זית רענן חלק א שצו

השתא אפי' לקולא ומכ"ש בהשביח ולב"פ דאמרינן הכא לחומרא וגם מן הזרות לומר דש"ה בנ"ד שנשתנו לגמרי אח"כ במראיתו וטעמו וריחו דאטו בתבלין לא איירי גם בכה"ג, ובהשביח ולבסוף פגום אסור לכ"ע ואינו תלוי כלל בחענ"נ

ג ועתה נבאר בדינו של הפר"ח החולק על ש"ך בסי' ק"ג בפגום ולבסוף השביח דאסור גם טרם שהשביח היכא שהשבח אתי ממילא ול"ד לחסירה מלח וח"ת שאינה עתידה להשביח אלא ע"י מעשה ) ובזה נסתלק מה שרצית לתרץ דברי פר"ח בסי' קי"ד) אע"ג שעומדת לכך, ועי' בפי' המשניות להרמב"ם דפגום מעיקרא היינו פגום ולבסה"ש ונשמע מזה שהשביח ולבס"פ יותר מסתבר לאסור מפגום ולבסה"ש שהרי בהשביח ולבס"פ ד"ה אסור ובפגום מעיקרא מחלוקת דהכוונה לפהמ"ש פולבסה"ש ועיי"ש בלח"מ בפי"א מהמ"א ה' ך"ח שמביא ראי' לדברי רמב"ם דבפגום ולבסה"ש ג"כ אסור לדידן ממאי דאיתא שם בסוגיא גבי שאור של תרומה שאני עיסה דראוי לחמוע בה עיסות אחרות הרי אע"ג דפגום השתא כיון דלבסוף ישביח נשמע מזה דלח"מ ג"כ ס"ל כדעת הפר"ח שהרי התם גם השתא אסור אע"ג דעדיין לא השביח ול"ק לדעתו מחסירה מלח דאמרינן השתא מיהו פגמה, אע"ג דהכא ג"כ ע"י מעשה ישביח אח"כ דש"ה שהשבח יהיה ע"י מעשה ממין אחר שלא ממין הקדירה והתערובת שדנין עלי' השתא משא"כ גבי עיסה שהשבח יהי' מאותו המין עצמו וכזה לא נקרא מחוסר מעשה ודמי מלהשביח ממילא אלא דעדיין תקשה מיתירה מלח ויתירה תבלין דאמרינן ג"כ שם דהשתא מיהא הא פגמה אע"ג שהשבח שישביח אח"כ יהי' ג"כ מאותו מין שבקדירה אם יוסיפו עליו ממין הקדירה ואפ"ה מותר השתא, איברא ג"ז לק"מ דש"ה שהפגם הוא מחמת האיסור עצמו אלא שמיעוט המלח והתבלין היו מתקנין את פגימתו וכמו שפירש"י להדיא גבי ח"מ וח"ת בדף ס"ז ע"א בד"ה נט"ל שאמרו ותדע שהרי אם הפגם רק מהתירא בודאי לא הוי בכלל נ"ט לפגם שהרי איסור עצמו נ"ט לשבח רק מתערובות דהתירא שבו הוא דנפגם ועי' בדף ס"ט בתוס' בסה"ד גבי עכברא בשיכרא וכיון שכן שאני גבי תבלין ומלח שסוף סוף לא ישביח האיסור עצמו גם לכשיוסיפו עלי' ממין הקדירה רק דמיעט המלח והתבלין המה יחליקו ויפשיטו את טעם הפגום דאיסורא וכל כה"ג דמי למעשה אחריתי משא"כ גבי שאור דתרומה שהפגם הוא רק ממיעוט העיסה וריבוי השאור ולאח"כ כשיתוסף על העיסה אזי השאור עצמו ישביח (וכן מוכרחים לחלק בל"ז דאל"כ קשיא בגוף הסוגיא כמובן דמ"ש גבי שאור דאסור ומ"ש יתירה מלח) לכן כל כה"ג לא מיקרי מחוסר מעשה כיון שפגם בעצמו ישביח ע"י ריבוי אותו המין עצמו, ומזה נשמע דין מחודש ופשוט דמלח או תבלין דאיסורא או שנאסרו מחמת שנעשו כחתיכה דאיסורא ע"י בליעות איסור ונפלו בתוך התבשיל ויש בו ס' לעיקר הבליעה ונגד המלח והתבלין אין בו ס', אמנם שנפגם התבשיל ע"י ריבוי המלח והתבלין, דבכה"ג לכ"ע אסור גם השתא דזה דמי לשאור דאוסר השתא מפני שראוי לחמוע בו ע"א, וה"נ אם יוסיפו על מין שבקדירה עוד ישביחו

ד איברא לדעת הש"ך וסייעתו דסברי דפגום ואח"כ השביח מותר טרם שהשביח אע"ג שהשבח ישביח אח"כ ממילא וקשי' לדידי משאור דתרומה שהשבח מאותו מין ע"י תוספת העיסה לא עדיף משבח דממילא ואפ"ה מותר עד שלא השביח ומ"ש גבי עיסה דאסורה גם השתא וצ"ל דהתם מסברא אחריתי הוא דלא מצינן בעלמא שמיעוט דהתירא יגרום ההיתר ומריבוי דהתירא יתגלגל אח"כ ותאסר ואדרבא בכל איסורין הוא להיפוך דמריבוי דהתירא יתגלגל ויסתעף להתיר האיסור וממיעוטא דהתירא יתחזק האיסור וכן מכח האוסר יהיה ג"כ להיפך דמריבוי דאיסורא יתגלגל הדבר להתירא לכן השוו מדותיהן ואסרו גם השתא שנתרבה האיסור ונתמעט ההיתר וז"ב ונכון

ה אלא דהא קשיא לדעת הפר"ח ולח"מ הנ"ל מסוגיא שם דף ס"ח נפק דק ואשכח שהוכיחו שם בסוף השו"ט דהשביח ולבסוף פגום ד"ה אסור ת"ש שאור ש"ת והא הכא דפגום מעיקרא ופליגי וכ"ת ה"נ כדר"ז ת"ש מסיפא וכו' וכ"ת ה"נ כדשני ליה עולא לר' חגא כשהשביח ולבס"פ ומי פליגי וכו' עיי"ש היטב ולדעת הלח"מ ופר"ח קשי' קושיא עצומה שהרי כבר הוכחנו דהשביח ולבסוף פ' חמור מפגום ולבסה"ש וכן כתבו הפר"ח ולח"מ בעצמם, ולדבריהם עדיין איכא למימר דפליגי גם בהשביח ולבסוף פגום וגם ר"ש ס"ל סברא שחיד' ר"ז דשאני עיסה דראוי לחמוע כע"א רק דס"ל דפגום ולבסו' השביח מותר וסברא זו דראוי לחמוע לא עדיף מפגום ולבסוף השביח לדעתם וכיון דפליג ר"ש לעולא בהשביח ולבסו' פגום מכ"ש דמתיר בפולב"ס השביח ובנפל ש"ת תחילה הוא דמודה ר"ש משום דמשביח מתחילה וגם בסוף שהרי ראוי לחמוע בו כע"א אבל בהשביח ולבסוף יעמוד בפגם גם כן מותר לר"ש וכדסבירא לי' לעולא וצ"ע טובא, אבל לדעת הש"ך ניחא כדכתיבנא לעיל באות ד' דראוי לחמוע הוא מחמת סברא אחריתי והרי בע"כ צ"ל דר"ש לית ליה כלל סברא זו, דא"כ בנפל של חולין תחילה אמאי מתיר ר"ש אבל לדידהו דעיקר הסברא דראוי לחמוע הוא מחמת פגום ולבסוף השביח קשיא טובא, אמנם אחר עיון נראה לתרץ קצת קו' חמורה זו מגדולי הדור זה דור דורות אשר בית ישראל נשען עליהם, והוא דמתחילה נבאר בעיקר הדבר דפגום מתחילה ובהשביח ולבס"פ לכ"ע אסור שהרי גם בפגום מתחי' היה הטעם בעודנו מחובר לחתיכה לשבח, רק בתערובות הלז נתהוה לפגם ואפ"ה מותר דאזלינן בתר השתא, וא"כ בהשביח ולבסוף פגום נמי ניזל בתר השתא וכיון דהשתא פגו' אמאי אסור, ובשלמא למאן דס"ל דגם בשאר איסורין אמרינן חענ"נ ניחא אבל למאן דחולק צריכין להבין דמ"ש מפגום מעיקרא ונבילה שא"ר , ועי' בתוס' שהקשו מעין קושי' זו בד"ה אבל וכו' דף ס"ח ע"א ותירוצם אינו מובן כל הצורך למאן דאית ליה דאפשר לסחטו מותר והוא פלוגתא דאמוראי בפ' כ"ה והכא משמע דכולהו תנאי מודים בהשביח ולבס"פ וכן בפגום ולבסוף השביח דאסור לדעת הפר"ח ולח"מ הנ"ל אפי' בשעה שהוא פגום אמאי לא אזלינן בתר השתא כמו בחסירה מלח ותירוצם משום שמחוסר מעשה צריכין להבין מצד הסברא, ונראה לפרש ולהסביר קצת טעמי' דמילתא שהרי למאן דמתיר בפגום מעיקרא אפילו בפוגם קצת ג"כ מתיר וכ"פ לדינא, וצריך לחלק מנ"ט בר נ"ט דאיסורא דאוסר אע"פ שהוא רק טעמא קלישתא משום כיון שנקרא עליו שמא דאיסורא שוב לא נפקע ) משא"כ בנ"ט בר נ"ט דהתירא דלא חייל עלי' שמא דאיסורא, ואע"פ שיש לחלק דאע"ג שהוא טעם קלישתא מ"מ לא נכנס לכלל טעם פגום, אין מן הצורך לכנוס בפרצה דחוקה דיש לומר ולהשיב ברווחא דבשלמא בנ"ט בר נ"ט דאיסורא שגם לאחר שנבלע הטעם בכלי מ"מ עודנו אין הטעם הנבלע עומד לפגום התבשיל שהרי כל מה שיבשל בו אח"כ עודנו לא נקלש טעמו שהרי זה דומה לקדירה שבשל בו בשר דלא יבשל בו חלב מפני שאוסר בשעת פליטה וה"נ ה"ט בנ"ט דאיסורא שאסר מיד את התבשיל שבשל בתוכו רק כשנתחלף אח"כ מאותו התבשיל לכלי או לאוכל הוא דנקלש טעמו ושוב אי אפשר לומר שהטעם משעה שנפרד לכלי הרי עומד לכך שיוקלש טעמו משא"כ בכלי שאב"י דתיכף לאחר מעל"ע הרי כל טעם הבלוע בכלי עומד לכך לפגום את האוכל שיבשל בתוכו אבל בנ"ט בר נ"ט שאם יאכל את התבשיל הראשון הרי הטעם מושבח ואינו עומד לכך להחליף ולהמיר עוד טעם התבשיל בכלי אחריתי או באוכל אחר אבל בפגום מעיקרא דמתחילת הווייתו הרי עומד בטבעו שטעמו יפגום את אוכל זה ואיננו עומד שיתלכדו ויתערבו מינים הללו בהדי הדדי מפני דטעמו של זה פוגם את זה והוי כאלו לא נקרא כלל שמא דאיסורא על טעם של זה בהדי זה שהרי בטבעו עלול לפגום את אוכל זה, והתינח בפוגם מתחי' ועד סוף אבל בהשביח ולבס"פ שנקרא שמא דאיסורא גם על