זית רענן חלק א שסב

משלחת וחוזרת ונמצא שאינה יכולה להתגרש מדאורייתא אזי יעשה כפי האופן המבואר בנ"ב באה"ע סי' ג' כי בזה שייכא קו' המל"מ: תשובה

על דברת המוכ"ז כ"ה נפתלי הירצקי בהר"ר יהודא הכהן משדה חדשה אשר נלכד במצודה, כי אשתו ברחה ממנו זה פעמים ובפעם הראשון החזירה לביתו ובפעם שנית ברחה ממנו והרחיקה נדוד זה כשלש שנים ולא נודע מקומה אי' ואיפו, ובעלה הנ"ל חתר אחריה בכל מקומות הקרובות וגם במקומות הרחוקות קצת נסע בעצמו ושגם פה ובמקומות הסמוכות הי' טרח ויגע לדעת מקומה, זה כשנה וחצי, ולא נודע מאומה ממדרך כף רגלה

ואת הנלפענ"ד בזה יען כי הדבר נחוצה והוא שעת הדחק טובא והיותר שאין ידו משגת לקבץ התירא ממאה רבנים, לכן נראה להקל בזה בכל האפשרי, וכה יעשה ויגהה מזורו הבעל הנ"ל יכתוב גט לאשתו הנ"ל וימסור אותו ליד שליח הולכה, ובכל עת שתבא אשתו במקומות הסמוכים ילך וימסרנו לה כדת וכהלכה בלא עיכוב ואיחור לבל תתעגן על מגן, וטעמא דידי והוא כאשר נשים לבבינו להבין את דברי רבינו הגדול מהר"י מינץ אשר כמעט רוב דבריו תמוהין לכל מעיין בהשקפה ראשונה בסי' י' וכבר עמד עליהם מרן זקיני רבן של כל עמינו ב"י בתשו' ב"י בסימן י"ד ואין מן הצורך להאריך בזה בשכבר ערוכים בכל בתשו' הרב הנ"ל, ולאשר מעודי אהבתי לפרוק יותר מלטעון ונקיטנא בשיפולי דגלימא לתרץ דברי רבותינו הראשונים נ"ע בדרך קרובה בכל האפשרי כמיסת ידי הכהה ודעתי השפילה, וזה החלי בעזר צורי וגואלי ויצילני משגיאות לבל אכשל ח"ו בדבר הלכה למעשה, והנה רבינו מוהר"י מינץ הוא הראש מן המחמירים ויצא בראשונה לחזק דעת המחמירים שגם במקום מצוה גזר רגמ"ה וראייתו העיקרית מדברי ר' אמי דס"ל ביבמות ס"ה שכל הנושא אשה ע"א יוציא ויתן כתובה והתם בע"כ איירי היכא דלא קיים מצות פ"ו ואפ"ה ס"ל דניתן לדחות כמו כן עתה גם לדידן דפסקינן כרבא מ"מ לאחר גזירות רגמ"ה ניתנה מצוה זו לדחות מפני תוקף גזירתו, ונלקטה עתה את ראשי התמיהות אשר תמהו עליו רבותינו חדא שהרי גם כשיוציאנה ויתן כתובתה הרי ביכולתו לקיים מצות פ"ו ועוד שהרי בע"כ צ"ל לר"א דמצד זכותה של כל אשה ואשה הנשואות אין ביכולתו של הבעל לאסוף צרתה בביתו ויהיה מאיזה טעם שיהיה מ"מ צריכין לומר שאין הבעל יכול לצערה בזה, לכן גם במקום מצוה לא הפקיעו זכות דידה דמעולם לא שמענו דמפני מצוה דרמי' עליו יגרע זכותא דחברי' שהרי אע"ג דעשה דוחה לל"ת בדברים שבינו לבין קונו אולם כאשר נרדה לגוית הארי שבחבורה ה"ה רבינו מוהר"י מינץ הנ"ל להבין רמיזותיו בקוצר אמרים אזי ירדה מתוק מדבש וממנו יהיה תוצאותיו ויהיה לרפאות תעלה לשבר האיש הלזה בנידון דידן והוא כי דעת מרי"מ שבמצות פ"ו נמצאו שני ענינים והם נפרדים זה מזה בראשון שכל אחד מבנ"י מחויב להשיא אשה ולקיים עונתו, ובזה מקיים עיקר המצוה של פ"ו והשנית הוא תכלית המצוה שיוליד בן ובת וכאשר נשלם כן אזי קיים המצוה פה עד תכליתו, אמנם כאשר נשא אשה וקיים עונתו כדין ולא הולידה, הגם שקיים מצות פ"ו בפועל אבל עודנו לא השיג תכליתו כי ה' מנע ממנו פרי בטנו, הכי יעלה ע"ד לומר ולהשוות איש הלזה ליושב בטל ולא נשא אשה כלל שהרי איש הזה נידון כרשע גמור וזה כצדיק בכשרון מעשיו ובהדי כבשי דרחמנא מי יעלה השמימה ונדעם וגם אם יגרשנה וישא אחרת תחתי' מי יודע מה יולד יום וגם אפשר שברבות הימים ירחמו עליהם מן השמים רק כאשר שהה עשר שנים ול"י מצאו עילה לומר שמחויב לגרשה מפני טעם שאמרו שאולי לא זכה להבנות ממנה אבל מ"מ גם בשהה ע"ש ואינו מגרשה אין להשוותו ליושב בטל ולא נשא אשה שהרי זה עוסק בקיום המצוה ואולי משמים ירחמו כאשר ראינו כ"פ שכמה עקרות נפקדו גם לאחר ע"ש וכ"ז מובן ומבואר לכל מעיין בצדק ובמישור, ועוד ראה כזה שמצינן בתשו' רשב"א סי' א' רנ"ד וז"ל שמעתי משם הגאון ז"ל שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה וכו' והביא ראי' ממה ששנינו לקתה חייב לרפאותה אמר הרי גיטה וכתובתה ותרפא את עצמה רשאי אבל שלא בכתובתה אינו רשאי ואם לא קיבל עליו את הדין וכו' עכ"ל וכ"מ מלשון רמ"א באה"ע ס"ס קי"ז יעו"ש בח"מ ס"ק ך"ג שכל אשה שאין הדין נותן לגרשה אינו יכול לגרשה כשאין לו לשלם דמי כתובתה וע"פ הדברים הללו יסבו דברי מהרי"מ דכיון דהתם קאי כשהיא אמרה שאינו יורה כחץ והיא נאמנת מצד עיקר הדין ואין מן הדין לגרשה וא"כ כשרוצה לישא אחרת שידענו שכבר הולידה אע"ג שאפשר שמשקרת בזה, והחסרון ממנה, ונמצא שאין הספק מוציא מידי ודאי ומוטב לפנינו שישא אשה אחרת שהיא עודנה ב"ב אפ"ה אינו רשאי עד שיוציאנה ויתן כתובתה וכשאין לו כדי כתובתה אינו רשאי לגרשה ולהשיא אחרת כמו בכל אשה דעלמא שאינו רשאי לגרשה כשאין לו הכתובה וע"ז קאי מצב ראיתו של מהרי"מ, דמפני מה האלימו חכמינו את תקנתם שכל עיקרם הוא רק מתקנתא דרבנן דכן פסקינן דכתובה דרבנן והעדיפו את תקנתם רק באיחור תשלומין כתובה דרבנן לבד במקום קיום מצוה דאורייתא ושהוא מצוה רבה, ובכל דוכתא אמרי' דאפי' דבר דאורייתא נדחה לגבי מצות פ"ו ולא עוד אלא דאמרי' בזה חטא כדי שיזכה חבירו מפני שהוא מצ"ר כמ"ש תוס' גבי חציו עבד וחב"ח אלא בע"כ צריכין לומר דדוקא במקום שאינו יכול לקיים גם בפועל את המצוה הוא שנקרא מצוה רבה אבל היכא שיש לו אשה רק שלא קיום תכלית המצוה כל כה"ג קילא טפי והעמידו גם איחור תשלומין כתובה דרבנן לבד נגדו וא"י לגרשה כשאין לו הכתובה כדי לקיים תכליתו (וממילא מובן שגם לתירוץ השני שכתבו תו' בד"ה שבינו לבינה דאיירי בדלא שהה ובבאה מ"ט קאי ג"כ שפיר ראייתו ע"פ דברי רשב"א הנ"ל דכיון דמ"מ עודנו לא קיים מצוה זו אמאי א"י לגרשה כשאין לו כתובה כדי שישא אחרת שכבר הולידה ועודנה ב"ב, א"ו בע"כ צריכין לחלק בין קיום של עיקר המצוה ובין קיום תכלית המצוה) וזהו דנהירנא לן עינינו רבינו במלות קצרות וז"ל בתה"ד וכ"ת הא לית הלכתא כר' אמי שהרי ר"י אלפס פסק כרבא וכו' מ"מ ר' אמי בעצמו אי סברא הוא דמצות פ"ו דוחה למה קאמר ופסק בנושא אשה ע"א יוציא ויתן כתובה א"ו פ"ו אינו דחוי' אפי' יש לו אשה כ"ד עכ"ל, וצ"ל בגירסא א"ו פ"ו אינו דחוי' רק שמכת"י הרחיק א"ע לכתוב חצי השם נשמטה גם היו"ד בדפוס ואי אפשר לפרש דבריו רק באופן שכתבתי ודבריו נכוחים וישרים למוצאי דעת, ועל קוטב זה סובב והולך בסוף התשו' שם דמצות יבום עדיפי ממצות פ"ו והוכיח זה מדברי אביאסף דמשום דאמרי דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לישא נשים ושלא להוליד בנים סמך עצמו שלא לכוף לגרש כששהה ע"ש ול"י ואילו לענין יבום ל"א דיגרום מה שאמרו דין הוא שנגזור ע"ע וכו' א"ו מצות יבום יותר גדולה ממצות פ"ו ולית דין צ"ב עכ"ל, והוא פלא שהרי מצינו להיפך דפ"ו מצוה רבה יותר משאר מצות דאו' ולדברינו הנ"ל ניחא דקאי רק על תכלית המצוה של פ"ו דאיירי בי' אביאסף אבל עיקר קיום המצוה ודאי דגדולה מכל מצות דאורייתא ונמצא לפ"ז תבנא לדינא בנ"ד שברחה אשתו ממנו ואין לו אשה כלל לקיים עיקר המצוה מה שביכולתו גם מהר"י מינץ מודה דבמקום מצוה רבה כזו לא גזר, והגם אם נימא דמשום לפ"ר נגדר ממילא גם במקום מצ"ר דז"א דכל כה"ג דל"ש כלל שהרי כל אשה