זית רענן חלק א שצג

[בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם תטיב שאת אז תנקי מאלתי] ועל מטרת כוונה זו הקדים לן טרם שהקשה ר' אלעזר שם מאן תנא, דבע"כ צריכין להגיה במתניתין וליתני מתנה על עירוביו דהיינו לאחר שהניח שני העירובין למזרח ולמערב התנה על שניהם יחד והכפיל לתנאו דאם לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי כדמשמע להדי' מפשטא דמתני' וכיון שכן הוא שפיר הוא דק"ל לר"א מאן תנא אם באו ואם לא באו ולמה לי' לכפול תנאו כיון שאין התנאי בא לבטל את המעשה שהרי אם נימא שהתנאי בטל והמעשה קיים נמצא שהניח ב' עירובין כאחד למזרח ולמערב וכי מידי מששא אית בהו הרי עוד גרועי הוא דגרעי לי' מאילו לא הניח כלל נגד תחום ביתו וכיון שאין התנאי בא לבטל המעשה אמאי לא נימא מכלל הן אתה שומע ללאו, ומתרץ לי' דר"מ ס"ל דלעולם לא אמרינן מכלל הן וכו' ומביא ראי' לזה מברייתא דקתני ליה שגם בע"מ בעינן ת"כ אע"פ שגם בע"מ אינו מבטל את המעשה בצד הקיום שבו, וס"ל לירושלמי מעיקרא לסברא פשוטה שכל שאינו מבטל את המעשה בכל צד רק בצד ביטול התנאי לחוד תו לית בי' משום ביטול המעשה וכמו דקסברי הגאונים והפוסקים לדעת רבנן [ודוחק לומר דבסברא זו עצמו פליגי ר"מ ורבנן דר"מ ס"ל דמ"מ יש בו משום ביטול המעשה כשלא יתקיים התנאי] א"ו דר"מ ס"ל מטעמא אחרינא משום דאפי' בדברים דלית בי' משום ביטול מעשה כלל לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן, ורק רב חגי הוא דפליג וס"ל דאם כלאחר הוא לגירסות רבותינו הראשונים בגיטין שם] וס"ל שכל עיקר דיני תנאים הוא רק בע"מ ומעכשיו אבל שאר אמוראי פליגי עלי' בזה וכ"מ ממאי דקשי' להו התם בסימפון ויאמר ע"מ שלא לכפול תנאו והיינו כמו דס"ל מעיקרא ולא כרב חגי, ומשני לי מי עקר קידושין היינו דר"מ לטעמי' דס"ל דאפי' היכא שאינו בא לבטל את המעשה אפ"ה לא אמרינן מכלל הן וכו'

י שייך למ"ש לעיל בדיני ת"כ עי' ירושלמי פ"ג דעירובין ה' ד' נתגלגל חוץ לתחום ונפל עליו גל או נשרף או תרומה ונטמאת מבע"י אינו עירוב וכו' אם ספק ר"מ ור"י אומר' ה"ז חמר גמל וכו' גמרא לא אמרו וכו' מהו ליתן לו אלפיים אמה מעירובו לביתו רבא ב"מ אמר נותנין לו ר' שמואל בר ר"י אומר אין נותנין ר' שמי אמר קומי ר"י מה פליגין ברבי מאיר, ברם ברבי יהודא כל עמא מודין שנותנין לו, ול"ד חו"ג דר"מ לחו"ג דר"י, חו"ג דר"מ בעירובו אינו שלא זכה לו עירובו לעקור את רגליו מבני עירו, חמר וגמל דר"י שנתן דעתו לעקור רגליו מבני עירו עכ"ל והוא תמוה דמי הכריחם לחלק בין ר"מ לר"י בזה, וראיתי בק"ע שדחק עצמו בזה ופי' דהכא איירי שבני עירו עירבו לצד אחר ומש"ה אסור באלפיים שבין ביתו לעירובו משום דנגרר בתר עירוב של בני העיר וזה תלי בפלוגתייהו דלקמן בפרק מי שהוציאוהו גבי מי שיצא לילך בעיר שמערבין בה, ודבריו תמוהים לכל המעיין שם שבכל הפירושים שם לא נמצא דבר כזה שיגרור היחיד שלא מדעתו אחרי עירוב של בני העיר שיפסיד תחום ביתו, ולפענ"ד נראה דאפשר להעמיס בכוונת הירושלמי הנ"ל דכיון דבשעה שהניח עירובו אזי כבר הסכים ברצונו לעקור תחום ביתו כיון דתרווייהו בהדי הדדי בלתי אפשרי והוי כאילו היתנה כן בפירוש וע"י העירוב שהניח נתקיימה מחשבתו ונעקר מתחום ביתו, ולכן כל שלא נודע לו עד שחשיכה שנשרף עירובו ועודנו סבוך בעירובו, כיון שלא נודע לו אם מבע"י אם משחשיכה נשרף לכן כל היכא שעודנו נסתפק לו בעירובו אמרינן דמ"מ להאי מילתא מיהת אהני לו עירובו שנסתלק מתחום ביתו ומש"ה ס"ל לר' שמואל בר"י דאפי' אלפיים שבין עירובו לתח"ב אין נותנין לו, איברא הניחא לר"מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן לכן לדידי' נגרע כחו של הממ"נ, ואמרינן דלו יהי' שנשרף מבע"י כיון דכל כמה דלא נודע לו בירור הדברים ועודנו נסתבך בספיקא דעירובו נסתלק כבר מתחום ביתו ול"א כיון שלא הניח עירובו רק באופן שיקנה לו לצד עירובו והלאה, וכיון דהשתא אינו רשאי ישאר בתח"ב דר"מ לטעמי' דלית לי' דמכלל דבר ישמע הפוכו, אבל לר"י דאית לי' מכלל הן אש"ל, לכ"ע יש לו אלפיים שבין עירובו לתח"ב, [ואע"ג דבאיסורין אית ליה לר"מ מכלל הן אתה שומע לאו זהו דוקא בא"ח כמו שכ' תוספות שם בסוף פרק שה"ע ולטעמיה דר"ן שם בנדרים דכיון דאית ביה משום איסור חפצא לא נכלל בגדרי שאר איסורין נשמע ממילא דמכ"ש גבי עירובין] ואע"ג דכל היכא דאיכא אומדנא דמוכח גם ר"מ מודה דהוי כאלו כפל לתנאו דמ"מ במתני' כיון שאינו עומד לכך והוא מילתא דלא שכיחא כלל שישרף עירובו תו ל"ש בי' משום אומדנא דמוכח וכמ"ש תוס' יבמות ס"ה ד"ה אי איהי שתקה וכו' לתירוצא דר"י שם וז"ל ואר"י דל"ד דקילקול דבנים אין רפואה מועלת כ"כ, ולכך בשעה שגירשה לא היתה בת בנים דל"ש שתתרפא ולגמרי מגרש לה אבל קלקול דוסת שכיח להתרפאות ולא גמר ומגרש דיאמר אילו הייתי יודע שסם מועיל לה לא הייתי מגרש עכ"ל, אבל כשנשרף עירובו מבעוד יום אע"ג דלא נודע לו אלא משחשיכה, כיון דנודע לו בבירור שנסתלק מעירובו למפרע הרי זה דומה כאלו לא הניח כלל, ולא נעקר למפרע מתחום ביתו, משא"כ כשעודנו בספיקא, ולא אתינן אלא מכח ממ"נ להתירו באלפים שבין תח"ב לעירובו דכל כמה דלא נעקר קנין עירובו לגמרי שוב אי אפשר לדון ולהתירו משום תח"ב, כיון דר"מ לית לי' דמכללו נשמע הפוכו

יא בדברי הרמב"ם בפרק ט' מהלכות גירושין שפוסק בנתגרשה על תנאי דאם עברה ונשאת קודם שנתקיים התנאי דלא תצא, והארכתי בזה לעיל בדברי קדשו, ונשמט לעיל שהבאתי ראיה ברורה ופשוטה לדברי קדשו מגיטין ע"ד ע"א דפליגי ר"ה ורב יהודה בעל מנת שתתן לי ר' זוז דר"ה ס"ל והיא תתן ור"י אומר לכשתתן, מאי בינייהו איכא בינייהו שנתקרע הגט או שאבד וכו', ומעיקרא מאי קא שאל דהרי זה דומה ממש למבקש לדעת דמאי לבין פנוי' לאשת איש שהרי ממש לכל הדברים שבין אשת איש לפנוי' איתא נמי לבין ר"י לר"ה דלר"י הרי היא עודנו אשת איש גמורה עד שיתקיים התנאי ונידונה כאשת איש לכל דבר ובעלה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה וכן החיובים שבבעל נגד אשתו לכל דבר, ולר"ה נידונית כפנויה לכל דבר, [ועי' תוספות שם בד"ה אדמפלגי לתירוצם הראשון ניחא, אבל לתירוצם השני קשה הדבר שישאול על ענין כזה ולמצוא נפקותא בינייהו בדבר שנודע לכל, לכן נראה דמכאן נסתעף המקור לדינו דרמב"ם הנ"ל, שגם בתנאי דאם מתחיל מיד אלא שלא נגמר עד שנתקיים התנאי וכיון שכן גם לר' יהודא דס"ל דע"מ לאו כמעכשיו מ"מ לא גרע מתנאי דאם לדידן דמ"מ מתחילין הגרושין מיד ושוב א"א לדונה כאשת איש גמורה ונפלו כל הנפקותת שבין א"א לפנוי' שגם לר"י אינו זוכה בזכיות שזוכה הבעל באשתו, וכן להיפך וגם א"י להפר נדרים כיון שכבר התחילו הגרושין במקצת ואין לומר דמ"מ עדיין קשי' גבי קדושין דפליגי ג"כ ר"ה ור"י ומקשינן ג"כ מ"ב והרי התם איכא כל הנפקותת להיפך דלר"ה הרי היא כאשת איש גמורה לכ"ד ולר"י נידונית כפנו' לכ"ד דאע"ג דכבר התחילו הקדושין במקצת מ"מ אי אפשר לדונה כא"א כיון דהתם בקדושין לחוד קא מיפלגי כבר נפלו רובן בבירא דבקדושין לחוד עודנו לא זכה בגוה לכל הזכיות שזוכה הבעל באשתו וכן להיפך רק כשנישאת וכן לענין הפרת נדרי' דמסתמא בגדולה איירי