זית רענן חלק א שנא

חולקים עליו זהו דוקא במאכל אבל בכלים כ"ע מודים שאין לך דבר שיתעורר הפליטה אבל מן אוכל לכלי פשיטא דנאסר בבלוע שומן כמבואר בט"ז דדוקא מדברים שאינן מפעפעין הוא דלא נאסרו

ה בסי' צ"ד סעיף ז' בשר רותח שחתכו בסכין חולבת כל החתיכה אסורה אם אין בה ששים כנגד מה"ס שחתך הבשר אבל אם אינו ב"י אינו אוסר אלא כ"ק ועי' בש"ך ס"ק ך"ז ז"ל ואע"ג דלקמן סי' ק"ה פסקינן בש"ע דאם נפל איסור על חתיכה שבקדירה חוץ לרוטב סגי בנטילה יש לומר דש"ה דאגב דוחקא דסכינא מתפשט בכולו וכו' עי"ל וכו' ונראה ראי' לתירוצו הראשון דאפי' בדברים שאינן מפעפעין אוסר בכולו בדבר רותח משום דוחקא דסכינא דאיתא [חולין קי"א] סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח צונן א"ל בעיא הדחה וא"ל לא בעיא הדחה ופרש"י סכין ששחט בה איידי דבית השחיטה רותח בולע הסכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט בו צונן בעי הדחה ההוא צונן עכ"ל ולכאורה קשי' כיון דלפרש"י צ"ל דאיירי בסכין שאינו נקי מדבעי לצונן וא"כ תו ל"צ למימר גבי רותח משום דבית השחיטה רותח ת"ל משום דם בעין שעל הסכין ונבלע בתוך הרותח איברא רש"י הוכרח לפרש כן דאל"כ מאי אתי שמואל לאשמעינן דאסור לערב דם בעין בתוך דבר רותח וגם מדנקט סכין ששחט בה ש"מ דעיקרא דאיסורא משום ששחט בה אלא על שמואל גופה קשי' כיון דאיירי בדם בעין מאי אריא ששחט בה ומאי קמ"ל אלא ודאי דבדבר רותח ואגב דוחקא דסכיני' מתפשט בכולל ולולא רותח דבית השחיט' רק משום דם בעין שע"פ הסכין מסתמא איכא ס' בחתיכה נגד דם בעין שעליו כמ"ש הט"ז שם בס"ק י"ג ואז החתיכה מותרת רק דמש"ה נאסרת החתיכה משום דבית השחיטה רותח ונבלע בתוך הסכין ומשערינן בכולו בין בבליעה בין בפליטה ושוב ליכא ס' בחתיכה נגד מקום הסכין וא"ל דדיני) דשמואל קאי רק על לכתחילה דהא לקמן גבי קערה שמלח בה דנקט נמי דאסור וקאי גם על דיעבד כמ"ש בח"ר ה"ה נמי הכא, ומזה מוכח דאפי' בלא שומן יוצא ונבלע בכולל וכתירוץ הא' בש"ך הנ"ל: הלכה א סימן א בדין נ"ט בר נ"ט ומתחילה נבאר דברים התמוהים בדברי רבותינו הראשונים ג"ע ואח"כ נציעה ונדברה בדברי רבותינו האחרונים את הנראה לפענ"ד לאחר עיון בצדק ובמישור

א עיין חולין דף ח' ע"ב בתוספ' ד"ה אגב דוחקא דסכינא וז"ל הריב"ם היה מצריך מתוך כך לאחר שניקרו החלב מן הבהמה לחזור ולקלוף בכל המקומות שחתך בסכין משום דבלע מן החלב אגב דוחקא דסכינא ויש למצוא טעם למנהג שלנו שנהגו להקל ודילמא בית השחיטה דוקא שרותח קצת מהני דוחקא דסכינא תדע וכו' ועוד דאמרינן בפ' כה"ב צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלו בחלב דאגב חורפי' דצנון פליט הסכין ובלע הצנון אבל משום דוחקא לא עכ"ל, וקשה כיון דקסברו הכא דאיירי בסכין נקי רק משום חורפי' דצנון דמפליט מסכין הוא דאסר כמש"כ בהדיא תו לק"מ לדעת ריב"ם דאי לאו משום חורפא הרי הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא, ב) מאי קשיא להו מחורפא דצנון דיש לומר דריב"ם סבר דבדבר חריף כולו אסור משא"כ משום דוחקא לחוד לא נאסר רק כדי קליפה וכן ס"ל לרשב"א לדינא מובא בר"ן שם וטפי הוו להקשות ממאי דאיתא שם להדיא, אכל קשות גריר לבי פסקי ואכיל שהוא פחות מכדי קליפה וגם בל"ז טפי קשי' ממאי דקתני בהדיא מלהקשות מדיוקא הגם דנוכל לדחות קושי' השני' דתוס' לא ניחא להו לתרץ דברי ריב"ם ולומר דבדבר חריף אוסר כולו משום דלא עדיף חורפי' דצנון מחום דכ"ר דאינו אוסר בלא רוטב רק כ"ק דהא השתא בל"ז צריכין לומר דקסברו דד"ח עדיף אפי' מבשול דכ"ר שהרי בבישול שרי נ"ט בנ"ט ובד"ח אסור ותו לא רחיקא מילתא ולומר כן גם בכמות הבליעה, (ועי' ש"ך בי"ד סי' צ"ד סוף ס"ק ך"ז דאכתי מנ"ל להקשות ע"פ סברא דחיקא), ג) ועוד שהרי סותרים את דבריהם לקמן דהתם סברו דאיירי בסכין שאינו נקי, עי' לקמן קי"א ע"ב בד"ה הילכתא, ד) ועוד דעיקר הקושיא מאי להו הכא להכניס בזה אי איירי בסכין נקי ואדרבא דאי איירי התם בסכין שאינו נקי ומשום שמנונית בעינא אזי הקושי' יותר מדוקדקת דהוי כגוונא דפיסקא דריב"ם גופי' ואפ"ה בעינן דבר חריף דוקא אבל משום דוחקא לחוד לא אסרינן ליה, ונראה לפענ"ד בכוונת אמיתית דבריהם דנראה בעליל דלדעת ריב"ם בע"כ צריכין לומר דלקמן איירי בסכין נקי וכלישנא אחרינא ברש"י לקמן דאין לומר דאיירי באינו נקי. א"כ קשי' לדידי' מקשות דסגי בגרירא דניבעי קליפה משום דוחקא כיון דאיתא לשמנונית בעינא ותו ליכא משום נ"ט בנ"ט א"ו צ"ל דאיירי בנקי ומש"ה שרי בקשות משום נ"ט בנ"ט והא דהיקשו מצנון הכי קא קשי' שהרי מפשטא דתלמודא נראה דאיירי דוקא כשחתך בצנון גופה הוא דאסור אבל כשחתך בירק שעל גבו אע"ג שלא נשאר מן הירק רק כ"ש ובתוך שיעורו של קליפה שהוא בכדי שינטל בבת אחת אזי יכנוס בחורפי' דצנון אפ"ה שרי משום דאכתי לא נגע הסכין בחורפי' דצנון, ולדעת רמב"ם גם בזה יאסר הצנון שהרי משום דוחקא כבר נבלע עד כדי קליפה שהוא בתוך חורפא ושוב נאסור הצנון משום חורפא אפי' בכולו אם ת"ל דס"ל כדעת רשב"א או עד כ"נ או כדי קליפה לכל שיטה ושיטה כדאית להו ותו לית לן למישרי משום נ"ט בנ"ט דהרי לדעת ריב"ם בע"כ צריכין לומר דבד"ח אסור דאל"כ קשי' מקשות דקתני להדי' דשרי ומשה"ט ניחא דאע"ג דלקמן טפי ניחא להו דאיירי באינו נקי דד"ח לא עדיף מבשול אבל לדעת ריב"ם הביטו בסקירה ראשונה דע"כ צ"ל דס"ל דד"ח עדיף מבישול, א"ו כדעת ריב"ן לקמן דנ"ט בר נ"ט אסור גם בבישול דאי לא תימא הכי רק דלקמן איירי באינו נקי א"כ קשי' לדידי' מקשות דשרי לגמרי ואמאי לא אסרינן כדי קליפה משום דוחקא דסכינא אבל מצנון שפיר קשי' להו כיון דמפלגינן לקמן בקלחא דליפתא ובצנון לא קא מפליג מידי שמעית מינה דדוקא כשחתך בצנון עצמו הוא דאסור ולדברי ריב"ם אכתי משכחת ליה לאיסורא בצנון אפי' כשחתך רק בירק שע"ג ונשאר מן הירק כדי קליפה דקה עד שאי אפשר לקלוף הירק לבדו בב"א עד שינטל עמו מעט מן הצנון שהרי לשיעורא דקליפה בעינן בעובי קצת עד שיקלוף בב"א וכיון שאי אפשר לקלוף את הירק ממקום החתך והלאה עד שיטול עמו מעט מן הצנון להשלים את שיעור הקליפה שכבר נכנסה הבלועה מן הסכין עד כדי קליפה משום דוחקא לדעת הריב"ם ואע"ג שהירק לא נאסור כלל שקיבל טעם שני דהתירא אבל מעט מן הצונן בכדי להשלים שיעור הקליפה שהרי חורפא דידי' מחליא ליה ועשה את טעם השני כאלו קיבל את טעם הראשון ממש ונמצא שנאסר מן הצנון לכה"פ עד כדי להשלים שיעור קליפה או עד כ"נ מן מקום החתך והלאה לדעת הראב"ד וסייעתו ואין לומר כיון שהבלועה נכנסה מתחילה לירק ומן הירק לצנון הרי כבר נעשה נ"ט בר נ"ט עד דלא מטי לד"ח דז"א חדא דעד שיעור קליפה נתפסה הבליעה בבת אחת בכל שיעורו דקליפה ועוד דכל שסופו להתפשט נידון כב"א כמ"ש תוס' חולין ד"ק בד"ה כשקדם וסילקו ועוד שיתר מזה מבואר באחרונים דכל שמקושר בשעת בישול שוב לא נידון כדין נ"ט בנ"ט ועי' בחו"ד ריש סי' צ"ה ומכש"כ כשמקושר