זית רענן חלק א לז

הלכה א סימן א

עיין בסי' ח' ובסי' כ"ה ובהג"ה שם סעיף י"ב ובמ"א שם דאם חלצן ע"מ להחזירם דא"צ לחזור ולברך, ויש לספק במי שיודע בעצמו שדעתו הי' להחזירם ולגמור התפלה בטליתו ובתפילין, אבל לא חישב בשעה שחלצן ע"מ להחזירם אם דנין הדבר כאילו חישב, מפני שכבר נהגו כולם להיות מעוטפים בציצית ומוכתרים בתפילין עד גמר התפילה, א"ד כל כמה דלא חישב בשעה שחלצן הוי הפסק וצריך לברך, ועי' ערובין מ"ה מי שישן בדרך ולא ידע שחשכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ריב"נ וחכ"א אין לו אלא ד"א, ופסקינן כריב"נ ולא מטעם דחפצי הפקרא **(דיני הפקר היו נוהגין בארץ ישראל ובזמן הבית ואין נוהגין בזמן הזה רק ע"פ דינא דמלכותא, אבל לברר ענין תפלין נאמרים פה.)** קונין שביתה במקומן אלא משום הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה, והתם מבואר הטעם משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב, ומשמע להדי' דבמידי דעלמא דתלי' בסברא זו, פסקינן מסתמא כרבנן דאין הלכה כיחיד נגד רבים בין להקל ובין להחמיר, וא"כ בנידון דידן נמי, דכל שלא חישב אע"ג שעומד לחשוב לאו כלום הוא רק שיש לומר דעירוב שאני שהוא משום קנין וכ"כ שלא נתכוין ל"ק מידי דהוי לעודר בנכסי הפקר וכסבור שהוא שלו דאע"ג שאלו ידע הי' מתכוין, מ"מ לא נשלם הקנין בהעדר הכוונה, וזה הטעם עצמו לישלמ"ד, אבל בכל הדברים שאינם בגדר הקנאה וקנין אפ"ל דכל שידוע שדעתו לחשוב כאלו חשב דמי, אמנם יש לפשוט הדבר מהא דתנן בסוף טבול יום התורם את את הבור ואמר הרי זה תרומה ע"מ שתעלה שלום שלום מן השבר וכו' נשברה אינה מדמעת וכו' ר' יוסי אומר אף מי שהי' בו דעת להתנות ולא התנה נשברה אינה מדמעת מפני שהוא וכו' ועיי"ש בר"ש דמתחילה רצה לפרש דר"י ורבנן קא מפלגי כששכח בשעה שתרם רק מתחילה כשרצה לתרום הי' בדעתו להתנות, ובשעה שתרם שכח להתנות ולא התנה, וס"ל לר"י דאפ"ה הואיל ובדעתו הי' כך קודם לכן אע"פ שעכשיו שכח, אזלינן בתר דעתו שהי' לו מעיקרא כשרצה לתרום וכ"ע א"נ חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות על כך, ועי' בתוי"ט וז"ל וזה נראה יותר דאילו הי' בדעתו אע"פ ששכח מודו רבנן דאזלינן בתר דעתו דמעיקרא כשרצה לתרום, ורי"א שאפילו לא עלה על דעתו מעולם, אלא דאנן ידעי' בי' שהוא חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות כן אע"פ שעל תרומה זו לא עלה בדעתו מעולם, הואיל וכבר ידע שראוי להתנות וכו' מתנה על כל היודע שיהא כאילו הי' כן בלבו עכשיו על תרומה זו וכו' ואנן פסקינן דלא כר"י, ונשמע מזה דה"ה בנ"ד נמי כל דלא חישב צריך לברך, גם נשמע דהיכא שחישב קודם שחלצן, שיחלצם ע"מ להחזירם, ואח"כ שכח בשעה שחלצן דמהני כוונה ראשונה, וכן בכל מידי דבעי כוונה כגון בחליצה דבעינן שיתכוונו שניהם בשעת חליצה, והמורים מזהירם ע"ז ואח"כ שכחו להתכוון בשעה שחלץ לה, דמהני כוונה ראשונה וכמו שהכריע התיו"ט, וכן מסתבר למהרי"ט מובא בח"צ ס"א וז"ל איברא דלא אמרי' בגמרא עד שיתכוונו שניהם אלא לאפוקי חליצה מוטעת וכו', אבל היכא דסברו לי' וסבר שבחליצה זו נפטרת ממנו א"צ שיהי' בכוונת הלב באותו שעה וכו' עכ"ל, וא"ל מהא דאמרי' ביבמות וכתובות בקדושי קטנה ובקידשה בפחות משו"פ ובעל דחזקה דאין אדם בועל ב"ז, ואע"ג דידעינן שלא נתכוונו לשם קידושין כלל דתורה אחת לכולנו, ואפי' בבני אדם פחותי ערך וקשי' מעירובין ומעודר בנכסי הפקר דמהתם משמע דכל העדר הכוונה שהוא מחמת חסרון ידיעה משלים בחוק הקנין, ואפשר לחלק בין דבר רשות לדבר עבירה דאנן סהדי שאילו ידע הי' מתכוון כי היכא דלא למיעבד איסורא, אמנם יותר נראה דהתם שאני כיון שנתכוון מעיקרא לקנותה, אלא שאז קנינו רפוי' מצטרפין אח"כ קנין אלים שיכול לקנותה אז בהדי כוונה ראשונה, וכמ"ש התיו"ט דלא בעינן שיכוון דווקא בעידן הפרשה, ודי גם בכוונה ראשונה שנתכוון בשעה שרצה להפריש ובסוגי' דקידשה על תנאי הארכנו בפרט זה יעו"ש, ועי' קידושין מ"ד ובפוסקים שם דאם נתרצה האב אח"כ בפירוש מהני, ה"ט משום דעיקר הקידושין כבר נעשה בפועל, שהרי אין האשה מקנית ומכנסת א"ע לרשות הבעל כמ"ש ר"ן נדרים דף למ"ד וראי' שהרי להפך בנתרצה הבן אח"כ ל"מ מידי למפרע ועי' במהרי"ק שורש ל"ב ע"ב וצע"ק בזה

ב עיין סימן מ"ו במ"א ס"ק טי"ת שמביא בשם הב"ח דלפי מ"ש בס"ה גבי מתיר אסורים ה"ה אם בירך שלא עשני אשה בראשונה ששוב לא יברך שני ברכות הראשונות ובט"ז מביא זאת לקושי' על הטור דהי' לו להזהיר ג"כ שאם בירך שלא עשני אשה, ששוב לא יברך שלא עשני עבד וכו', ולפענ"ד נראה דעבד **(דיני עבד כאלה אינם נוהגין בזמן הזה ולא במדינות אייראפא:)** איננו בכלל אשה לענין ברכה, משום שיש לו מצוה יתירה שאינה נוהגת בנשים שכן מחויב בהקפה משא"כ בנשים כמבואר בי"ד סימן קפ"א דאשה פטורה דכל שאינה בהשחתה אינ' בהקפה, משא"כ בעבדים, אבל משום מצות מילה לית לי' מעליותא לגבי אשה, דאשה כמאן דמהילה דמי', כדאיתא בפ' א"מ ד' כ"ז, ולא קחשיב לי' בב"ק פ"ח, רק לפירכא על קו', וקצת קשה דה"ל למימר מה לעבד שישנו בהקפה ועי"ש בתד"ה שכן ישנו במילה] וכן קשי' במסקנא שם דיליף במה הצד, דהא עדיין יש לפרוך מה לאשה וקטן שאינן בהקפה

ג עיין באה"עו סימן ס"ו בסעיף ח' וז"ל פסק הש"ע יכול להניח תפילין אז בין גאולה לתפילה ולא יברך עליהם עד אחר התפלה, ואם נזדמנו לו טלית ותפילין עד שלא גמר גאל ישראל יכול להניחן אז ולא יברך עליהם ורמ"א פסק עד שלא גמר גאל ישראל יברך על התפילין והכי נהוג עכ"ל, והנה ע"פ מקור הדברים יש לתמוה על פסק הב"י ורמ"א ע"כ אציע לפניך מקור הדין ויתבררו הדברים בס"ד, ותו פסק הש"ע דאין לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפלה, כיצד עושה ממתין בשירה חדשה כדי לענות עכ"ל, והנה ע"פ בירור הדברים יתברר דדעת הפוסקים אינו כן אלא דעונין קדיש וקדושה בין גאולה לתפילה, ויתברר דאין להמתין בשירה חדשה לענות קדיש וקדושה בפרק ב' דברכות דף י"ד אמר רב הוי קרי ק"ש ואנח תפילין וצלי, ופריך היכא עביד הכי להניח תפילין אחר ק"ש והתני' וכו' ומשני רב כר"י בן קרחא ס"ל דמקדים קבלת מלכות שמים לעשי' דמצוה וכו' ובירושלמי מסיק במסקנא תירוץ זה דרב כריב"ק ס"ל, וכתבו התוס' מכאן משמע דמותר להניח תפילין בין גאולה לתפילה, וכן מצינו שר"י ב"ר יהודא שלח אחר טליתו ושהה השליח וכבר קרא ק"ש וברכותי' ונתעטף בטליתו וגמר י"ח והביא ראי' מהא דרב מ"מ יש לחלק בין טלית לתפילין ע"ש, אך הר"מ מקוצי הי' אומר דגם לתפילין אין ראי' מכאן דמצי למימר הניח תפילין בלא ברכה ולאחר י"ח בירך עליהם עכ"ל ופסקו הרשב"א וראש ומרדכי וטור וכל הגאונים כולם הסכימו לדעת ר"י בר"י שבתוס' ולא הביאו כלל דעת הר"מ מקוצי, והנה לכאורה קשה לי טובא בדעת תוס' הנ"ל, חדא שהרי התוס' כתבו לעיל דף י"ג ע"ב דבאמצע פרק דק"ש צריך לענות קדיש וקדושה דלא גרע מהשבת שלום מפני כבוד דשרי, אבל בין גאולה לתפלה יש ראי' מפ' אין עומדין דאסור לענות קדיש וקדושה, ור"ת הי' רגיל להמתין בשירה חדשה כדי לענות קדיש וקדושה עכ"ל תוס' הרי דס"ל לתוס' דבין גאולה לתפל' חמור מבאמצע פרק דק"ש א"כ קשה מנ"ל לתוס' ומרדכי וטור ללמוד מהא דרב דמותר להניח תפילין בין גאולה לתפלה עם הברכה אימא רב הוי מנח תפילין בעושה פלא דאז לענות