זית רענן חלק א שעו

הרא"ש בפ' האיש מקדש דהיכא שגילה דעתו ואמר אחד לשדך לו אשה פלונית והלך וקידשה לו דמקודשת, ומינה נסתיים דבכל מקום דאיכא ג"ד מהני אם לא בדבר של חובה לגמרי כמו בגירושין כדאיתא בירושלמי בר"פ האומר, שאין מן הסברא לומר דהיכא דאיכא ג"ד שרוצה בדבר זה אזי נדון הדבר כאלו הי' זכות גמור דזכין לו שלא בפניו כיון דסוף סוף הרי חזינן קמן שבדבר ההוא מעורב בו זכות וחובה האיך נחליט ונימא דמשום שגילה דעתו שחפץ בזה שדבר ההוא הוא זכות גמורה לפניו, הכי לא יחפוץ אדם גם בדברים אשר ישתרגו יחד מידי דזכות וחובה, והנה בקנין אשות בכללו יש בהם זכות וחובה (עי' ב"ב מ"ח בתד"ה אילימא דג"נ חשיבי כמו מכר שנפטר ע"י משכו"ע) רק דהכי אמרינן דכל כמה דלא גילה דעתו לא מהני מעשה חבירו כלום אפי' שנתרצה כששמע אם לא בדבר שהוא זכות גמור ואין בהם תערובת חובה כלום, אבל כשגילה דעתו אזי מהני מה שעשה חבירו כשנתרצה הוא אח"כ לא משום דאמרינן דבודאי יתרבה, דמה"ת נחליט לומר שיתרצה כיון שיש בדבר ההוא גם כן צד חובה אלא משום דמאי איכפת ליה כיון שהברירה בידו לקרב או לרחק, ורק לענין זה הוא דמהני ג"ד, שיעמוד הדבר בספק עד שיתרצה ולכן בכל כה"ג דבעצמותו מעורב בהם זכות וחובה מביא המחבר בשם י"א בסי' לה באה"ע סעיף ד', אבל בעירובי חצירות למי שצריך לו הרי לפניו זכות גמור בלא תערובות חובה, לכן פסק בא"ח סי' שס"ח כדברי הרא"ש בפ' החלון דמהני כשנתן מעה לחנוני וזיכה לו ע"י אחר שלא מדעתו, וכן מפורש שם בדברי הרא"ש משום דכל כמה דלא גילה מעיקרא אימר דילמא בר מבוי אחריתי הוא ואינו צריך לעירוב זה, אבל היכא שגילה דעתו שצריך לעירוב זה שוב אין בזה משום דבר חובה כלל (ואף ע"פ כן ס"ל לתוס' דמ"מ חיישינן לדילמא חזר בו אח"כ דדוקא היכא שעשה מעשה או שאמר בפירוש כגון בשליח להולכה, ובדייתיקי קשורה ע"י הוא דל"ח לחזרה אבל במקום ג"ד לחול חיישינן לשינוי דעתא ושוב נפל לפנינו איזה ענין שא"צ לעירוב זה) אבל בקידושיך דבעצמותו יש בו צד זכות וחובה ופליגי בזה הרא"ש והר"ן לדעת הרי"ף שם לכן סתם המחבר בזה לספיקא דדינא ובסי' ל"ז סעיף י"א בקטנ' ונערה שנתקדשו שלא לדעת אביהם אע"פ שכבר נשתדכו מדעת אביהם א"מ הוא מטעמא אחרינא משום דלא ניחא ליה שיהו ממונא שזיכה לו רחמנא ביד אחרים וכעין שכ' אחרוני' שם יעו"ש בח"מ וב"ש וכן נראה מדברי מחנה אפרים בסימן ו' מה' זכי' שמפרש דברי רמב"ם בפ' ל' מה' מכירה ע"ש ומביא שם ג"כ דעת הרא"ש הנ"ל ש"מ שגם התם הברירה ביד המקדש אח"כ אף שגילה דעתו לפניו שישדך לו מ"מ לא נכנס לכלל סוג שליחות ואף אם ת"ל דהתם מקודש' לגמרי ואפי' רוצה אח"כ דהתם נעשה כאילו עשאו שליח דכיון שהחיוב עליו לישא אשה לכן כיון שגילה בדעתו שרוצה באשה פלונית נעשה כאילו עשאו שליח בפירוש כמו שמשמע מפשטות דברי ש"ע כו' עי"ש ואגב דעסיקנא בהא ענינא אודיע לכל המשים לבו לעיין שם בדברי מ"א שדבריו תמוהים למאוד שיצא לידון שכל דברים שאמדו חכמים לזכות אפי' כשאמר אח"כ אינו רוצה לא מהימנינן לי' ודנין אותו כאילו כבר זכה בו וחזר אח"כ ודיקדק כן מדברי ר"ן בפ' הא"מ דכתב בהאי דחיישי' שמא נתרצה האב משום שהדבר ההוא כזכות לפניו ואעפ"כ אם לא נתרצה לא משום שאינו זכות גמור דמשמע דבדבר שהוא זכות גמור מהני אפי' לא נתרצה וחזר והניף ידו הגדולה והביא ראי' מסוטה כ"ה מהאי דשלשה מקנאין למי שהלך בעלה למדה"י משום דזכין לו שלא בפניו והיקשו שם בגמרא דאי אמרת בעל שמחל ע"ק ק"מ עבדינן מילתא דאתי בעל מחיל לי' ואיכא זילותא דבי דינא והיקשו שם דגם אי אמרת דאינו יכול למחול ע"ק זהו כשקינוי לה בעצמו אבל ע"י תלתא שהוא רק משום מידי דזכות דזכין לאדם של"ב הרי יכול לומר אח"כ דלא ניחא לי' יעו"ש ודבריו תמוהים ונעלם מעין קדשו דברי כל הפוסקים בסוגי' דקדושין דף כ"ג דגם בשיחרור שהוא זכות גמור בלא תערובות חובה לרבנן, ואעפ"כ אינו משוחרר בשטר ע"י אחרים **(בזמן הזה אין דין עבד כנעני ושחרור נוהג)** רק מסתמא אבל כשאינו רוצה אח"כ ל"מ מידי וביותר מבואר הדבר ברשב"א שם שכן הסכימו כל גדולי הראשונים ה"ה הרי"ף והרמב"ן וכל בעלי תוס' רק הרשב"א כתוב שם ואי לא דמסתפינא אמינא דהכא אפי' בע"כ נמי ומתנות ממון שאני דלאו זכות גמור הוא וכו' דכתיב שונא מ"י אבל ג"ש דזכות גמור הוא וכו' זכין לו מ"מ ואפי' עומד וצווח בטלי' דעתו אצל כל אדם ואע"פ שבלקט שו"פ דזכות גמור הוא וכו' שאין זכין בע"כ כדאמרי' הגדילו יכולין למחות הכא שאני דאלו איתי לעבד כאן היו לי' לקבולי' בע"כ כי ליתא נמי מזכין לי' בע"כ משא"כ באשה דאע"ג דמגרשה בע"כ ע"י אחרים לא משום דאין חבין לאדם אלא בפניו אבל הכא דזכות הוא לו ועוד דיוצא בע"כ זנין לו בע"כ וכו' עכ"ל הרי אע"ג דזכה לו בסתמא והדר אמר שאינו רוצה דומי' דקטן אעפ"כ לא מהני מידי אפי' בדבר שהוא זכות גמור רק בשיחרור הוא דעלה על דעתו לחלוק עליהם משום שיכול לשחררו בע"כ אבל במידי דלא מצי למיעבד בע"כ אפי' בדבר שהוא זכות גמור ל"מ אפי' כשזיכה לו אחרים בסתמא וכששמע אינו רוצה ומאי שהביא מקינוי שבעלה חבוש בבית האסורין וכן מדברי רמב"ם שפסק שם דכשבא בעלה אסורה לו נראה לפרש דהא דמיבעי' לי' בבעל שמחל ע"ק אם אמרי' דא"מ בע"כ צריכין לומר דלאחר שקינוי לה ונסתרה הוי כרגלים לדבר שזנתה ומשה"ט נאסרה עליו דכיון שעברה על התראה ונסתרה אתו מסתמא זינתה ולהכי לא מהני מחילתו ומעתה גם כששלשה מקנין לה כיון דכבר נתברר ע"י אומדנות ורגלים לדבר שזינתה שוב ל"מ מחילתו רק משום דאי לאו דאמדו חכמים דמסתמא ניחא לי' וזכות הוא לו מה להם להכניס א"ע בזה להתראת' אותה כדי שיתבררו הרגלים ואומדנית לפנינו וכון שכבר הכניסו א"ע בזה משום דאמדו חכמים דזכות הוא לו והיתרו בה ולכן כשעברה על התראתם ונסתרה כבר נתבררו הדברים שאסורה משום רגל"ד מצד הדין ושוב אין בידו למחול וגם מה שדיקדק מר"ן הנ"ל אין דבריו מוכרחים דה"פ דאם לא נתרצה בפירוש כגון שמת קודם ששמע ל"מ משום דלא הוי זכות גמור

יג ומעתה בנ"ד באיש כזה שידוע שטוב לפניו בכמה ענינים להיות לבדו ואע"ג שכתב במכתבו לאמו בפ' בראשית ר"ח לפ"ק שתדבר על לב אשתו שתסע למקומו מ"מ ל"ד לגמרי לדברי הרא"ש הנ"ל במי שגילה לפני אחד שרוצה באשה פלונית ודיבר אתו שישדכנה לו והלך וקידשה לו דמקודשת דהתם שאני כיון שמוטל עליו לישא אשה שוב אפ"ל ולומר דזכות הוא לו ונעשה כשלוחו ואפי' אמר אח"כ שאינו רוצה בה אפשר דמקודשת אבל בנ"ד שאני, וגם אם נימא דבשגם שנראה בעליל שינוי ברצונו שהרי כתב לו הרב אח"כ ולא השיב מאומה וגם מאז ועד עתה לא הי' להם שום ידיעה ממנו אעפ"כ לא נתבטל הג"ד שגילה בראשונה משום טעמא דמ"מ זכות הוא לו כיון שעודנה קשורה ברצונו אם לקרב אם לרחק דלו דנינקוט כל הני חומרא מ"מ הרי לא נתקיים התנאי שהרי לא היתנה מעיקרא אלא שתתעגן ותיתב עד שלשה שנים ולא שתתעגן עוד ותיתב מספיקא עד שנדע גמר רצונו והרי זה דומה כאילו היתנה עתה תנאי אחר וכמ"ש לעיל באות ט' י' ואי משום שנתרצה היא וקיבלה הרי כסבורה היא דלקיומי תנאו הראשון הוא דקבעי שהרי הרב אמר לה כן שעי"ז הוא קיום תנאי ממש ומאין לה לידע שעדיין קשורה ברצון הבעל ונסתבכה עוד מחדש בזמן בלתי מוגבל וכמ"ש לעי' באות א' וגם לדעת בעה"ט שגם לאחר נתינה יכול להתנות תנאי אחר אפי' בע"כ של המתגרשת זהו בבעל עצמו ומשום ביטול הגט