זית רענן חלק א שצ

באתי כיון דרצה לגרשה ע"ת זה לכן כיון דאפשר שיתבטל המעשה גם בקיום התנאי אזי סד"א דגם תנאי דאם כמעכשיו דמי כי היכי דתתקיים המעשה בקיום התנאי שהרי לית לן ראי' מבוררת דטעי בזה כמו בריש' דאם מתי דמסתבר לומר דאיהו הוא דטעי בזה כיון שכל מגמתו היה רק דלא תפול קמי' יבם ומש"ה אמרינן דאם מתי כאומר לאח"מ או משום דגם בריש' לא טעי ורק לפיוסא בעלמא הוא דאיכווין כי היכי דאיהי תטעי ותסבר דלא תפול קמ"י אבל איהו לא איכווין רק לאחר וכמ"ש מזה בסי' ה' אות ב' [וע"פ סברות הר"ן בגיטין יותר מוטעם דהיינו דמשום ה"ט אמרינן דלא נתכוון רק לאחר] אבל באם לא באתי כיון דמ"מ רצה לגרשה קס"ד דאם כמעכשיו דמי כי היכי דלא יתבטל המעשה קמ"ל דש"ה משום דכל המגרש בק"מ, ועי' לעיל אא"ב דכל עיקר קושי' הר"ן באם ל"ב לא קאי רק למאן דס"ל דיש אונס בגיטין, או דהו"ל להוכיח ממתני' דאין אב"ג שהרי למאן דקסבר דאין אב"ג לק"מ דיותר מסתבר לומר דלא נתכוין למעכשיו כי היכי דעודנו היה בידו לחזור בו ואי משום שהרי גם עתה בידו שיבא בתוך הזמן ויתבטל הגט ממילא דילמא ירא לנפשו דאולי יקרהו אסון בדרך או איזהו אונס' דנפשי' ולא יכול לבא בתוך הזמן ולהכי אתני בתנאי דאם כי היכי שיהיה בידו לחזור בו כשיקרהו איזה אונס אבל למאן דס"ל דיש אב"ג תו לא נתירא מפני זה שהרי ע"י אונס גם בתנאי דמעכשיו נמי אינה מגורשת, איברא הא תינח כשלא התנה על אונסין אבל כשהתנה בפירוש גם על אונסין תו ליכא למימר כתירוצו דר"ן דקס"ד דגבי אם ל"ב רצה לגרשה מעכשיו דהשתא אמרינן להיפוך דלא רצה לגרשה מעכשיו כי היכי שיהיה בידו לחזור כשיקרהו איזה אונס ולא יהיה בידו לקיים התנאי שיתבטל הגט מעצמו [וא"ל שגם לתי' דר"ן עדיין קשי' לדידן דפסקינן דאין אב"ג שכבר נשמע מרישא שהרי לדידן ליתא לתירוצא דר"ן שכבר כתבנו דלמ"ד אאב"ג ל"ק כלל מרישא דלדידן עיקר דינא דמתני' רק משום דיוקא הוא דקתני לה לאשמעינן דבחלה ה"ז גט, וזה ברור ופשוט: סימן ז בדין נתינה בע"כ בגיטין וקידושין

עיין אה"ע סי' קמ"ג בב"ש ס"ק י' דאפי' למאן דס"ל דהוי נתינה היינו כשנתנה ליד הבעל או בפניו אבל כשנתנה לב"ת דמהימנא ל"מ מידי ומביא הרשב"א ראיה לזה מבתי ע"ח שהתקין הלל ליתנו ללישכה ש"מ דבעלמא לא הוי נתינה ומביא שם בשם תשו' הש"ך שפסק דהוי נתינה, וכן הוכיח שם מדברי הרא"ש גבי איצטלית יעו"ש וכתב ע"ש וז"ל ובאמת ראיה של הרשב"א לכאורה תמוה דהביא ראיה מתקנתו של הלל וכו' דשם גילה דעתו דלא ניחא ליה שאני אבל אם א"י דעתו י"ל דהוי נתינה, וכן השיג שם על מהרש"ל ומהרי"ט דסברי דכל כמה דלא נתן לו אותו הדבר עצמו כמו שהתנה אזי אפי' בקידושין דל"ש לצעורי, אפ"ה לכ"ע לא הוי נתינה בע"כ דאידך ומשיג עליהם מדברי רא"ש דהיכא דקיבל דמי איצטלית ברצונו גם לרבנן הוי נתינה ול"פ אלא בע"כ ואמרי' שם דרבה דס"ל גבי אתי מיטרא הא לא איצטריך דאתי כרבנן דאיצטלית והתם שאני משום דלצעורי ק"מ הרי להדי' דאפי' בע"כ ולא נתן לו רק ש"כ אפ"ה הוי נתינה כל היכא דלא שייך משום לצעורי', ע"כ תמצית דבריו, ולפענ"ד נראה ליישב התמוה על הרשב"א שגם הרשב"א מודה לדבריו דכל כמה דלא גילה דעתו דלא ניחא ליה אמרינן מסתמא לא משוי אינש נפשי' מהדרנא, וסמכינן ע"ז אפי' באיסור ערוה החמור' שהרי קודם תקנתו של ר"ג שיכול לבטל שלא בפני השליח ואפ"ה מסתמא ל"ח לזה, וכן לר"ה דאית ליה דגיטו כמתנתו בגט שכ"מ ול"ח לחזרה וכן בדייתקי קשורה ע"י וכה"ג מצינן בכמה ענינים בכ"מ דנידון בזה כחזקה אלימת', אמנם כן הדברים כל כמה שלא יסוב פני הנידון לדבר שיש בו משום זכי' והקנאה אבל היכא דנוגע לענין כזה אזי לא מהני כל זה, ולא מצינן למיזכי ולהקנות לו מידי רק היכא שהוא זכות מבורר בעצמותו הוא דזכין לו שלא בפניו וראיה שהרי שנינו בעירובין דף פ"א במתניתין נותן אדם ובתוספת ד"ה לא זכו וכו' דאפי' כשכבר נתן לו מעות בעד הככר לעירוב וזכו לו את הככר ע"י אחר לערובי חצירות ל"מ, אלמא דאע"ג שאסור לו לחזור בו וקיימי במש"פ אפי' הכי ל"מ כיון שהדבר בעצמותו לית בי' זכות מבורר ואפי' לדעת הרא"ש שחולק על תוס' בזה וכן פסקינן בא"ח סי' שס"ט היינו משום דס"ל כיון שכבר נתן מעות וגילה בדעתו שרוצה וצריך לערב עמהם וכל מי שצריך לעירוב נידון ממילא כזכות גמור [ועי' לעיל בסי' א' אות י"ב] ולפי"ז בנידון זה כשנתנה ליד ב"ת לקיום התנאי שלא מדעתו אע"ג דמסתמא ניחא לי' דליקום בהימנותא מ"מ כל כמה שאין הזכות מבורר מכל צד לית בי' משום תורת זכי' וכל זה פשיטא לי' לרשב"א מצד הסברא בלא ראי' רק דיש מקום לומר דב"ת שאני דאלימ' מילתא דב"ת וידם כידו דמי וכמו דמצינן ב"ק אנן ידי עניים אנן, וה"א דה"ה לכל מילי וכשנשבע לפרוע לחבירו בזמן ידוע והמלוה ליתא בעיר בזמנו דכשיתן לידי ב"ת דקביעי דמי כאילו נתנו לידו ממש דאילו משום תורת זכי' לחוד כיון שעדיין מחויב באחריות לא הוי פרעון גמור והוא לא נשבע אלא שיפרענו ויפטור ולא שיתן ויפרע ויחזור ויפרע אלא דה"א דכשנותן ליד ב"ת שאני דחשיבי ידן כידו ממש וכעין דאיתא ב"ק ק"ד דמיפטר מאחריות ומיחשב השבה ע"ז כתב הרשב"א דהתם משום תה"ש הוא ומביא ראי' שפיר מתקנתו של הילל דתיקן ללשכה ש"מ דבעלמא ל"ה נתינה והתם בתקנתו של הילל אילו איתא קמן מחייבינן לי' לקבלם מיד המוכר אפי' בע"כ השתא דליתא קמן וגילה בדעתו דלא ניחא לי' נמי נימא דידן כידו א"ו דגם בב"ת ל"א דידן כידו והשתא לק"מ דנימא דכ"ז דוקא היכא דלא ניחא לי' דלענין יד אין לחלק רק משום תורת זכי' הוא שיש מקום לחלק אולם מילתא דפשיטא לי' לרשב"א דכל היכא דליכא זכות מבורר בעצמותו לית בי' משום תורת זכי' וכדמוכח מכ"ד

ב אמנם לפ"ז יצא לנו דין מחודש דהיכ' שגירשה ע"מ שתתן לו סך ידוע בלא זמן קבוע והמגרש ליתא בעיר והיא רוצה לקיים תנאה ולהנשא דיש מקום לומר שגם לרשב"א מהני כשנתנה ליד ב"ת ומותרת להנשא שהרי כשיב' המגרש יתנו לידו ותתגרש למפרע דאע"ג דלא זכה בהן ע"י וכמ"ש מ"מ כיון דמסתמא ניחא לי' ולא יחזור ממה שהיתנה מתחלה ויתקיים התנאי לבסוף מותרת להנשא מיד ואל תתמה ע"ז שהרי יותר מזה מבואר ברמב"ם בפ"ח מה"ג שמתירה להנשא מיד כיון שבידה לקיים התנאי והחולקים עליו עיקר דבריהם משום דאין זה בידה כ"כ דאולי לא תשיג ידה אבל כשהשלשה אפשר דלכ"ע מותרת להנשא דמוקמינן על חזקה קמייתא דמסתמ' ירצה לקבלם ולא יתן כתף סוררת ורק כשהיתנה עז"מ ידוע והשלשה ביום האחרון הוא דל"מ כיון שעדיין לא נתקיים התנאי מפני דליתא בתורת זכי' ואע"ג כשיבא המגרש יקבלם הרי כבר עבר זמן התנאי

ג גם במה שחולק על מהרי"ט ומהרש"ל מדברי הרא"ש כבר כתבנו בסי' א' א"א והבאתי שם דברי רשב"א דפלוגתא דרשב"ג ורבנן בקיום תנאי הוא דפליגי והמגרש אינו רוצה לוותר או לגרוע מן התנאי והרא"ש איירי להדי' כשמוחל על גוף האצטלית וז"פ וכ"מ בכל האחרונים שכ"כ, וכד דייקת נשמע כל זה מצחצוח לישנא דמתניתן דנקטי ברישא בע"מ שתתן לי ר"ז ה"ז מגורשת ותתן והדר קתני בע"מ וכו' מכאן ועד שלשים יום ה"ז מגורשת ותתן לו ומ"ש ברישא דקתני ותתן סתמא ובמציעותא ותתן לו וגם עיקרא מילתא יתירה הן ברישא והן במצי' ומילתא דפשיטא הוא