זית רענן חלק א שסז

כה"ג הוא דמקרי טעמא ולא ממשו כיון שעיקר הלאו דכתיבא בגופה כבר נפקע ממנו ע"י שינ' ש' ולהכי בחלב שנפל לתוך הרוטב ונימוח דע"י שנימוח כבר יצא מעיקר הלאו דכתיב גבי חלב כדאיתא בחולין ק"ך ע"א רק דהדר ונתרבה מדכתיב נפש דמשמע בכל שנהנה הנפש ממנו ונתמלא תאותו ולא משום ממשו דממשו כבר נפקע ע"י שנעשה המשקה רק משום טעמא לחוד כמו שפרש"י שם וז"ל רש"י לרבות את השותה מדכתיב ונכרתה הנפש נפש משמע כל דבר המיישב דעתו של אדם ואפי' שותה כמו אם יש את נפשכם שהוא לשון תאוה וקורת רוח שהנפש נהנה ממנו עכ"ל אבל גבי עיסה דלא נפקע ממנה שמא הראשון שכן דרכן לגלגלן ולעשותן עיסה כאשר עשה אזי גם לדעת רש"י מיקרי טעמן וממשן ועתה ממילא גם בכותח אע"ג שנמחה הפת בתוכו כיון שעודנו קפוי לא יצא מכלל אוכל ודינו כטעמו וממשו והא דאיצטרך רש"י לפרש בשכר המדי דלית בי' כזבכא"פ בדרך שתיה אע"ג דגבי שכר דרמו בי' מ"ש בודאי לא הוי אלא טעמא ולא ממשו גם לפמ"ש כיון דנשתנו למשקה ונראה דמשום דמשמע דלר"א צריכין לרבויא דכל לכל הנך ד' מיני מדינה דקתני במתניתן וכן מדאמרי' לר"מ ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא נוקשא בעיני' אבל ע"י תערובת לא ומשמע דלית לי' אלא נוקשא אבל ע"י תערובות לית לי' בכל הנך ד' מיני מדינה ור"מ אית לי' טכ"ע דלדידי' ג"מ לא הוי חידוש וא"כ אפי' בטעמו ול"מ אית לי' כל היכא דאיכא בתוך התערובות כזית בכא"פ בדרך אכילתו ומשה פירש דלית בי' בדרך שתייתו כזית בכא"פ

ח נמצא לפ"ז לדעת רש"י ולפירושו כל היכא דאיכא כזבכא"פ ונתערב בשאינו מינו אזי כל היכא דאיכא טעמא וממשו ואכל את הפרס כולו לוקין עליו לכ"ע והיכא דאכל כזית מהת"ע או פחות אזי לכ"ע אסור מה"ת וכמו שמשמע מפרש"י בחצי זית דתרבא חולין צ"ח ע"א בד"ה לא תזלזל וכו' עי"ש ולא משום דעיקרו מדאו' כעין שצריכין לפרש לדעת רמב"ם ומקצת מפוסקים דסברי דחצי שיעור שע"י תערובות אינו אסור אלא מדרבנן וכמו שהקשה הר"ש בפ"ב דט"י משנה ג' ולדעתם צ"ל כעין דאמרי' בחולין קי"א כחלא עלוי' בשרא שרי מ"ט ח"ש דרבנן כע"ב אסור דם דאו' אע"ג דדם שבישלו דרבנן משום דעיקרו מדאו'] והיכא דאיכא טעמא ולא ממשו דהיינו חלב שנפל בתוך הרוטב ונמחה שנעשה משקה אפי' בכא"פ ואכל כולו אין לוקין עליו ומותר מה"ת ומדרבנן אסור אפי' בכ"ש מהת"ע וכן היכא שנבלע בתוך החתיכה ג"כ מיקרי טעמא ולמ"מ אבל היכא דנפל לרוטב עבה ולא נמחה כעין משקה ה"ז דומה לכותח הבבלי דמיקרי כטעמו וממשו לכל חלוקת הנ"ל, אמנם כ"ז למ"ד טכ"ע ל"ד וכ"פ רש"י ורמב"ם לדינא אבל למ"ד טכ"ע דאו' אזי בין כשנתערב ממשו של איסור כזית בכא"פ או אפי' טעמא לחוד ויש בכא"פ טעם כזית אזי אפי' כשאכל רק כזית מן התערובות חייב מדאו' לפרש"י ולדעת רחכ"ה כן הוא לדינא אבל כשלא נתערב כזית בכא"פ בין בטעמא וממשו ובין בטעמא ולמ"מ אזי אסור מה"ת למ"ד טכ"ע דאו' בין כשאכלו כולו ובין שאכל מקצתו ואפי' בכ"ש ומדעת רש"י נראה דאין לחלק בין טעם שלישי שנולד מתוך התערובות או בין טעם קייוהא לטעם גמור ולדעת ר"ת אפי' בטעם לחוד ולית בי' כבכא"פ חייב מה"ת אפי' בכזית מהת"ע ולדידי' צריכין לחלק בין טעם קייוהא לטעם גמור דבטעם קייוהא לחוד בעינן דוקא כזית בכא"פ וכשאכל הפרס כולו חייב מה"ת ומשמע דחייב כרת וקרבן ובכ"ש אסור מה"ת, איברא נראה דהא דלא מחלקי' בין טעם קייוהא לדעת רש"י [שהרי פירש דרבנן דפליגי עלי' דר"א בכותח משום דטכ"ע ל"ד אע"ג דלית בי' אלא טעם קייוהא כמבואר בטור סי' תמ"ב ודוחק לומר דפליגי במציאות] זהו בטעמו וממשו דוקא אבל בטעמו ולא ממשו גם לדעת רש"י וכה"פ צריכין לחלק בין קייוהא לטעם גמור שהרי בריש פ' א"ע מ"ב גבי המתמד ונתן מים במידה פליגי בזה ר"י ורבנן ופסקי' כרבנן דפטרו ופליגי בטעם קיוהא יעו"ש נמצא דרש"י מיקל הן בטעמו וממשו דבעינן שיתערב מתחילתו כבכא"פ ואזי חייב אפי' על כזית מהת"ע והן בטעמא ולמ"מ נמי וכ"ז למאן דאית לי' טכ"ע דאו', אבל לדינא אינו חייב אלא בטעמא וממשו ובכא"פ ואכל את כל הפרס ולר"ת מחמירין בכל חלוקת אלו רק בטעם וממשו בטעם קיוהא דלדעת רש"י תלי' ג"כ בטכ"ע ולמ"ד טכ"ע דאו' אזי כשנתערב מתחילה כזית בכא"פ כדרך אכילתן חייב אפי' על כזית מן התערובת ולר"ת אינו חייב אלא כשאכל את כולו ולדעת רז"ה ורמב"ן לעולם אינו עובר מה"ת אלא בכבכא"פ ואכל את כל הפרס, איברא דעת רז"ה בטעמא ולמ"מ אין לוקין עליו משום דאין עמה"ד והקשה עליו הר"ש דהא לאביי דס"ל דבכה"ת אמרי' היתר מצ"ל לוקין עליו בכה"ת כדאמרי' להדי' גבי מקפה הואיל וזר לוקה עליו בכזית אלמא דילפי' מנזיר בק"ו אפי' לחייבו מלקות ונראה דדעת רז"ה דס"ל בזה כדעת המגיד בפ"ב ה"א מהמ"א דהיכא דכבר נאסר בעשה מה"ת אזי ילפי' את הלאו בק"ו וס"ל לרז"ה דטעם הדבר דהיכ' דמיפרך הק"ו לגמרי עמה"ד והא דאין עמה"ד היכא דלא מיפרך הקו' ואמרי' דדי כחו של הק"ו לאסרו מה"ת ומשה"ט בהיתר מצ"ל כיון דאכלו בב"א הרי אסור מה"ת משום ח"ש ומיפרך ק"ו לגמרי משא"כ בטכ"ע: והנה לדעת הרז"ה ורמב"ן ותוס' בשם הר"ר פרץ בפ' השאה"פ דף ס"ז בד"ה ואידך וכו' שם בהשגתו על רבינו יקר קיימי בחדא שיטה דגם למ"ד טכ"ע דאו' מ"מ אין ההיתר נהפך לאיסור רק דחייב גם על טעמא ולא ממשו כלל כגון בנזיר ששרה ענבים כזית במים בשיעור רביעית ויש בו טעם זית בתוך התערובת ושתה את כל המים והטעם מורגש כמו בעין ממש הוא דחייב על כזית טעם המעורב ורמב"ן פוסק לדינא דטכ"ע ל"ד כמובא בתה"א בשמו ורז"ה ומוהר"פ פסקו דטכ"ע דאו', והנה רבינו חיים כהן ור"ת כפי שהאיר לנו רבינו האשר"י בדבריהם עי"ש בפ' גה"נ נראה דלדידהו גם ההיתר נהפך לאיסור לחייב גם על כזית מהת"ע רק דרח"כ סבר דאינו חייב על התערובת של היתר מפני נתינות טעם דאיסורא רק באופן דאפשר שיתחייב על תערובת זה אפי' בלא נתינות טעם כלל רק שהוכר האיסור ואזי כשנתערב באופן זה הוא שגם ההיתר נתהפך לאיסור ולכן בעינן שיהי' כזית בכא"פ בתוך התערובת אבל ר"ת מחמיר יותר וס"ל דהיכא דנותן טעם בתוך התערוב' אזי נידון כל התערובות ונגרר בתר האיסור שנפל כאילו לא נפל ונתערב כלל ולכן כשנתערב כזית בתוך היתר פחות מששים ונ"ט ואפי' בטעמא לחוד כגון כזית ענבים ששרה במים מרובים בפחות מס' אזי גם ההיתר כולו נהפך לאיסור וחייב על כזית מהת"ע אבל כשנתערב פחות מכזית אזי דין התערובת כולו כדין האיסור עצמו עד שלא נתערב

ט איברא נראה דלדעת כה"פ בטעמא ולא ממשו אינו חייב כרת וקרבן שהרי משנה שלימ' בזבחים דף ל"ה ע"א דאינו חייב על הרוטב משום פיגול ונותר וטמא ומשמע אע"ג דאיכא כזית בכא"פ שהרי מילתא פסיקא נקט ותנא [וכי הרוטב לעולם יותר מששה חלקים או חמשה פעמים לדעת רמב"ם מן הבשר פיגול שנתבשל בתוכו] ודע דלדעת הרמב"ם בפט"ו מהמ"א ורח"כ דפירשו טעמו וממשו היינו היכא דאיכא כזית בכא"פ אפי' כשנימוח וכן משמע מדעת רמב"ן במ"ד בפ' א"ע וטעמא ולמ"מ בפחות מכן נמצא מוכח דאפי' בטעמא וממשו פטור מכרת שהרי יוצא המוהל מן הבשר לתוך המים ונמחה גם השומן מן הבשר ואפ"ה פטור מכרת וקרבן וכמ"ש הרשב"א בסוגיא דזרוע בשילה בד"ה לא נצרכה אלא לר"י דמוהל הבשר לתוך המים ברוטב רכה מיקרי מין בשא"מ ובכה"ג הוא דאמרי' גבי רוטב סלק את מינו כמ"ש וא"מ רעו"מ חולין ק' ע"ב ובזה מתורץ קו' המגיד בפ"א מה' חמץ ה"ו גבי כותח דפטרו מכרת וא"ל דפיגול שאני דפטור מפני שותה שהרי גם התם כתיבי נפש ולחלק בין ממשו קיים לנמחה אין לו שום יסוד לפרושם וכמ"ש: