זית רענן חלק א שמד

חלב אפי' בלא כולל או משום כיון דכבר ידעינן דמסתימות הקרא לד' כדמוכח מעוף טמא כיון דס"ס אינו מטמא ומוסב מזה דנו"ט אינם חלים ע"ט אזי אף דגלי קרא בנו"ט דחלים ע"ח אף שהוא קל ע"ח דאע"ג דהותר מכללו מ"מ חמורה חלב מנבילה וטריפה כדמוכח להדי' בכריתות ך"ג דמקשי בש"ס על רבי דס"ל דדוקא בחמור ע"ק הוא דחייל מכל חלב לה' דהא חלב איסור כרת ומעילה איסור מיתה יעו"ש וכיון שכן שפיר מוכח דל"ב גבי נו"ט בהשלם כל סוגי הכולל אבל מ"מ כעין כולל בעינן והארכנו בזה לעיל סי' ג' אות ט' יעו"ש רק מתחילה הוי אמרינן כיון דל"ב בנו"ט בכל כולל בעלמא ש"מ דאזלינן בתר סתמא דקרא כנ"ל משום דאין באיסורו דחלב למשוך ולגרור לאיסורו של נבילה כלל אבל בטמאה שהוא עצמו הגורר לאיסורו דנבילה שיבא שע"י איסור טמאה נעשה גם בשחיטתו נבילה ומש"ה אינו בדין שאיסור הראשון עצמו יגרום לשם איסור השני (ול"ד לדברי רמב"ם דנבילה חל על גה"נ משום דאחשבי' לאיסורו שגם זולת הגיד הרי שם נבילה חל עלי' רק דאין בגידין בנ"ט ומשום דרחמנא אחשביה גורם שיחייב משום נבילה אבל בטמאה שממשיך לכל שם האיסור נבילה עצמו ועיין) כאשר בארנו לעיל באות ד' ואפי' בנתנבלה מאליה אינו בדין שיחול כיון שכבר נראה בעליל שאיסור טמאה מושך ע"ע שיתנבל ע"י איסור טומאה אף אמנם דבתחילת הלימוד לא נחתינן לחלק כן ואמרינן דאנו"ט חלים אף על טמאה היינו רק משום סתימות הכתוב גבי נו"ט דכתיב גבי חלב משמע דחלים על כל איסורין אפי' על טמאה אבל לבתר דגלי קרא גבי עוף דכתיב ביה נו"ט וכבר מוכח דלאו מילתא דפסיקא היא שהרי בעוף טמא שניהם אינם חלים וכיון שכבר יצא מסתמא, שוב כל מה שסברא מחלקת מחלב דכתיב ביה מחלקינן ומעתה יסוב הדבר ללוי דס"ל דאיסור נבילה חל ע"ט והיינו משום דס"ל לר"מ דסתימת הקרא משמע דלעולם חלים והרי כבר יצא מן הכלל גבי עוף טמא א"ו דס"ל דגם גבי עוף טמא חלים נו"ט והאי דאין עוף טמא מטמא בב"ה ולית מד"פ בזה היינו משום דללוי אליב' דר"מ אמרינן דטריפה דכתוב רחמנא גבי עוף היינו כל שאיסורו משום טריפה לבד

טו והמתקת דבריהם הכי שייטא ואזלי וז"ל וא"ת נהי דנבילה הוי מ"מ לא פקע מינה איסור טריפה וכו' והא דאמר בזבחים יצא ע"ט שאין במינו טריפה לא משום דלא שייכא בי' שחיטה ואפי' נשחטה הויא נבילה ופקע מינה איסור טריפה כי אתא איסור נבילה אלא פירוש שאין במינו טריפה היינו טריפה לחודי' דאף כי נשחט לקי **(דיני מלקות אין נוהגין בזמן הזה כידוע)** אף משום נבילה וכוונת דבריהם נבנה על יסוד הנ"ל שהרי לכ"ע אין עוף טמא מטמא בב"ה וללוי לא נוכל לפרש כפשוטו משום דאין איסור טריפה חל על טמאה שהרי לדידי' דס"ל דסתמא דקרא דכתיבא גבי חלב משמע לי' דעל כל איסורין חלים נו"ט אלא ע"כ צ"ל דה"פ שאין במינו טריפה לפי דכל טריפה אתחלתא דנבילה הוא [ומה"ט פסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות מ"א דאם קבץ חצי זית מנבילת בהמה טהורה וחצי זית מן הטריפה דלוקה] ומשום זה נאמר עוד דלא אסרה רחמנא טריפה אלא כשנשחטה ומשום דבצרי לי' חיותא אכן כשנתנבלה דשקלה לכולה חיותא שוב אינו לוקה משום טריפה כלל וכל איסורו של טריפה מיתלא תלי וקאי כעין פרש"י חולין ק"א ד"ה וכגון שנטרפה אח"כ] דאם נשחטה אח"כ אזי אסורה משום דבצרי לה חיותא אבל כשנתנבלה אח"כ או בבהמה טמאה או שניקב הוושט דל"מ לה שחיטה אח"כ אזי לא חל איסור טריפה כלל שהרי סופו שישתקל לכולי' חיותא וכיון דללוי צריך לומר כן שוב נוסיף עוד ונאמר שיסוד זה הוא לכ"ע אפי' לרב דמנ"ל להפליג ביניהם עוד במה דל"מ בהדיא לזה המציאו דאף ללוי אין מן ההכרח לבנות יסוד חדש כזה ולעולם דלדידן דפסקינן דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת אזי איסור טריפה חל מיד בהחלט ומה"ט פשיטא להו לקמן דאם בא"ד שקל ממנו בשר לאחר שנטרפה בחיי' לוקה אף משום טריפה וגם משום אמ"ה שהרי לדידן אמ"ה חל על טריפה דהוי א"מ [עי' לקמן ק"ג ד"ה מר סבר והאי דאין במינו טריפה גם ללוי ניחא בל"ז דהיינו שאין במינו משום טריפה לחוד ונ"מ בין למאי דס"ד מעיקרא לבין מסקנת דבריהם הוא באם חתך כזית בשר מחיים] וע"ז תירצו דמ"מ הו"ל למיתני ואילו נבילות שהוא עיקר האיסור סתמו בלשונם אם לקי על שניהם או לא משום דתלי' בפלוגתא דרב ולוי אם חל איסור נבילה על טריפה אבל מ"מ גם לרב כיון שנגמר ונשתקל לכולא חיותא אם היתרו בו משום נבילה שהיא עיקר האיסור בוודאי לקי והיינו כפסקא דרמב"ם הנ"ל דמצטרפין חצי זית טריפה עם חצי זית נבילה משום דכעין חדא המה ואף דלא חל עליו ללקות על שניהם כדאיתא בדבריהם בזבחים ס"ט ד"ה ר"י אומר בסה"ד אבל אי איתרו בו משום נבילה לחוד בודאי לקי דלענין זה חדא מילתא הוא שהרי מצטרפין יחד לכזית

טז עיין יבמות ל"ד בתוס' ד"ה והוציאו בפיו חייב שהיקשו לפרש"י דמשום הוצאת שבת לאכילת יוה"כ חשיב איסור ב"א דאין זה כלל בנידון חלות האיסורין זה על זה גם בזא"ז והוא תמוה למאוד ועי' בפירוש המשניות בפ"ג דמכות ביש חורש תלם א' וכו' וז"ל אין בכל אלה איסור חל ע"א אבל הם איסורים הרבה נכפלו בזמן אחד ולפיכך אינו מן הנמנע שיצטרפו כל אלו הלאוין זולתם הרבה באותו זמן בעצמו עכ"ל ונראה ליישב קצת דבמס' עירובין צ"ט איתא על הא דאמר רבא זרק ונח בפי כלב או בפי הכבשן חייב חטאת והא בעינן הנחה על מקום ארבעה אלא משום דמחשבתו משויא לי' מקום ועי' בתוס' ד"ה מחשבתו ובשבת דף ד' ע"ב בד"ה אלא אמר דטעמא דמילתא משום דניחא לי' בהנחה זו יותר ממקום אחר משום הנאתו הוא דתליא במחשבתו כגון בפי כלב או בפי כבשן שנהנה בשריפות העץ או במשתין ורוק שאינו יכול לנקות א"ע בע"א אבל היכא דלא נהנה, הגם שנתכוין במחשבתו להנחה זו אפ"ה פטור כל היכא דלא הוי מקום ד' ומש"ה בידו דוקא הוא דמחייבינן לי' משום דידו ש"א וכו' וכן הוא בביאור יותר בחדושי רשב"א שבת שם נמצא דע"י צירוף הנאתו הוא דנתחייב על הוצאות שבת כיון שכל עיקר מגמתו היתה להניחה בבית הבליעה וע"י הונאה זו נתחייב משום יוה"כ ומש"ה מישך שייכא בחלות האיסורין וא"ל כיון שאם נתכוין להניחו בפי כלב יתחייב ג"כ משום הוצאה גם עתה שהניחה בפיו תו ל"ש באיסור אכילה דיה"כ דז"א שהרי בבשר בחלב על חלב איתא להדיא דאית בי' משום אין איסור חע"א לכ"ע עי' חולין ק"י הגם שאם נתנו לבהמתו יתחייב ג"כ משום נהנה א"ו בע"כ צ"ל כיון דס"ס השתא נהנה באכילתו שיש בו כבר משום איסור אחר ומשום זה נסתבך בדין חלות האיסורין וה"ה הכא בהוצאת שבת כיון דעתה רוצה בהנאות גרונו דוקא לא יצא מכלל חלות האיסורין יסורין ואינו דומה לחורש בשור וחמור והם מוקדשים דגם עתה לא מחייבינן לי' על כלאים משום הנאתו שהרי אפי' מנהיג בכלאים חייב אבל הכא כיון דנתגלגל הדבר דמצטרכינן לצירוף הנאתו שיש בו משום איסור אחר אולם עדיין יש לדון ולומר כיון דעל עיקר שם הוצאה חייב גם היכא שלא נהנה כלל רק להשלמת מקום ד' הוא דמצרכינן לכלל הנאתו ויש מקום לומר להיפך כיון דסוף סוף השתא א"א לחייבו רק ע"י צירוף הנאתו לכן אפ"ל דבסברא זו פליגי רש"י ותוס': סימן יא

בעזרת הש"י יע ראיתי דברים הערוכים למעלה ושם איזהו דברים אשר נראים כסותרים א"ע ודברים הצריכים תוס' בביאורם אמרתי עלי באר ענו לה

א כתוב לעיל בסי' ז' אות ו' לישב קו' שעה"מ שהקשה