זית רענן חלק א שפד

ראי' למ"ש שעיקר כוונתו שם משום דקסבר דדבר זה לא נכנס בכלל סוג הספק וכעין דמצינן בכ"ד [עי' ר"ן בסוגיא דשליש דהיכא דשוויתי' לשליח לקבלה וראינו הגט ביד השליח דמחזקינן לה לודאי מגורשת ול"ח לשמא עשאו הבעל רק לשליח להולכה יעו"ש] רק מחומרא דרבנן הוא דחיישו לזה ומש"ה אזלינן בספיקא להקל האמנם דברי הרשב"א והרא"ש צ"ע שהחליטו דהוי סד"א והרי מבואר בדברי רשב"א עצמו לעיל בפ"ב י"ח ע"ב יעו"ש דכל עיקר חשש זה הוא רק משום דחיישינן לעירעורו דבעל וכ"כ תוס' שם בד"ה שמא פייס שהוא רק משום חשש לעז בעלמא וכל היכא דל"ח בעצמותו רק משום חשש עירעור פשיטא דמדרבנן בעלמא הוא ואע"ג דא"ל דמ"מ כשיבא ויערעור שוב יהי' כספיקא דאו' וכמו דס"ל לרמב"ם גבי בפני נכתב דמתחילה ל"ח אלא משום עירעור וכשיטעון הבעל אזי צריך קיום מדאו' דמ"מ השתא ליתא אלא משום חששא דרבנן וכיון דמספ"ל בתרי לישנא כמאן פסקי' הוי לי' כסדר"ב כדמשמע בכ"ד

ו במאי דכתבנו לעיל באות ב' דכל היכא שבא ליד מדעת בעלים ונעשה שלו מספיקא דאזי נידון כודאי שלו ויוצא בו י"ח ומיקרי לכם ומקורו מריש מציעא דספיקות נכנסים לדיר להתעשר ולכאורה יש לשדות בו נרגא שהרי מצינן גם להיפך ב"ב פ"א גבי קונה שני אילנות בארץ ישראל דמביא בכורים וא"ק משום דמספ"ל אם קק"ר אם לא הרי דאע"ג דמספיקא ל"ק ואפ"ה לענין בכורים אמרינן לחומרא וזה שנים כבירים שעמדתי בזה וכ"כ מזה בכמה ענינים ומצאתי בחמ"ש שעמד בזה בסי' א' יעו"ש ותמצית דברי בזה שאם הנידון שדנין עליו עתה לענין איסורין הוא באותו דבר עצמו המתווכח לענין זכות וחובה שוב אי אפשר שיתהפך הדבר כחומר חותם לשני הנושאים לכן בספק פדיון פטר חמור כיון דמספיקא נשאר השה ביד הבעלים בחזקת שהוא שלו לגמרי שגם אם יבוא ליד כהן צריך להחזירו לבעלים לכן נידון גם כן כשלו לכ"ד ונכנס לדיר להתעשר אבל התם גבי ביכורים שהרי עתה מביא הפירות שהם שלו בודאי ואיננו דבר המתווכח עצמו שתלוי בספיקא רק שהמסיבה מתהפך בהם מצד דבר אחר אם קנה קרקע אם לא שכן קשרם רחמנא בהדי הדדי לכן צריך להביא מספיקא דשמא קני קרקע, דספיקא דאו' לחומרא ואע"ג דמספיקא עומדת בודאי בחזקת בעלים הראשונים כיון דעתה יסוב פני נידון על הפירות ולא על הקרקע ועיין

ז שם דף ע"ה בתד"ה לאפוקי וכו' וז"ל וא"ת בשלמא ת"כ וכו' אבל שלא יהא מתנה עמ"ש בתורה ואפש' לקיימו עי"ש היכי ילפינן מהתם דילמ' בלא"ה נמי מועיל תנאי אלא דהכי הוה מעשה וי"ל משום דכל התנאי הכתובים דמייתי בקדושין הוו בענין זה ש"מ דבעינן ממש כה"ג וכו' עכ"ל ועי' במהרש"ל ומהרש"א שעמדו בזה מדוע לא היקשו גם על תנאי ומעשה בדבר אחר ועי' במהרש"א שתירץ משום דלמסקנא פסקינן דכל האומר ע"מ כאומר מעכ"ד ושוב אין התנאי סותר את המעשה יעו"ש ודברי קדשו נראין כתמוהין, דאכתי משכחת לי' בתנאי דאם ואף את"ל דניחא לי' גם בתנאי דאם דלו יהיה כן ויהיה מאיזה טעם שיהיה דא"כ שוב לא הוצרך לומר משום דפסקינן דע"מ כמעכשיו דמי כיון שגם באם ניחא לי', ונראה דבל"ז יש להבין שהרי אכתי לא מיתרצי כ"כ דאע"ג שכל התנאי' דמייתי בקידושין הוה בענין זה מ"מ נוכל לומר כקושיתם דמעשה כך היה ועוד דבעיקר קו' כבר תירצו בכתובות ביתר שאת מצד הסברא יעו"ש משום דמסברא החיצונה אין דיבור מבטל מעשה רק דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר ולכן כל תנאי דגרוע באפס קצהו מהתם מהדרינן לסברא הפשוטה שאין כח בדיבור לבטל מעשה וכן בתנאי דאפשר לקיים ע"ש המציאו שם באיזהו סברא לחלק בין מעשה דאפשר לקיים יעו"ש לכן נראה דודאי בתנאי דאם שהתנאי מבטל המעשה בשני הצדדים שגם בצד הקיום מבטלו מיהת שלא יחול מעכשיו רק מבשעת קיום התנאי (עי' ר"ן בפ' מש"א מ"ש בשם הראב"ד) לכן גם באיזהו סברא כל דהו שנוכל לחלקו מתנאי ב"ג וב"ר שוב אין בתנאי כלום והתנאי בטל והמעשה קיים אבל בתנאי דמעכשיו שאינו מבטל המעשה בצד הקיום רק בצד הביטול אכתי קשיא להו הכא דמנ"ל שסברא זו מוכרחת כל כך גם להקל באיסור ערוה החמורה ולומר דתנאי בטל ומעשה קיים לגמרי ולכה"פ הוי לן להחמיר מספיקא וע"ז תירצו כיון שכל התנאים דמצינן בכל התורה לא נאמרו באופן זה ש"מ שהסברא מוכרחת ולפ"ז עיקר קושיתם כאן רק בתנאי דמעכשיו או בע"מ למסקנא מש"ה לא הקשו על תנאי בד"א ומעשה בד"א דממ"נ דבתנאי דאם לא קשיא להו מידי גם על מתנה על מש"ב ותנאי דאפשר לקיים ע"ש דכיון שמבטל המעשה בכל צד די לסברא כל דהוא לדחות התנאי לגמרי ובתנאי דע"מ ומעכשיו לית בהו כלל משום תנאי ומעשה בד"א כיון שאינו סותר המעשה והא דהוצרך מהרש"א לומר משום דפסקינן דע"מ כמעכ"ד משמע דלמאן דאית לי' דלאו כמעכ"ד הוי מקשינן גם מתנאי בד"א ומעשה בד"א יש לומר דכוונתו בזה לתירוצם קמא לעיל ע"ד בד"ה אדמפלגי דגם למ"ד דע"מ לאו כמעכ"ד דמ"מ מספקא לי' מיהת ודמי למהיום ולאח"מ דהוי גט ואינו גט, ולפ"ז לדידי' היכא שהתנה בתנאי דע"מ בדבר שסותר המעשה ג"כ מגורשת וא"מ אפי' כשלא קיימ' התנאי דדילמא כמעכ"ד וכשתקיים התנאי מגורשת למפרע אבל כשאינה מקיימי אינה מגורשת או דילמא ע"מ לאו כמעכ"ד והרי התנאי סותר המעשה והתנאי בטל והמעשה קיים אפי' כשאינה מקיימ' התנאי כלל (ונמשך מזה עוד דהיכא דמספ"ל ע"י עדים בהכחשה אם היתנה בתנאי דע"מ או שגירשה בלא תנאי דאזי פסקינן דנתגרשה לגמרי ע"י ס"ס (היכא דאומרת ברי לי דאשה דייקא ומנסבא מרעא לחזקת אשת איש) ושפיר יכולין להקשות כיון דמ"מ אם התנה בע"מ הרי חיילי המעשה מיהת מעכשיו מספיקא ושוב אין הדיבור מבטל את המעשה רק בצד הביטול דבצד הקיום הרי חיילי מיהת מספיקא (ודמי לתשובת הר"ן שהבאתי לעיל), וכל זמן שאינו עוקר המעש' בשני הצדדים שוב אין סיפוק בסברא כל דהו לבטל את התנאי לכן לרב יהודה דס"ל בע"מ דספיקא הוא הוי להו להקשות גם ע"ת ומעשה בד"א לזה הוצרך לומר דעיקר קושיתם קאי לדינא דפסקינן כר"ה דע"מ כמעכ"ד

ח עיין ברא"ש בפ' מש"א דפסק שגם בע"מ ומעכשיו צריכין לכל דיני תנאים ושיהיה התנאי בד"א והמעשה בד"א וצריכין לומר דס"ל כפרש"י בדברי ר' אדא ב"א, וכן ס"ל להדיא בפ' י"נ גבי דברי רבא באתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתח"ל וכו' דרבא לא ס"ל כרב אדא ולדעת תוס' ל"ש בע"מ דינו דר"א כיון שאין התנאי סותר את המעשה, ועי' בב"ש בסי' ל"ח ס"ק ז' שהקשה ע"ז מכמה הלכות פסוקות דאמרינן בקידושין כשקידשה בכסף ע"מ להחזיר דאינה מקודשת שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין ולדעתם הרי התנאי בטל וא"צ להחזיר כלום ועוד ממאי דפסקו הטור והרא"ש עצמם גבי גט שנתן לה ע"מ שתחזרהו לי דתתקיים התנאי ותתגרש ולדעתם התנאי בטל וכן בא"ח סי' תרנ"ח שפסק דאם החזירו יצא ואם לה"ח לא יצא הא הוי הכל בד"א ועוד יש להבין דלפירושם בדברי ר' אדא א"כ בע"כ צריכין לומר דרב אשי דמוקי לי' כרבי דכל האומר ע"מ כמעכ"ד פליג על רב אדא וס"ל דגם כשהתנאי והמעשה בד"א תנאו קיים והוי להו לפסוק כרב אשי דבתראי הוא ומרא דשמעתי' והטור פוסק בסי' ל"ח כשמקדש אותה עם הדינר ומתנה ע"מ שהדינר שלי הוי תנאי ומעשה בד"א ומקודשת אפי' לא נתקיים התנאי וכן הרא"ש בפ' מש"א פוסק להדי' שגם בע"מ ומעכשיו בעינן שיהי' התנאי בד"א והמעשה בד"א, וליישב כל זה נראה לפענ"ד דלדידהו דסברי דבעינן שיהי' התנאי בדבר אחר אבל כשהתנאי הוא במעשה עצמו התנאי בטל היינו כשהתנאי הוא במעשה עצמו שעשה