זית רענן חלק א שסד

ג"כ משום דמניקתה מוכיח עלה רק הטעם למסקנא דל"מ משום דגזרינן דילמא תחזור בה והא דהוצרך להקשות מברייתא דרדופה מבואר הדבר במרדכי בפ' החולץ משום דלא תימא דבנתנה למניקה ע"י שבועה עד"ר דשוב לא תהדרי בי' מיהת תשרי להנשא לזה היקשה מברייתא וכשם דהתם גזרינן בקטנה ועקרה אטו אחרת ה"נ נגזור בנשבעה המניקת אטו לא נשבעה וכן מסקינן שם דכל היכא דלא מוכחי גזרינן ורק בדבי ר"ג שאני דמוכחי טובא דאית לי' קלא [והנה מדבי ר"ג ג"כ מוכח דבנתנה למניקה דל"ג אטו מכירה דא"כ אכתי נגזור ועי' במהרש"א וכ"מ מתשו' הריב"ש בסי' הנ"ל דעיקר טעמי' דר"ת דאוסר בגרושה אע"ג דסתם גרושה לא משתעבדי היינו משום דגזרינן גרושה אטו אלמנה ואינה מכירה אטו מכירה וכבר מבואר דדעת רש"י כדעת ר"ת דאוסר בגרושה וכיון שעיקר קו' הש"ס מברייתא קאי רק על היכא דנתנה בנה למניקה ע"י שבועה וכמ"ש המרדכי דהיכא דלא נשבעה אזי גם בלא גזירה אסורה דחיישי' דילמא תחזור בה לכן שיכל רבינו וכתב דקו' הש"ס לא קא אלא במניקה שמת בעלה דאזי גזרינן גם בנשבעה אטו לא נשבעה אבל בגרושה כיון דהוא גופה רק משום דגזרינן אטו אלמנה או אטו מכירה והיכא דנתנה בנה למניקה ע"י שבועה כיון דליכא למיגזר אטו מכירה וכמ"ש שוב ל"ג אטו אלמנה כיון דאלמנה גופה לא נאסרה רק משום גזירה, ועיין, אולם גם בזה חלילה להקל שהרי מדברי רשב"א ור"ן ורא"ש הנ"ל נראה דבתרווייהו לא משתעבדי רק דחכמים תיקנו שלא תנשא, שעי"ז מסתמא תרחם על בנה ותניקנה וגם בגרושה דאיתא לאב כיון שאינה רשאה לתבוע רק ע"י אחרים חיישי' דתיבוש לתבוע לו ע"י אחרים ומשמע שגם בגרושה הוא מעיקר תקנתא כמו באלמנה ומ"ש מעלתו שיש מתירין בגרושה אפי' במכירה כבר היכה מהרש"ק על קדקדם ופירש במרדכי ובסמ"ג כוונת דבריהם דלית מאן דפליג בזה דבמכירה ודאי אסורה, עי' בס' אמונת שמואל סי' ד', וגם מ"ש לחלק דבגרושה אפי' מכירה אינה מחויבת להניק רק בשהקדים לה שכרה, ודיקדק כן מדברי הגמרא דקתני ובמכירה נותן לה שכרה וכופה ומניקתו לא נראה כלל לומר כן כיון דמקום סכנה הוא ואין ביד אחרים להצילה רק בדידה תלי' מילתא פשיטא דמחויבת להניק כ"ז שתוכל אפי' כשאין בידינו לכופו ועי' ב"ב ך"ד ע"ב ואם אילן קודם קוצץ ונותן דמים ומבואר שם בגמרא דמשום פסידא דרבים וקדירא דב"ש צריך לקוץ קודם ואח"כ יתבע את הדמים ומכש"כ במקום סכנות הולד ועי' באשר"י וגם בר"ן שם בפ' אע"פ וכן ברמב"ם בפ' ך"א מה"א דמהפכים הגירסא בזה ונקטו כופה ומניקתו ונותן לה שכרה

איברא דיש לצרף בזה התירא דפ"י בק"א שהתיר בשכבר נשתדכה וילדה לאחר מיתות בעלה ולא התחילה להניק והתיר שם בשעת הדחק לאחר ט"ו חודש חוץ מיום שמת בעלה ומיום שתתארס ועיקר טעמי' דסמכינן בזה על כמה אמוראים שהתירו שם לאחר ט"ו חודש אלמא דליכא סכנתא כ"כ לאחר זמן זה אלא דלכתחילה חיישי' למיעוטא במקום סכנתא וחיישי' למיעוטא דילדים שמסתכנים עד ך"ד חודש ולכן כשנתנה בנה למניקה וכבר פסק חלבה שהרי לא התחילה להניק דתו ליכא למיחוש משום לתא דסכנתא שהרי גם אם לא תנשא ותחזיר לה המניקת את הולד לא תוכל להניקו רק דמשום קנסא איכא דאית לן למיחוש דכיוונה בזה כדי להנשא ולעבור על תק"ח לכן די לנו לקונסה כדברי רשב"ג ואמוראי דהתם דסברי כוותי' דדוקא במקום סכנה חיישינן למיעוט, אבל במקום תקנתא לחודא אזלינן בתר רובא, כנ"ל בכוונת דבריו, ולכאורה עודנה יש לשדות בם נרגא, שהרי על כן צריך לומר דלדידן נדחה לגמרי דברי רשב"ג מהלכה ולא מטעמיה דאסביר לנו משום דבמקום סכנה חיישינן למיעוטא דא"כ אמאי לא תנשא לאחר ך"א חודש, ואנן פסקינן דתצא כשנשאת בתוך ךד"ח, א"ו דנדחו לגמרי וחיישינן שיתעכר חלבה גם בתוך שלשה חדשים וא"כ הנך ט"ו חודש מהיכן יסתעפו ונמצא שגם לטעמיה דפ"י לא היה לו להתירה רק לאחר ח"י חודש שהרי בעיקר זמן מניקת לא נזכר בש"ס אלא שמונה עשר חודש או ךד"ח רק משום טעמי' דרשב"ג שאין החלב נעכר רק לאחר ג"ח והרי אנן פסקינן דלא כוותיה בזה, אמנם יש לומר שגם זה דפסקינן דלא כרשב"ג וחיישינן לעיכור חלב בתוך ג"ח הוא ג"כ משום דחיישינן למיעוטא במקום סכנה. גם צריך להבין במה שהחליט כיון דפסק חלבה תו ליכא משום סכנתא ואמאי שהרי אם לא תנשא תמסמס לי' בבצים וחלב ועתה רשות בעלה עלי' כמ"ש בגמרא וצ"ל כיון דפסקינן היכא שנפסק חלבה בחיי בעלה דהיינו שנתנה למניקה ג"כ קודם מיתת בעלה מותרת להנשא הרי דמשום מסמוס לחוד לא עבדינן תקנתא וה"נ בעובדא דפ"י כיון דלית ביה משום סכנתא דהנקה גופה רק משום מסמוס בו"ח ולפ"ז בעובדא דידן נמי דבגרושה יש בו צד יותר להקל מלא התחילה להניק אחר מיתת בעלה באלמנה שדיעה זו נדחה לגמרי בכל הפוסקים וכיון דלאחר טו"ח ליכא סכנתא דהנקה רק משום דחיישינן למיעוטא דילדים וכיון שנתנה בנה למינקת ותשבע עד"ר ותשליש דמי הנקה ומסמוס בו"ח דתו ליכא משום סכנתא רק משום תקנתא לחוד ולכן די בתקנתא לחוד עד טו"ח, אולם באשר שעדיין יש לחלק קצת מעובדא דפ"י וגם לא נודע לי היטב שעת הדחק של האלמנה ומכ"ת הוא מבפנים ואני מבחוץ וגם מעודי מנעתי א"ע להזדקק במנין כזה דחמירא טובא לכן מכל הלין טעמא איני מחליט בזה לא איסור ולא היתר, אולם מי שירצה להקל בזה לאחר חמשה עשר חודש, ותתן הולד למינקת פנויה ותשבע עד"ר שלא תחזור בה וגם שלא תנשא בתוך ך"ד חודש כמ"ש בנב"י, והיא תשליש שכר הנקה ומסמוס אין מזניחין אותו כי יש לו סעד גדול להשען עליו

לכאורה יש לדון להקל היכא דמספ"ל ע"י מחלוקת הפוסקים אם אסרו בזה משום מינקת חבירו אם לא כגון בגרושה וכדומה דלפוסקים המתירין עיקר הדבר דלטעמייהו לא נכללה בשם מניקת חבירו, ונראה בעליל להדיא מתוך הסוגיא שלא נכנסו מתחילה לגזור בספיקן שהרי קא שקלי וטרו התם ביבמות מ"ב אחרי טעם דגזרו על הבחנה ומסקינן משום זרעו מיוחס אחריו ולא קאמר משום דילמא נתעברה והרי היא מעוברת חבירו וא"ל שכיון שהוא עצמו יטעה ויסבור שהוא אבי הילוד והרי ימסמס לי' בבו"ח וגם משום דחסא ל"ש בזה דז"א שהרי הבעל בעצמו יכול לידע ולבדוק גם אם תנשא לו בתוך ג"ח וכדאי' שם ותמתין משהו ותנשא וכו' אמר ר' ספרא אין בודקין את הנשואו' שלא יתגנו ע"ב אלא בע"כ צ"ל דלא גזרו על ספק מעוברת חבירו ואפשר לחלק בין ספיקא דמקרה גופי' לס"ד [ומצאתי בחידושי רמב"ן ורשב"א שהקשו שם קו' הנ"ל ותירצו כן], אמנם בנתגרשה בל"ז אין להקל משום ספיקא שהרי רה"פ חולקין על הר"ש שהרי רש"י ותוס' ורמב"ם חולקים עליו כמ"ש במ"מ בספי"א מה"ג

ונראה דטעמי' דלא מסתימות דבריו לחוד הוא שהחליט בדעתו שחולק על הר"ש אלא שראיה מוכרחת לזה שהרי לדעת הרמב"ם דס"ל דטעמי דדחסא קמה גם למסקנא, וכיון דקתני שם בברייתא מעוברת חבירו ומנ"ח כחדא הרי כשם דמעוברת אסורה אפי' בגרושה ה"ה במניקת דבשלמא לשאר פוסקים דס"ל למסקנא הדרי לגמרי מטעמא דדיחסא רק משום סתם מעוברת למניקת קיימא, איכא למימר שהדין נשתנה ממילא ממאי דקס"ד מעיקרא וכמו שהקשה הפ"י שם באמת על ראי' זו דר"ת אבל לרמב"ם אין לפקפק ולגמגם כלל בראי' זו

והאי דקשי' לכל האחרונים בדעת הרמב"ם שהרי נראה להדיא מתוך הסוגיא דהדרי בהו לגמרי ועי' בכ"מ שתירץ שהיה לרמב"ם גירסא אחרת לפניו וס"ל דאין לדמות הזהירות שנזהר בבנו לבין היכא שנתעברה מחבירו ודלא כקו' הגמרא דידן לפי הגירסא שלפנינו ויש ליתן מקום לזה