זית רענן חלק א שנז

תשובה לכבוד יד"נ הרב המופלג המאה"ג חריף ובקי מוה' אברהם דוד רב דק"ק שדה חדש

אחדש"ה בדבר שאלתו באיש אחד מקאמינסק שיש לו נקב בגיד בצד שכלפי הקרקע וכפי שנבדק פה מן הרופאים בפני וגם בפני מוהלים בקיאים נראה שהנקב הוא בגיד עצמו אצל העטרה במקום כלות העטרה בין שבילי העטרה לאחר שנתקצרה העטרה למאוד רק שחוט מן הערלה שלאחר הפריעה חזר ונדבק על העטרה וחוט זה מכסה את הנקב וחוט זה חלול בהפסק רב רק בראשי החוט דבוק למעלה על העטרה ולמטה דבוק בגיד עצמו אבל הנקב הוא בגיד עצמו ולא במקום בשר כלל ונתברר שגם הקנה של שום וקליפות השום שבניהם ניקבה עד החלול ובשגם שחסר קצת במקום הנקב ונמצא שחסר למעלה מהע"ט כן נדמה לי לראות עיני ויש לספק אם הי' כן מתחילת ברייתו וגם אם נעשה אח"כ יש לספק אם ע"י חולה או ע"י בני אדם ושאלתי לרופאים ואומרים שכן הדברים ובזה נסתלקו כמעט כל ההתירים אשר העריך מע"ה לסמוך על הפוסקים דבעינן נקב מפולש מעבר לעבר שגם לדעת הפוסקים אלו זהו כשניקב בלא חסרון כלל אבל כשחסר כ"ש למעלה מהעטרה לכ"ע פסול כדמשמע להדי' מדברי נ"י שם ומפסקי יש"ש ה"ח לכן כאשר שמעתי מפי הרופאים שיש רפואה בנקל לשברו בלא שום חיתוך וחסרון כלל והגם שהמה מומחים במלאכתן פקדתי עליהם שיסע אחד מהם ורופא מומחה ומפורסם בכל מדינה שהי' פה וכעת הוא בשיראדז ואמר להם גם הוא שנקל לרפאותו ואמר להם אופני הרפואה כיצד יעשו, אמנם לאחר שחקרתי היטב באופני הרפואה גילו לי מהות הדבר שצריך לחתוך אפס מנהו מן הצדדים ויזהירו לבל יגיעו לקליפות השום שבין הנקבים ואח"כ בתחבושת הרפואה יתחברו הצדדים זה לזה ויתרפא לגמרי והנה לפי שאמרו מתחילה שאינם צריכין לחתוך כלל מוטב הדבר להעלות לו רפאות תעלה כדמשמע בב"ש ובשאר פוסקים שלא חילקו בין גדול לקטן והא דחילקו בתלמודא דידן בין קטן לגדול היינו בשומשני דגמלא הוא דמיקלף קליף אכן עתה ששמעתי שצריכין לחתוך מה"צד, יש לחוש אולי יתקלקל ויהי' בידי אדם כאשר כתב מעלתו איברא נראה לפענ"ד להעלות לו רפאות תעלה ולהביא ממרחק לחמו לבל יחטיא גופו ונפשו כל ימיו ויסוד הדבר דמבואר בכמה דוכתא דחדא במקום תרתי כגון במקוה שנמדד ונמצא חסר מהני בין להקל בין להחמיר [זולת בדעת הרמב"ם לחוד יש לספק קצת עי' בפ"ז מה' מקוואות ה"ו וכבר האריכו האחרונים בזה] וכן הוא לדעת כה"פ ונמצא דבנ"ד נמי דבשעה שנולד הי' לו חזקת היתר דהיינו חזקת כשרות לבוא בקהל דהוא חזקה דאתי מכח רובא שרוב הנולדים מותרים לבא בקהל ונימא דעודנו לא יצא מכלל חזקה זו וגם חזקה דהשתא שהרי נקב לפנינו ונימא מדהשתא נקב כן הי' כשנולד ומשעה שנברא והוא סריס חמה ומותר ג"כ לבוא בקהל מאי אמרת הרי איכא חזקה דאתי' מכח רובא דבשעה שנולד לא הי' סריס ואימר שאח"כ נסתרס והוא סריס אדם ה"ז דומה ממש לחדא במקום תרתי שהרי להתירו איכא חז"ה דאתי מכח רובא בהדי חזקה דהשתא ולאיסורא ליכא אלא חזקה דאתי מכח רובא לחוד וכד דייקינן עוד עדיפי טובא נידון דידן מכל חדא במק"ת דעלמא שהרי בכ"מ חזקה דהשתא דהרי חסר לפניך והרי חומץ לפניך סתרי לגמרי לחזקת הגוף דמעיקרא שהרי ע"י חז"ה דמעיקרא עלינו להאחיר הריעותא כל כמה שנוכל וע"י חזקה דהשתא אמרי' להיפוך אבל בנ"ד הרי החזקה דהשתא משולבת יחד בהדי חזקה דמעיקרא ונאחזת בעקבה ותאמים בראשו וחילא דחזקה דהשתא גופה מחזקה דמעיקרא סבוכה ולכודה שהרי אם נימא שנולד כך בלא נקב נמצא דריעותא דהשתא סותרת לחזקה דמעיקרא דהא על חזקה דמעיקרא נידון מסתמא דכשם שנולד בלא נקב כן יהי' וכן יקום כל ימי חיי' לכן מן הדין לומר דכשם שמצינן אותו השתא כן הי' משנברא כי היכא דלא ליסתרא לחזקה דמעיקרא אבל במקוה וביין ונמצא חומץ בע"כ סתרי אהדדי שהרי ידעינן דמעיקרא היתה שלימה רק עיקר הנידון אם להקדים הריעותא אם להאחיר ובע"כ סתרי אהדדי ונמצא שיש מקום לומר דאפי' לדעת מקצת האחרונים הרמב"ם ל"ל דת"ל נידון כודאי מ"מ בנ"ד מודה לדעת כה"פ בפרט דלדעת הרמב"ם עצמו בהלכה זו דס"ל שע"י חולי נידון כבידי שמים ונמצא שגם לצד זה דאתון עלי' מכח חזקה דאתי מכח רובא שלא הי' סריס כשנולד איכא ספק השקול אם ע"י חולי או בי"א לסמוך פלגא שע"י חולי בהדי חזקת היתר וחזקה דהשתא ואין להקשות מדברי תוס' כתובות ע"ה בד"ה אבל וכו' ומיהו תימא לר"י דהיכי מצי למימר דאי לאו וכו' ונראה לרשב"א דחזקת פנוי' לא חשיבה כלל חזקה לגבי חזקת הגוף ונימא דגם חז"ה שוה רק לחז"פ דוה אינו דשאני חז"פ דעשוי' להשתנות שכל אשה עומדת להנשא משא"כ חזקת היתר דעדיפי אינו עשוי' להשתנות ועוד שהרי מבואר בב"ש בסי' ל"ז ס"ק ה' בקידשה עצמה שלא לדעת אבי' בתוך ששה חדשים שבין נערות לבגרות דאצ"ג משום חזקה דמעיקרא בהדי חזקת פנוי' הרי אע"ג דחזקת פנוי' דגריעי דלא מצטרף בהדי חזקה דהשתא דגריעי' כמוה אבל בהדי חזקה דמעיקרא דעדיפי מצטרפין [וטעמי' וחילי' דב"ש נראה שהוא מתירוצא דרבא עירובין ל"ו ע"א] התם תרי חזקה לקולא וכו' אבל בנ"ד דחזקה דהשתא עדיפי טובא ומתוקפי' דחזקה דמעיקרא הוא דאתי לי' אזי גם חזקה גריעי דדמי לחז"פ מצטרפין בהדי' גם אין לומר שהרי כל כמה דאין לומר דחסר ואתא לא נכנס כלל בסוג דתרתי לריעותא כמ"ש תוס' בריש נידה גבי נגעי בתים וכן בסכין פגום וכן מוכח מכ"ד דהא תינח במקום דמנגד לחזקה דמעיקרא ולכן כל היכא דליכא למימר חסר ואתאי נידון הדבר שרק ברגע זו הוא שנחסר מפני חזקה דמעיקרא שנתבררים בשעתי' אבל הכא דמשום חזקה דהשתא אמרי' שנברא כך שוב ליתא שום נפקותא בזה אם נעשה בפ"א או לא כמובן מעצמו להולכים בצדק ובמשרים בדרכי העיון ועוד נראה להתיר מט"א עי' חולין דף ט' ע"ב בפלוגתא דאביי ורבא ובקו' רב שימי שם ועי' בח"ר שהעמיק והרחיב שם בפי' הגמ' ובקו' רב שימי וזולת פירושו הסוגי' תמו' ונפלאה יעו"ש ותוכן דבריו הצריך לענינ' דאביי ורבא פליגא בספק שע"י מקרה דאביי ס"ל דאפי' דבמקום דליכא חזקה כגון במקוה שנמדד ונמצא חסר לר"ש דל"ל תרתי לריעותא וכן בספק טומאה ברה"ר אפי' במקום דאיתרע לי' לחזקת טהרה דמעיקרא אפ"ה טהור מצד עיקר הדין ולא משום הילכתא גמירי מסוטה והטעם דכל שהספק הוא מצד המקרה אמרי' דלא נשתנה ע"י מקרה וכן הדין באיסורין ורבא פליג דאפי' בספיקא שע"י מקרה אמרי' דספיקא לחומרא ומשמע שם ומדברי רשב"א ומסוגי' עצמו דלאביי כל הספק שהוא עי' מקרה מותר אפי' מדרבנן שהרי בככר בפי חולד' טהור אפי' מדרבנן והארכתי מזה במק"א ודלא כמ"ש בש"ש שמעתתא א' פ' ד' וה' עיין בי"ד ה"ב ס"י אות ח' והשתא נראה שיש מצד הסברא לומר דאפי' לרבא דפסקינן כוותי' זהו דוקא היכא שנראה לפנינו קצת ריעותא ע"י מקרה כגון בשרץ בפי חולדא שעברה על הככר ולא נודע אם נגמר הדבר ע"י התחדשות המקרה וכמו כן במקוה לר"ש שהרי חזינן להדי שנתחדש החסרון ע"י מקרה בכגון זה ובכה"ג הוא דפליג רבא וס"ל שגם בזה סד"א לחומרא אבל היכא דמספ"ל בגופא דעובדא אם נעשתה כלל ע"י התחדשות המקרה ואסורה או שנעשתה ממילא ומותרת גם רבא מודה לאביי דאמרי' שלא נתחדש דבר ע"י מקרה ושכן הי' מתחילת ברייתו דמנא לן לאפושי פלוגתא גם בזה כל כמה דלא מוכח להדי' וא"כ בנ"ד נמי אמרי' שנברא כך מתולדתו ולא נתחדש בו דבר ע"י מקרה ועי' בט"ז ביו"ד