זית רענן חלק א שסה

גם לגירסא שלפנינו שכבר דיקדקו האחרונים מלישנא דברייתא זו ביבמות דקתני לא ישא מניקת חבירו דמשמע כל זמן שמניקתו הוא שאסורה להנשא אבל כשנתנה למניקת או שגמלתו מותרת כמו דקתני הברייתא להדיא בפ' אע"פ דנתנה או שגמלתו מותרת ועי' בתוספ' בד"ה ואמר ר"נ דלמסקנא דהתם דפסקינן כר"מ בהיתה רדופה דהבחנה אסרו גם בגמלתו הטעם דחששו וגזרו אטו שמא תגמלנו ועדיין היא צריך להניק הרי דחששו שמא תביא את הולד לידי חשש סכנה כדי שתהא מותרת להנשא, ומשה"ט גם במעוברת גזרו משום דיחסא שלא יזהרו כ"כ בשמירת העובר בכדי שלא יצטרכו להתפרד ביניהם בימי הנקתו, אמנם כן למסקנא אבל ברייתא דיבמות דקא שקלא וטרו בי' דסברי דגמלתו מותר ול"ח לזה להכי מקשינן א"ה בבני נמי שהרי בכל הזהירות ושמירות הולד גופי' בלא בצע כסף לא חילקו ביניהם ומש"ה הדרי מטעם זה לגמרי אבל לדידן דפסקינן כר"י בברייתא דרדופה ומש"ה פסקינן דגמלתו אסורה להנשא הרי דחיישינן שגם בלא מחיר תכניס את הולד לחשש סכנה משום דנפשה עדיפא לה שוב חוזר וניעור טעמא דדיחסא לאיתנו הראשון: בדין טעם כעיקר סימן א בדין טכ"ע יש לברר כמה דברים עיין פסחים מ"ג ובמסכ' נזיר ל"ו ובחולין בסוגיא דזרוע בשלה ומתחילה נבאר דעת רש"י בפ' א"ע

א בסוף הסוגיא בפ' א"ע פרש"י דרבנן דפליגי עלי' דר"א בכותח משום דטכ"ע ל"ד, וזה כשלשים שנה הקשיתי דהרי איתא שם בריש הסוגיא ור"נ מ"ט ל"א כרב יהודא, א"ל דלמא ע"כ ל"ק ר"מ התם אלא נוקשא בעיני' אבל חד"ג עי"ת לא, והא ר"מ ס"ל נ"ט לפגם אסור ויליף ליה מגיעולי מדין, הרי בע"כ ס"ל דגע"מ לאו חידוש הוא וא"כ בכל חמץ שעי"ת עובר משום טכ"ע דמידי טעמא דרבנן דפטרו רק משום דסברו דגע"מ ח"ה כמו שפרש"י שם אח"כ שמעתי שכמה גדולים עמדו בזה, ועוד קשיא שהרי בע"כ צ"ל לדעת רש"י שגם לדידן דפסקינן טכ"ע ל"ד אבל בכזית בכא"פ לוקין עליו שהרי רבנן דפטרו בחומץ שעי"ת לית להו טכ"ע ואפ"ה אמרינן הנח לכותח דלית ביה כזית בכא"פ וכן מוכח נמי מדברי ר' יוחנן דאית ליה טעמא וממשו לוקין עליו דלדעת רש"י ס"ל טכ"ע ל"ד ואפ"ה בכזית בכא"פ לכ"ע חייב, ועדיין תיקשי לפרש"י דאלו עוברין בב"י אמאי פטרו רבנן מב"י שהרי בכל ד' מיני מדינה דקתני במתני' אית בהו השתא בתוך התערובות כזית בכא"פ רק בשעת אכילה ושתיה לית בהו כזית בכא"פ משום דבטלה דעתי', ודוחק לומר דהכל נגרר בתר אכילה דאיזהו שייכות לאיסור ב"י לענין אכילה, ויתר מזה ס"ל לרמ"ך דעובר בב"י אפי' דלית ביה כזית בכא"פ כיון דבתוך התערובות איכא כזית ונשמע דבכה"ג דאיכא השתא לפנינו בתוך התערו' כזבכא"פ גם הכ"מ שחולק על רמ"ך מודה בזה דעובר בב"י דמאי איכפת לן דבשעת אכילה לא תאכלו בכא"פ כיון דהשתא בתוך התערובת איכא כזבאכ"פ, ועוד קשיא לדעת רש"י דס"ל דלמאן דא"ל טכ"ע דאורייתא אזי חייב גם על כזית מן התערובות משום דהיתר נהפך לאיסור (עי' ר"ש מ"ד ע"ב בד"ה חייב בכזית מהן והא לאו משום דהיתר מצ"ל אלא משום דאיתעביד ליה כולי' איסור) וא"כ קשיא לר"א למה לי' רבויא דקרא גבי חמץ לד' מיני מדינה ת"ל משום טכ"ע לפרש"י דלא ס"ל כדעת הטור דלית בהו טעם גמור אלא קיוהא בעלמא ודלא כדעת רז"ה דנולד מתוך התערובת טעם שלישי ומצאתי בפר"ח בסי' תנ"ב שהקשה קושיא זו, גם קשיא גבי מקפה דאמאי לא אמרי' הואיל וזר וכו' משום טכ"ע וכן קשיא גם לאביי דס"ל כזית בכא"פ ל"ד דמ"מ יתחייב משום טכ"ע וכן הקשו תוס' בנזיר ל"ו ע"ב וכזית ותירוצם ל"ש לדעת רש"י דס"ל דהיתר נהפך לאיסור

ב ונראה לפענ"ד דבל"ז יש להבין עיקר הדברים דאמאי יתחייב בכא"פ למאן דלית לי' טכ"ע כיון דטעמיה כמאן דליתא והרי זה כמו מין במינו ואמאי לא ליבטול ברובא ונראה דטעמי' דמילתא דכמו דבמין במינו אם הוכר איסור ל"ש בי' ביטול ה"ה נמי במין בשא"מ ולא הוכר האיסור דכיון דבשעה שאוכל התערובות הרי מרגיש בכזית איסור בכא"פ בשעה שמגיע לחיך ומש"ה לא חייל עלי' תורת ביטול לענין אכילה כיון דבשעת אכילה ירגש בממשו וטעמא של איסור גופי' אבל בדאיכא ששים אזי הטעם של היתר מבטל את טעם האיסור לגמרי בכל מקום שהוא ואפי' במקום שהוא אינו מורגש כלל טעם האיסור מפני ששים כמוהו דהתירא, ועתה נחזה אנן במין במינו שנתבטל ברוב ואכל אחד מן התערובת עד שלא הוכר האיסור ואח"כ בא אחד שהיה לו טב"ע טובא באיסור שנפל אזי נראה דמי שאכל טרם שניכר ונודע דפטור והשני שאכלו חייב בכא"פ שהרי לו הוכר האיסור ול"ש גבי' תורת ביטול, (הגם לדעת משמרת הבית מובא בי"ד ה' ב' סי' אות ו' דהיכא דאיכא ע"א בעולם שמכיר האיסור נידון כקבוע וא"כ לגבי הראשון נמי ל"ש תורת ביטול זהו היכא שנודע בשעתו, אבל היכא דלא נודע כלל מזה בשעה שאכלו דאיכא אחד שמכיר את האיסור תו לית בי' משום קבוע למפרע שהרי אפי' בקבוע גמור סברו כ"ע דל"א קבוע למפרע עי' בי"ד סי' ק"י בש"ך ס"ק י"ד), ולפ"ז גבי חמץ שהנידון מסתעף על תרי רכשי חדא לגבי איסור אכילה דלית בי' תורת ביטול היכא דאית בי' כזית בכא"פ אפי' למאן דלית ליה טכ"ע משום דלענין אכילה נידון כאלו הוכר האיסור שהרי בשעה שיאכלנו ירגיש טעמו וממשו של האיסור עצמו אבל לענין איסור בל יראה לחוד אזי למאן דלית ליה טעם כעיקר אזי נידון כמו מין במינו דבטל ברוב היכא דלא הוכר האיסור וכמ"ש לעיל דכיון דטעמא כמאן דליתא אזלינן בתר רובא אפי' היכא דאיכא כזית בכא"פ אבל למאן דאית ליה טכ"ע עובר גם בב"י כיון שהגדיל כחו של המועט במרובה לשנות טעמו ולהמשיכו בתר המיעוט שוב אין בכחו של המרובה להחשיב את המיעוט כמאן דליתא ולבטלו ומש"ה היכא דאיתא בתוך התערובת כזית בכא"פ עובר גם בב"י למאן דאית ליה טכ"ע ועפ"ז מיושב על נכון קו' ראשונה ושני' דכל עיקר טעמיה דרש"י דפירש דרבנן דפליגי עלי' דר"א משום דסברו טכ"ע ל"ד הוא משום דק"ל דאמאי פטרי רבנן גם מב"י כיון דאיכא בתוך התערובות כזית בכא"פ אבל לענין אכילה ניחא גם אי קסברי דטכ"ע דאורייתא, כיון דבשעה שיבא לאכלו כדרך אכילתו לא יהי' כזית בכא"פ כדאיתא בסוגיא (ואע"ג דרש"י ס"ל דהיתר נהפך לאיסור מ"מ בעינן שיהיה בתוך התערובות כדרך אכילתן כזית בכא"פ ואזי חייב גם על כזית מן התערובות וכמו שנתבאר לקמן דגם רש"י ס"ל בזה כדעת ר"ח כהן) ולענין ב"י הוא דמתרץ לי' דקסברי רבנן טכ"ע ל"ד וכיון שכן שפיר בטל ברובא כמו במין במינו דלענין ב"י נידון כאלו לא הוכר האיסור ומשה"ט אמרינן נמי לעיל לר"נ דלר' מאיר לית ליה חמץ עי"ת אע"ג דאית ליה טכ"ע דאורייתא היינו לענין אכילה כיון דליתא בתוך התערובות כדרך אכילתן כזית בכא"פ אזי גם למאן דאית ליה טכ"ע דאורייתא אינו עובר בלאו על אכילתן

ג וליישב שאר הקושי' שהקשינו מחוורתא דמילתא דגם לדעת רש"י דס"ל דהיתר נהפך לאיסור וחייב גם על כזית מן התערובת זהו כשנתערב מתחי' כזית בכא"פ וה"ט משום דלא עדיף מאלו הוכר האיסור