זית רענן חלק א שסו

ואכלו עם התערובות דאינו עובר כל כמה דליכא כזית בכא"פ וכמ"ש הרא"ש בפ' גה"נ דף צ"ט והיכא דאיכא כזית בכא"פ אזי עובר גם על כזית מהת"ע, וכן יש לדקדק קצת מלשונו הצח בחולין צ"ג ע"ב בד"ה לטכ"ע דמדקדק בלישנא שם דר"י לית ליה טכ"ע מדקאמר טעמיה ולא ממשו אל"ע ולא מדייק נמי מרישא מדקאמר טעמא וממשו וזהו בכזית בכא"פ ש"מ דלית ליה טכ"ע דאל"כ יתחייב נמי אפי' ביותר מכא"פ ומ"מ נפקותא רבה איכא גם בזה דלמאן דלית ליה טכ"ע בעינן שיאכל הפרס כולו ולמאן דאית ליה טכ"ע אזי כשנתערב מתחילה כזית בכא"פ אזי חייב גם על כזית לחוד מן התערו' גם היכא דליכא אלא טעמא לחוד כגון ענבים ששרה במים וכדומה דהיכא דמרגישין טעמא דכזית בכא"פ אזי חייב על כזית מהת"ע לחוד ולמאן דלית ליה טכ"ע אזי פטור לגמרי אפי' אכל את כולו ובזה יתיישבו ממילא כל קו' הנ"ל גם מאי שהקשינו לעיל לאביי גבי מקפה דאע"ג דאביי לית ליה דכזית בכא"פ רק דבעינן שיאכלנו בב"א ה"ה בתוך התערו' נמי בעינן שיהיה כזית בתוך שיעור אכילה בבת אחת ואז יתחייב גם על כזית לחוד מן התערובות דשיעור אכילה בב"א לאביי שוה לשיעור כזית בכא"פ לדידן וכשם דלדידן בעינן מיהת שיתערב מתחילה כזבכאכ"פ ואזי חייב גם על כזית מהת"ע לדעת הח"כ ה"ה לאביי דאע"ג דאית ליה טכ"ע דאורייתא מ"מ בעינן שיתערב מתחי' כזית בכדי שיעור אכילה בב"א ומש"ה גבי מקפה כיון דלית בהו כזית בכדי שיעור אכילה בב"א תו לא נוכל לחייבו משום טכ"ע

ד ועוד נראה ליישב בא"א גבי מקפה לאביי דכל טעמי' דרבה בב"ח משום הואיל דזר לעב"כ ל"ש אלא אם אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור וכיון דמהני גם ההיתר להצטרף לאיסור לענין זרות ה"נ מהני שיצטרף ההיתר את האיסור לענין טומאה שיחשב כאלו היה כביצה בהדי הדדי לפר"ת שם וכן אם נימא משום כזית בכא"פ נמי ניחא וכמו שכתבו תוס' בנזיר דף ל"ו ע"ב בד"ה אמר לי' כיון דאם מלקט את האיסור לחוד מתוך התערובות לא נוכל לחייבו משום דהוי שלא כדרך אכילתו הרי דהית' מסייע ומביאו לידי חיוב משה"ט מהני נמי ההיתר שיצטרף את כל מה שבתוך הכלי לכביצה לענין טומאה אבל אם נימא משום טכ"ע ומשום דהיתר נהפך לאיסור תו לית ביה שום סברא לומר דהואיל דזר לוקה עליו בכזית משום זרות יצטרף נמי לענין טומאה דשאני ושאני דלענין איסורא כבר נהפך ההיתר לאיסור וכמאן דליתא להתירא כלל משא"כ לענין טומאה דל"ש כלל לומר שיהפכו חולין לתרומה משום טעמא דנבלע בהם ויקבלו טומאה מט"ו כמו תרומה ועי' בר"ש בפ"ב בט"י במשנה שם דכתב להדיא כן דל"ש טעם כעיקר לענין טומאה והגב"ע אם יתערב א' מח' שרצים בהדי שאר דלא מטמאין היעלה ע"ד לומר דמשום דלענין איסורא ל"ש ביה ביטול ה"ה לענין טומאה דמובן מעצמו דאין להם התקשרות והתערבות זה בזה דשאני איסורא דליתא למבטל כלל משום דכולהון אסורין ועומדין משא"כ לענין טומאה דאיתא למבטל הטמא המועט בתוך טהורין מרובין ובאופן זה יתיישב נמי קושיא זו לדעת ר"ת דס"ל ג"כ דהיתר נהפך לאיסור ולא ס"ל כדעת רח"כ כדמשמע להדיא מדברי האשר"י בפ' גה"נ ומשאר פוסקים גם הקו' מר"א דיליף ליה גבי חמץ מרבוי' דכל ל"ק לר"ת דת"ל דעובר על כזית מן התערובת משום טכ"ע וה"ט דבעל הטורים שהמציא משום דבחמץ גבי ד' מיני מדינה לית בהו טעם גמור אלא קיוהא בעלמא

ה גם יש להבין לדעת רש"י דס"ל דרבנן דפליגי עלי' דר"א משום דסברי טכ"ע ל"ד וגע"מ חידוש הוא ומשרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתי כמו שפרש"י בסוף הסוגיא בפסחים ובחולין צ"ט ובסוגיא מבואר להיפך דטכ"ע יותר מסתבר מהיתר מצל"א שהרי הקשה בש"ס לר"ע והאי משרת להכי הוא דאתי הא מיבעיא ליה לכדתניא משרת ליתן טכ"ע וכו' וכן אח"ז הקשה ור"ע טכ"ע מנ"ל אלמא דטכ"ע יותר מסתבר מהמצ"ל וכ"כ דלא ידעינן דטכ"ע משאר דוכתי אזי הסברא פשוטה דמשרת לטכ"ע הוא דאתי' וכבר עמד בזה המהרש"א בספרו בפרק א"ע, ונראה לפענ"ד דלדעת רש"י דס"ל דלמאן דאית ליה טכ"ע אזי ההיתר נהפך לאיסור ואפי' בדנפישי וכמ"ש התוס' בנזיר יעו"ש, הרי נמצא חומרא ומילתא יתירתא משא"כ בהמצ"ל, דל"א אלא בשוין והא דהק' בגמרא ור"ע טכ"ע מנ"ל משום דמדברי ר"ע עצמן מוכח דאית ליה טכ"ע דאורייתא שהרי נקט ותנא דנזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית דהיינו עם הפת שלא נשרה כמו דפרש"י שם להדיא ומדפסק ותנא ולא קא מפליג מידי שמעת מינה דאפי' היכא שהפת שנשרה ושלא נשרה נפישי על היין אפ"ה חייב והא תינח אם אמרת דאית ליה טכ"ע וכיון שהחלק הפת שנשרה עם היין מרובה על הפת שלא נשרה ומש"ה מצטרפינן נמי את הפת שלא נשרה לכזית אבל אם אמרת דלית ליה טכ"ע הרי נפישי הפת על היין עצמו א"ו דא"ל טכ"ע ומדקתני נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי וכו' משמע שהחלק הנשרה הוא העיקר והמותר שלא נשרה מצטרף נמי עמו משום דעתה נפישי החלק שנשרה עם היין על המיעוט שלא נשרה

ו עיין רש"י בפ' האה"פ דף ס"ז ריש ע"ב בד"ה טעמו ולא ממשו וז"ל כגון חלב שנפל לקדירה או חלב שנפל נימוח שאין ממשו בעין, ועי' בתוס' שם בד"ה אמר ר"י דהא בב"ח לכ"ע טכ"ע דאורייתא כדאי' בחולין ק"ח ונראה לפענ"ד דכוונת רש"י בחלב שנפל לקדירה לדבר שאינו של בשר ולא של חלב כגון לדבר גוש של ירקות וכדומה, ואח"כ בישל הירקות בהדי בשר דהשתא למאן דאית ליה דטעם כעיקר ל"ד קיימינן ובב"ח דווקא בדרך בישול הוא דא"ר ואין בכה"ג דרך בישול שכל הרוצה לבשל שני מינים מבשלם כהווייתן וכתולדתן ולא ע"י קבלת טעם בדבר אחר ועוד נראה דכיון דחזינן דלקושטא מחלקינן בין בלוע שע"י אוכל לבלוע מן הכלי שהרי נ"ט בר נ"ט דהתירא מותר ודוקא היכא שטעם א' ע"י בליעה מן הכלי אבל ע"י אוכל לחוד אפי' ע"י כמה נותני טעם חייל עלי' שמא דאיסורא לבסוף כמו ע"י נותן טעם הראשון, ומעתה למאן דאית לי' דטכ"ע ל"ד א"כ שוב דמי נותן טעם הראשון כמו נ"ט בר נ"ט והו"ל למישרא מדאורייתא גם נותן טעם הראשון דהתירא בק"ו מנ"ט דאיסורא דהשתא בדאיסורי שכבר חייל עלי' שמא דאיסורא ואפ"ה נפקע ממנו היכא דליכא ממשו דאיסורא ומכ"ש בדהתירא ומהשתא נשמע ממילא דאע"ג דבב"ח אסרה רחמנא בנותן טעם דהתירא זהו בטעמא דאוכל גופה משא"כ בנ"ט מן הכלי דלמ"ד טכ"ע ל"ד הרי שוה טעם ראשון מן הכלי לבתר דינא דאורייתא כמו נ"ט בר נ"ט לדידן דשרי היכא שהבלוע מן הכלי ולפ"ז ה"פ דחלב שנפל לקדירה ונבלע ע"י הבישול בתוך הקדירה ואח"כ בישל בה בשר דלמ"ד טכ"ע ל"ד הוי לן למשרי אפי' בטעם ראשון מן האוכל אלא דגילה רחמנא ואסרה וע"כ לא שמעינן אלא מן אוכל עצמו אבל ע"י כלי הדר דינא להתירא מצד הסברא דנלמד מנ"ט בר נ"ט לדידן וכבר כתבנו מזה בדין נ"ט בר נ"ט ובזה יתיישב מה שהקשו האחרונים דהיכן מצינן למילף דטכ"ע מגע"מ דלמא משום בישול בשר בחלב דלכ"ע טכ"ע דאורייתא דזהו דוקא מן האוכל אבל לא מן הכלי כיון דהתירא בלע ואם נתבשל בו כבר בשר בחלב שוב דמי לשאר איסורין

ז עיין באשר"י פ' גה"נ דף צ"ט שהשיג על רש"י דפוסק דטכ"ע ל"ד ופירש דחלב נימוח חשיב טעמו ולא ממשו והקשה ע"ז מעיסת אורז דאם יש בה טעם דגן אדם יוצא בה י"ח בפסח דהא אפי' כשיש בה כזית בכא"פ דמ"מ כיון דאין ממשות הדגן ניכר בעיסת האורז חשיב כטעמא ולא ממשו דאף על גב שנתרבה העיסה דהא גם אחלב נימוח שנפל לתוך הרוטב נתרבה הרוטב יעו"ש ונלפענ"ד להקל קו' זו מדברי רבינו ושיעור הדבר כך הוא דכל שנפקע עיקר הלאו דכתיב בי' ע"י שינוי זו דאסורין ועומדין מיתור' דקר' כל