זית רענן חלק א שמט

הטמאין לאסור צירן ורוטבן וכו' וז"ל רש"י שם וקמב"ל מי אמרי' כי היכא דגבי דם ל"ח דילמא פלט עליון ובלע תחתון דאמרי' כ"ז שטרודים בפליטה אינן בולעין ושניהם נחין יחד מפליטתן ה"נ ל"ש או לא עכ"ל ודברי רש"י נפלאים בזה דאם בזה נסתפק ר"מ מאי קא פשוט לי' רבא מאיסור צירן הכי לא ידע ר"מ שצירן אסור רק דמספ"ל משום דטרידי למיפלט פלט וצירן אסור היכא שמכונסים בכלי או בחתיכה כשירה שכבר פלטה דמה וצירה וכן מאי דהקשו שם ולימא לי' מדשמואל דאמר מליח הה"כ דאין זה ענין כלל ממאי דמספ"ל מעיקרא ועוד יש לדקדק דלענין מה קא פשיט רבא מיתורא דקרא דכתיב גבי שרצים ולא פשיט לי' מקרא דכתיב מעיקרא בפרשה ואת הגמל דדרשינן מינ' בבכורות דף ו' לאיסור צירן וכל היוצא מה"ט ועי' בח"ד בסי' צ"א ס"ק ט' דמיישב דברי רש"י הנ"ל עפ"י דברי ת"כ דאיתא התם הטמאים לאסור צירן יכול אפי' אין בהו טעם ת"ל הם ולגבי טעם השרץ דישנו בתוך הציר בודאי לא מספ"ל לר"מ כלל דנימא בו איידי דטרידי למיפלט רק דלא ידע ר"מ דאית בהם טעם דלא קס"ד דמליח הוא כרותח להפליט הטעם מן החתיכה רק דטבע המלח להפליט דם וציר וקפש"ל רבא מקרא דהטמאין ומרישא דת"כ ועיקר הדברים סמוך על הסיפא דת"כ דדוקא דאית בה טעם וכיון דבע"כ צ"ל דע"י מליחה מיחשב כרותח להרתיח החתיכה עצמו להפליט טעמא דחתיכה [כיון דאיסור צירן לא שייכי אלא ע"י מליחה כמ"ש הרשב"א] שוב לא נשאר להסתבך עוד בזה אם טרדה דפליטה שייך גם בציר א"ל כיון דבולע הטעם עצמו אמנם בתוס' מבואר דצירן אסור אפי' בלא טעם כלל יעו"ש ע"כ ת"ד ולפענ"ד קשה להולמן דכיון שהציר עצמו שנבלע הטעם בתוכו לא נבלע באחרות משום טרדה דפליטה אזי ממילא לא נאסרה האחרות מפני הטעם שבתוך הציר שהרי אין איסור בלועה יוצא בלא רוטב דבישול דוקא דבשלמא כשבולעת גם הציר תו ל"ש בזה דין בליעה אבל למאי דס"ל השתא שגם גבי הציר שייכי טרדה דפליטה רק דנימא דבולעת הטעם לחוד אתמה דל"ג מכלל דין בלועה דאינו יוצא ע"י חום דמליחה וצלי וא"ל משום שמנונית שבתוכו דבאיסור שומן יוצא אפי' בלא רוטב שהרי בזה הושוו כה"פ דציר של דגים טמאין אינן אסורין אלא מדרבנן כדאיתא להדי' לעי' צ"ט שאני ציר דזיע בע"ה ואם אמרת משום שמנונית דשרץ א"כ בדגים נמי וגם המחבר עצמו השמיט אח"כ משום שמנונית ולא כתב רק משום טעם לחוד משום דק"ל דא"כ גבי דגים נמי כמ"ש הפוסקים ועוד דקשה לאומרו שתוס' הי' להם גירסא אחרת בת"כ לכן נראה לי בפירושו דת"כ דקתני יכול אפי' אין בהו טעם היינו דלית בהו טעם כלל והוא כמייא בעלמא דהיינו הציר היוצא מה"ח אחר יציאות הדם רק דבעינן לכה"פ שיהי' בהם טעם ציר ואפי' טעמי' דקיוהא בעלמא דלא מיחשב לטעם בכל א"ד כדאיתא להדי' פסחים מ"ב ע"ב עי"ש רש"י בד"ה פטור וכו' מ"מ גבי ציר דשרצים אסרה רחמנא אפי' בטעם גרוע כזה דא"ל בטעם גמור דא"כ ל"צ לדרשה דהטמאין [וא"ל משום משקין היוצא מהם כדאיתא בפ' העור והרוטב דזה נשמע ג"כ מרוטבן כמ"ש תוס' בד"ה והרוטב נמצא לפ"ז דתלתא מיני צירין איתא א' היוצא לאחר פליטת הדם שהוא כמייא בעלמא והב' הציר דאית בהו רק טעם קיוהא בעלמא והג' הוא היוצא מן החתיכה עצמה והוא כמו דחתיכה עצמו וכמו מי פירות חשיבי דאית בהו טעמא דחתיכה גופה והנה שני מיני ציר שכתבתי נרמזים בדברי ת"כ הנ"ל כמובן והשלישי נשמע מדברי רא"ש גבי עופות ודגים וכמ"ש לעיל בפירושו באות ב' והגיד לי תלמידי המופלג שכ"מ כתוב בספר כנפי יונה בפירושו דהרא"ש הנ"ל שהב"ח הקשה כן שהרי כבר נפלט דמו וצירו דדגים ותירץ כן כמ"ש שאח"כ יוצא טעמא דחתיכה עצמו וגם נראה דמין הראשון הוא הנפלט מהח' לאחר פליטת דמו שאז יוצא רק זהורירתא דדמא שהוא רק כמים בלבד ואין בהם אפי' טעמא דקיוהא והשני הוא היוצא בהדי פליטת הדם שאז נפלט גם טעמא דקיוהא בהדי הדם דכיון דטרודה החתיכה בפליטת הדם עודנו לא נפלט טעמי דחתיכה עצמו והמין השלישי הוא לאחר שנפלט דמו וצירו וחזר ומלחו שנית שאז נפלט כחו דחתיכה עצמו מגופה עוד נקדים מה דאיתא בכריתות דף ד' דדם שרצים אינו חייב עליהם משום דם רק משום לאו דשרץ לכן דם השרץ והשרץ מצטרפין גם נודע לכל דרש"י ס"ל דטעם כעיקר הוא אפי' בטעם לחוד ואפי' כשעיקר עצמו הוא בכ"ש ונותן טעם בהיתר אזי חייב על שיעור דהתירא וכמ"ש בפסחים דף מ"ד בריש ע"ב בד"ה ליתן טעם כעיקר ובד"ה חייב בכזית מהן וכו' אלא משום דאיתעביד לי' כולי' איסור ולפ"ז לאחר שנשרשו הקדמות האלו אזי ממילא נשמע דאיסור צירן דנתרבו גבי שרצים היינו בתחילת מליחה בשעה שמפליט דמו מתוכו וגם בהדי חתיכה אחרות שעודנו טרודה למיפלט דמו דא"ל דנתרבו מדרשא היכא שהציר מכונס בפ"ע דלזה לא צריכין לרבויא ת"ל דטעם כעיקר והרי דם השרץ מעורב בהדי הציר ונותן הדם טעמא בתוכן דלו יהי' אלא מיא בעלמא הלא נאסרו ג"כ משום טעמא דאיסורו ודחיקא לי' מילתא לומר דברייתא זו סברי דטכ"ע ל"ד כיון דנדרש מקרא וקשי' למאן דס"ל דטכ"ע וגם א"ל דמיירי בהדי חתיכה דלא טרידי למיפלט שהרי בל"ז נאסרו משום דם שרצים שנבלע בתוכו וגם הציר דבהדי דם נאסרו משום טכ"ע א"ו דאיירי בהדי חתיכה דטרידי למיפלט דמו וכשם דלא נבלע בתוכו דמא דאחרינא ה"ה נמי טעמא דדמא דאלת"ה מה הועילו הראשונים בתירוצם בחתיכות שנמלחו זה אחר זה אפי' כשראשונה פלטה כבר כל דמו וע"ז חידשו משום דטרידי למיפלט ציר אכתי יאסרו משום טעמא דדמא א"ו שגם טעמי' דדמא לא בלעו וגם א"ל דיתורא דקרא איירי לאחר שנפלט דם השרץ דאזי שוב אינה פולט אלא תמצית הדם והוא כמיא בעלמא ועוד כיון דכבר שהה במלחו ש"מ שוב לא מיחשבי כרותח וכן פסק רש"י בעובדא דגיגית לאחר פליטת דמן וכן פסק המחבר בסי' צ"א וכיון שהחתיכה נידון כדבר צונן אזי לא נפלט שום טעם בתוך הציר וגם א"ל דלאחר שנפלט דמו וצירו חזר ומלחו שנית דאזי כיון דיוצא טעמי' דגופה מהח' וע"ז ל"צ למידרשא דקרא ת"ל דטכ"ע וכמ"ש תוס' וכמ"ש לעי' וכיון דיתורא דקרא ע"כ איירי רק בהדי חתיכה דטרידי למיפלט דמו כי היכא דלא יאסרו מדם השרץ נשמע ממילא דאע"ג דטרידי למיפלט בלעה ציר [גם לדעת הרמב"ם דפוסק, בהמ"א דאינו לוקה על צירן א"כ ליכא למימר דאירי בציר מכונס כיון שהדם מעורב בתוכו ת"ל דאסור משום ח"ש דדם]

ח וטעם זה הוא דמביא רק מיתורא דקרא דשרצים ולא מאת הגמל דכתיב גבי טמאים בקמייתא שהרי גבי טמאים נאסר דמן משום דם ודם שמלחו ובשלו אינו רק מדרבנן שפיר איכא למימר דאיירי בציר מכונס ול"ק ת"ל דנאסר משום טעם הדם כיון דצירן לא מש"ל אלא כשיוצא ע"י מליחה וכמ"ש הח"ר שם ואז הותר הדם כיון שאינו ראוי להקרבה ונאסרו רק משום ציר המעורב בתוכו אבל גבי שרצים לעולם לא יצאו מאיסורא דשרצים ועל ציר זה מקשינן ולימא לי' מדשמואל דאמר מליח ה"כ דע"כ איירי בציר דאיסורא דלגבי דם היוצא ע"י מליחה לא הוצרך לומר דמליח כרותח ת"ל אפי' לר"י דפליג עלי' בזה מודה נמי דטבע המלח להפליט ולהבליע נמי לדעת רה"פ בסי' ס"ט ס"ד גבי בשר שנמלח בלא הד"ר א"ו דהוצרך לזה רק גבי ציר דטריפה והיכי דטרידי אחריתי למיפלט דמו דאל"כ ת"ל דנאסרת משום דמא וכמ"ש לעי' והוי מצי לתרוצי דאיירי כשנפלט דמו וצירו ומלחו שנית אלא דמתרץ לי' בפשטא דאיירי אפי' לענין דם וגבי דם בעין דל"ש בי' טעמי' דטרידי ומ"מ אינו נבלע רק משום רתיחות החתיכה כמ"ש הט"ז בר"ס ע' דאי משום טבע המלח כיון שכבר התחיל בפליטה שוב לא נעשתה פעולת הבליעה ועי' בח"ד בר"סי ס"ט מ"ש בפירושו דט"ז, והמשכיל יבין שזהו כוונה נמרצת בדברי רש"י: