זית רענן חלק א שנד

כלל ותדע שהרי רבנן סברו בפסחים דף מ"ד דקדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא ואפי' לר"ע שחולק בזה היינו בנ"ט דאיסורא אבל בנ"ט דהתירא מודה דאיקלושי מיהת את טעם האוכל שבלעה ולכן בתבלין כיון שדרכן לאכלן בתוך התערובות לא נקלש בהם טעם האוכל ואדרבא משום ריחא דאית בהם מחזקים את הבלוע אבל לענין איסור בלוע דעיקר טעמא דמילתא בכלים דמשום שאין בהם פליטה מגופן יוצא בלא רוטב א"כ ה"ה בתבלין ט שאין בהם פליטה מגופן כלל, כנ"ל ליישב דברי מרן הקדוש בעהמ"ח מ"א הנ"ל

ז עיין בפ"מ בסי' צ"ה ס"ק ד' בש"ד וז"ל ודע דבמיני הריפות שקורין גראפין ואורז ודוחן שמבשלין עם מים ואח"כ מצטמק ועומד לערך רבע שעה בלא מים כלל הוי כנצלו דמה בכך שהיה תחילה מים ואסור גם בדיעבד לדעת היש"ש עכ"ל ומביא אח"כ בשם הרבה אחרונים שאוסרי' בדיעבד בצלי ולפענ"ד יש לצדד להקל בזה עפ"י דעת בעה"ט בסי' צ"ג דס"ל שגם בכלי חרס שבשל בהן בשר ואח"כ בישל בו מים דשרי לבשל בו חלב אח"כ ובדיעבד פשיטא דמותר והטעם דניהי דאין כ"ח יוצא מד"ל מ"מ כבר נקלש טעם בשר שבתוכו ותו לא חל עליו שמא דאיסורא א"כ במיני ריפות נמי כיון דמעיקרא הי' בו מים ונתבשלו בתוך המים ואז נידון כנ"ט בר נ"ט דהתירא וגם הוי כהגעלה להבלוע שבתוכו שכבר נקלש מיהת הטעם שבתוכו ושוב לא חל עליו שמא דאיסורא כשנצטמקו אח"כ ואע"ג דפסקינן דלא כבעה"ט מ"מ לענין נ"ט בר נ"ט דצלי יש לסמוך ולצרף את דעתו בזה במקום הפ"מ וכדומה: סימן ג

א עיין פ"י פסחים דף מ"ד שהיקשה קו' חמורה במאי דמהדרי בתלמודא למילף דטכ"ע מנזיר מק"ו שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו ופרכינן שם לר"ע דא"ל דמשרת אתי להיתר מצ"ל טכ"ע מנ"ל ומשני דיליף מבב"ח לאו טעמא בעלמא הוא ואסור הכא נמי לא שנא והקשה דלמ"ב לאיסור נזיר דלא מצינן למילף מבב"ח שהרי אין איסורו א"ע ויש היתר לאיסורו וכקו' התוס' שם בד"ה אלא ותירוצם ל"ש כאן אלא אפי' שאר איסורין דעלמא לא מצינן למילף מבב"ח דחמור משאר איסורין שאסורין בהנאה ובבישול וכ"ש וחזרתי על כל הצדדין ליישב קו' זו ולא מצאתי אם לא שנאמר וכו' עי"ש שמתרץ בדוחק גדול ולפענ"ד ישבתי זה כמה בצדק ובמשור דהנה נראה בעליל דכל שהסברא מחלקת ביניהם אין בהם משום קולא וחומרא ולכן מצינן לפעמים שהחמירו באיסור קל והקילו באיסור חמור מפני שהסברא מחייבתו להחמיר באיסור קל והקילו בזה באיסור חמור הכא דליתא שם לסברא זו ותדע שהרי הקילו בשני נותני טעם בב"ח דחמירא משאר איסורין והחמירו בשאר איסורין אפי' בכמה נותני טעם אפי' באיסור קל והטעם מפני שבבשר בחלב שעודנו התירא לכן היכא שכבר נקלש הטעם שבו שוב לא יחול עליו שמא דאיסורא משא"כ בכל איסורין כיון שכבר חל עליו שמא דאיסורא שוב לא נפקע ממנו אפי' היכא שכבר הוחלף והומר ע"י כמה נותני טעם וכיון שהסברא מחייבת כן להקל בב"ח ולהחמיר בכל איסורין שוב לית לן למילף בק"ו זה מזה, ועי' רש"י שם שפי' במה דבעינן למילף טעם כעיקר היכא דליכא מידי עיקר אלא טעם כגון שרה ענבים במים מנ"ל ונמצא במאי דקס"ד למילף מבב"ח נמי בכה"ג אסרה רחמנא בב"ח אפי' היכא דליכא מידי עיקר ומעתה נתבוננה ונראה דכשם שהסברא מחלקת למסקנא דמילתא בין שני נותנים טעם דהתירא לבין נותני טעם דאיסורא דנ"ט בר נ"ט דהתירא מותר לכמה נ"ט דאיסורא והטעם לפי שכבר חל שמא דאיסורא שוב לא נגרע ולא נפקע בקלושתי' ממילא נידון בקו משקל זה עצמו בטעם הראשון כל כמה דלא ידעינן דטעם כעיקר נמצא דטעם הראשון נידון השתא כמו טעם שני למסקנא דמילתא דכבר ידעינן דטעם כעיקר האיסור לכן שקלינן וטרינן במסקנא לחלק בין טעם שני דהתירא ודאיסורא וכל כמה דלא נודע דטעם כעיקר אזי מצד הסברא זו עצמו מחלקינן כן בטעם ראשון עצמו ונמצא השתא דבעינן למילף מבב"ח דטעם כעיקר לא ממה מצינו לחודא הוא דבעי למילף אלא מק"ו דהשתא בבשר בחלב דנפרד הטעם בלא ממשא מן העיקר ועודנו התירא הוא וחל על הטעם שנפרד מן העיקר שמא דאיסורא אזי מכ"ש כשנפרד טעמא מעיקרא דאיסורא שלא נפקע ממנו שמא דאיסורא ע"י קלישתא מפני שכבר נפרד מן העיקר ולא נשאר אלא טעמא לחוד ומסברא זו אי אפשר לזוז זיז כל שהוא שהרי למסקנא דמילתא נמי הרי הוא כיתד בל תמוט ומחלקינן כן בנותן טעם השני אזי כן במתכונתה ההיא בטעם הראשון למאי דקס"ד השתא דדנין למילף על טעמא בלא ממשא הנפרד מן העיקר ועי'

ב עיין רשב"א חולין שמביא פלוגתא דרש"י ור"ת לדינא בדין טכ"ע דרש"י ס"ל טכ"ע דרבנן ור"ת ס"ל טעם כעיקר דאו' ונ"מ שאם תחב כף של בשר או כף של חלב בתוך קדירה של בשר ונשפך הרוטב ולא נודע אם הי' ששים לבטל דלרש"י הוי ספיקא דרבנן ולר"ת הוי סד"א והקשו האחרונים דבב"ח ל"פ ולכ"ע בב"ח טכ"ע דאו' כמבואר ונראה עפ"י דברינו הנ"ל כיון דלדעת רש"י דטכ"ע לד"א נמצא דמדאו' מהדרינן בתר סברא זו לחלק בטעם הראשון בין בלוע דהתירא לבלוע דאיסורא וכשם דלמסקנא מחלקינן בבלוע דהתירא עצמו בין בלוע שנבלע בכלי לבין בלוע שנבלע באוכל בטעם השני ה"ה והוא הטעם לדעת רש"י בטעם הראשון נמצא הגם שגילה רחמנא דבב"ח גם על טעמא לחוד חייל שמא דאיסורא זהו בטעם מן האוכל אבל בבלוע מן הכלי מהדרינן לסברא דעל בלוע מן הכלי לא גילה בחידושא דבב"ח אבל לדעת ר"ת דס"ל דטעם כעיקר האיסור שוב אין לחלק לטעמא דאוכל או דכלי בטעם הראשון רק בטעם השני הוא דמחלקינן כן מצד הסברא אבל לדעת רש"י דטעם כעיקר ל"ד סברא זו נשארה גם בטעם הראשון רק בב"ח דחידוש הוא גלי רחמנא דאסורה ואפי' שיחול עליו שמא דאיסורא אזי למאי דגלי גלי דהיינו לטעם הבא מן האוכל עצמו אבל לא בטעם מן הכלי וכמו דמחלקינן לקושטא בטעם השני

ג עיין ברא"ש פסחים פ' כ"ש הלכה ז' בתה"ד וז"ל פסק הרשב"א שצריך להגעיל היורה הגדולה קודם שיגעילו הכלים וכו' ומפרש יורה גדולה מאי כלומר כיצד יש להגעילו קודם שיגעיל בה שאר כלים ומפרש הש"ס ע"י גדנפא וכו' יש מרבותי' חולקין על דבר זה ומפ' יורה גדולה במאי איורה דעלמא קאי והדין עמהן דמה תקנה יש בדבר זה דאם תאמר שלא תאסר פליטתה את הכלים שמגעילין בה אכתי איכא חשש דפליטת כלים הראשונים תאסור את הכלים שמגעילין בה אח"כ ע"כ צריכין למימר בעוד שטרודי לפלוט לא בלעי א"כ אפי' לא היכשר' נמי עכ"ד ואין דבריו נראין לי דפליטת כלים הראשונים אינם אוסרים את האחרונים דכל כלי וכלי שמכניסין בו פליטת איסורו בטל בס' במי היורה אבל היורה הגדולה אין מים שבתוכה ס' לבטל את פליטתה דבכולה משערי' הילכך צריך להגעיל תחילה ע"כ והנה דברי אשר"י תמוהין כיון דאיירי לאחר ש"ש ובב"י אמאי לא נאסרו הכלים האחרונים מן המים שביורה כיון שאין בהם כדי שיעור ס' כנגד פליטת כל הכלים והרי הוא בעצמו פוסק להדי' בפ' גה"נ ה' ל"ז דאפי' במין במינו חוזר וניעור [והא דמצריך להגעיל את היורה שנית לאחר גיעול דכלים ואע"פ שאין הכלים האחרונים נאסרים ומותרים ונכשרו ע"י הגעלה שבתוך היורה והיורה עצמו נאסרה וצ"ל כיון שאין בתוך היורה ששים נגד פליטת עצמה ולא נכשרה היורה בהגעלה ראשונה לחוד רק במאי שחוזר ונותן לתוכו מים כדי להגעיל הכלים בתוכן ואז נכשרה היורה כיון שלא