זית רענן חלק א שנג

דשרי לגמרי ולא בעינן ס' נגד הקליפה הרי חזינן דבכל שיעור קליפה עצמו הוא רק טעמא קלישתא משא"כ בשיעורא דנטילה ומה"ט לא שרינן גם גבי נ"ט בנ"ט אלא בשיעורא דקליפה כיון שגם בקליפה דאיסורא ליתא אלא טעמא קלשתא בעלמא ועי' בש"ך בסימן צ"א ס"ק ח' ובסי' ס"ט ס"ק ס"ד דס"ל בדעת רמ"א דבכל שיעור קליפה בין שע"י עיצאה גבר ובין שע"י מליחה ניתנו מידה אחת לכולהון דכל היכא שאי אפשר לקלפו מותר לגמרי וא"צ ס' לבטל הקליפה אולם המ"א חולק בזה וס"ל שרק כשהתחתונה צוננת והעליון חם דקליפה הוא רק מצד חומרא דאדמיקר ליה בלע הוא דשרינן בדיעבד בלא ביטול היכא דאי אפשר לקלפו אבל בכ"מ דצריכין קליפה מצד עיקר הדין אזי אפי' היכא דא"א לקלפו אוסר בדיעבד ובעינן שיעור ביטול לבטל הקליפה עי' בא"ח תס"ז ס"ק ל"ג במ"א, והנה מצד הסברא נראין דברי מ"א איברא מסוגיא זו משמע להדיא כדעת הש"ך דאלת"ה קשי' דא"כ רב ושמואל במאי קא מפלגי בדין נ"ט בנ"ט שהרי אפי' כשהקערה צוננת והדגים חמים בלא רוטב אפ"ה בעינן כדי קליפה לרב מצד הדין דס"ל עילאה גבר ומש"ה הוא דס"ל דאסורה הקליפה מיהת לאוכלן בכותח אבל שמואל לטעמיה דס"ל בעלמא תת"ג והקליפה הוא רק מצד חומרא בעלמא ולהכי שרו לגמרי ומנ"ל לתלמודא דפליגי כלל בדין נ"ט בנ"ט וגם אם נדחוק נפשין ונימא דפליגי כשהקערה חמה והדגים צוננים דאזי לרב הקליפה היא רק מצד חומרא אזי קשי' להיפך דהיכא שרי לשמואל לאכול גם בשיעורא דקליפה בכותח כיון שהקליפה היא מצד הדין כיון דתתאה גבר רק מפני שהוא בלא רוטב אינה נבלע אלא בכדי קליפה והרי בשיעורא דקליפה שוה לבישול ברוטב בכולו וכמ"ש רשב"א הנ"ל וכשם דמודה שמואל בבישול ה"ה נמי בבלועה בלא רוטב ובתוך שיעור קליפה שהרי כל עיקר טעמא דמחלקינן בין בליעה דקליפה לבליעה דכולו הוא רק מפני שבדיעבד שרי בלא קליפה כשא"א לקלפו ולא צריכין לבטל שיעורא דקליפה וכמ"ש לעיל באות ג' והתינח לדעת הש"ך דס"ל דבכל מידי דלא בעינן אלא קליפה שוין בדין זה אבל לדעת מ"א דס"ל דדוקא היכא שהקליפה הוא מצד חומרא בעלמא הוא דל"ב ס' לבטל הקליפה אבל היכא דבעינן קלי' מצד הדין אזי שוה לבישול קשי' ממ"נ או דלא משכחת לן למצוא מקום דפליגי בדין נ"ט בר נ"ט או דקשיא לן לקושטא דדינא דאמאי שרי לדידן כיון דבבישול אסור יאסור גם כן כשהקערה חמה והדגים צוננים כיון שהקליפה הוא מצד עיקר הדין שכבר פרשנו באות שלפני זה דאין מקום לחלק בין בליעה דקליפה לבליעה דכולו וכקו' ח"ר הנ"ל רק עיקר הטעם משום קולא דקליפה לגבי בישול דאינו צריך לבטלו היכא דאי אפשר לקלפו וכמ"ש לעיל ולדעת מ"א ליתא לקולא זו רק היכא שהקליפה הוא רק מצד חומרא ולא היכא דבעינן קליפה מצד הדין דאזי שוה לבשול וצ"ע

ד עיין סי' צ"ה ס"ב ביצה שנתבשלה וכו' אבל אם נתבשלה בקדירה עם בשר ואפי' בקליפה אסור לאכלה בכותח ועי' בט"ז שמביא בשם הרשב"א הטעם משום שקליפת הביצה בבירור מנוקבת היא ולכן אסרו חכמים ביצת אפרוח והתירו ביצת אסורה ועי' בח"ד שהקשה דלמה ליה הטעם דמנוקבת כי היכי דלא למיהוי כנ"ט בנ"ט דהתירא דהא כל בליעה שהוא בשעת בישול לית ביה משום נ"ט בר נ"ט כמבואר בש"ד ועוד דביצת אפרוח הוי נ"ט דאיסורא, ותירץ שם דס"ד דהטעם דביצת אסורה אינה אוסרת משום שאינה פולטת דרך קליפתה וכשם שאינה פולטת ה"ה דאינה בולעת לזה מביא ראיה מביצת אפרוח אלמא דפולטת רק בביצת אסורה משום דמיא בעלמא היא עכת"ד, ודבריו תמוהין דאכתי לא צריך לטעמא משום דמנוקבת המה הכי ס"ד אם בשל עצם שיש בו מוח דאיסורא והוא סתום מכל צד ובשלו בקדירה שיש בו מים שלא יאסור את כל מה שבקדירה אע"ג דאינו מנוקב כלל אלמא שהבישול מפליט אפי' דרך עצים ואבנים שאינן מנוקבים, לכן נראה שהרשב"א הוכרח לטעם דמנוקבים בזה הדין עצמו כי היכי דתיאסור הביצה כולו לאכלו בכותח דאל"ה לא נוכל לאסור מן הביצה רק בכדי נטילה שהרי הביצה שנתבשלה בתוך הקליפה נתבשלה בלא רוטב דמדינא אינו נאסר אלא כ"ק או כ"נ דמאי איכפת לן ברוטב שבקדירה כיון שהביצה גופה לא נתבשלה ברוטב רק ע"י חמימות של הרוטב ולא עדיפי מבישול של חום האש וכל שנתבשל בלא רוטב לא נבלע בתוכו אלא בכ"נ הגע בעצמך אם תחב קדירה קטנה סתומה ובתוכו תבשיל דהתירא ואין בו רוטב ותחבה בתוך קדירה שבשל בו דבר איסור עם רוטב דמצד דינא דגמרא לא נאסר התבשיל שבקדירה הקטנה רק לכל היותר בכדי נטילה לכן חידש לנו הרשב"א דקליפת הביצה מנוקבת היא והוי כאלו נתבשלה הביצה גופה בתוך הרוטב לכן אסורה כולה לאכלה בכותח ומביא כדמות ראיה מביצת אפרוח דמשמע מסתימות תלמודא ופוסקים שאם צלו אותו ע"ג כלי דנאסרה הכלי ואי לאו דמנוקבת המה הרי זה כשני כלים הנוגעים זה בזה דאין נאסרים זה מזה

ה עיין בפ"מ היכא שהטעם הראשון באוכל והשני בכלי דאסור דנ"ט בר נ"ט לא הוי אלא היכא שהטעם הראשון בכלי והשני באוכל ולענ"ד נראה דתלי' בשני תירוצים של רבותינו גבי שייפא דאמר רב יהיב טעמא כ"ה ומזה הוכיחו בתלמודא דרב ס"ל נ"ט בר נ"ט אסור והיקשו דהרי זה דמי לכלי שבשלו בו בשר לא יבשל ב"ח ואם בשל בנ"ט ותירצו מדאמר יהיב טעמא כ"ה שמעינן שיש בו אפי' ליתן טעם באחרות, ורמב"ן תירץ דשייפא גופה לא היה בו רק טעם מר יעו"ש, ונמצא דלתירוצו דרמב"ן נשמע דאפי' שהטע' ראשון באוכל נמי מות' לדידן ועי' בא"ח סי' תנא בב"י ד"ה וכתב עוד וכלי חרס שתשמישו בצונן וכו' והגהות אשר"י כתב וכו' ורבינו אפרים מתיר אפי' בלא הגעלה משום דהוי נ"ט בר נ"ט דשכר גופא לאו חמץ גמור הוא אלא ע"י תערובות, וחביות המזופפת שנתנו בהם שכר כל השנה מתיר רבינו אפרים ע"י שכשוך ליתן בהם יין בפסח וכו' לכן נראה לפענ"ד דבה"מ לצורך שבת יש לסמוך על רמב"ן ור"א שהתירו אפי' כשהטעם ראשון באוכל והשני בכלי

ו עיין במ"א סי' תנא ס"ק ל"א היכא שחותכין זנגביל בסכין של בשר ודכין אותו במדוכה נמצא המדוכה בלוע מבשר ואח"כ דכין בתוכו בשמים שעושין שלא כדין לאכל בחלב משום דבד"ח נ"ט בר נ"ט אסור והקשו עליו הרב אבן העוזר בבה"ט ותמה עליו דד"ח אין לו מעלה רק שמוציא כל הטעם ודמי כאילו הי' טעם הראשון ממש בתוך הדבר חריף אבל בנידון זה שגם לאחר שנבלע בתוך ד"ח אית בו משום נ"ט בר נ"ט דניהי דמשום חריפות דזנגביל נעשה כאילו קיבל טעם הראשון של בשר מ"מ כשדכין אותו במדוכה הרי המדוכה לא קיבלה רק טעם שני' ועודנו דהתירא ועפ"י הנ"ל יש מקום להקים דברי קדשו דשוב דמי כאילו טעם הראשון באוכל והשני בכלי דלית בי' משום נ"ט בר נ"ט לכמה פוסקים ומש"ה כתב דעושין שלא כדין ולא כתב דאסורין לגמרי משום דבדיעבד יש לסמוך על המתירין ועי' בח"ד סי' צ"ו ס"ק ו' כתב על קו' הנ"ל והנה בגוף הדין יפה כתב אבל לא הי' צריך לכל זה דבלא"ה דברי מ"א תמוהין דודאי דאין המדוכה יכול לבלוע הטעם הבלוע בבשמים דאין טעם הבלוע ויוצא בלא רוטב ואפשר דמיירי בבלוע שמן דיוצא בלא רוטב עכ"ל ודבריו דחוקים שהרי המ"א כתב שם כן גם לענין חמץ ובחמץ לית בי' משום איסור שמן ופיטום דהתירא לא מצינן בדבר חריף ודוחקא ולי נראה דבמיני בשמים כגון זנגביל דאיירי בי' מ"א או קנמון שהם כמו עץ בעלמא שאין בהם שום לחלוחית וטעם רק ריחא בעלמא דינן כמו בלוע דכלים דנפלט מכלים בלא רוטב משום שאין בהם פליטה מגופה ואע"ג דלענין נ"ט בר נ"ט ס"ל למ"א דמשום דהוי דבר חריף ובולע כל הטעם ומיחשב כטעם הראשון באוכל דמידי טעמא דבעינן טעם הראשון בכלי דוקא משום דבכלי הוא דאיקלוש טעם האוכל לפי שהבלוע היא בדבר שאינו ראוי ועומד לאכילה