זית רענן חלק א שלז

ה יש לעורר בטמא ואח"כ נעשה בע"מ דפליגי בזה המרש"ל ומהרש"א אם חייב שנים דלדעת מהרש"ל איסור בע"מ מעורר לאיסור טומאה ולדעת מוהרש"א כיון שהותרה שוב אינו חוזר וניעור ואמאי לא אמרי' הואיל והותר לטומאתו הותר נמי למומו כמו במצורע שראה קרי בשמיני שלו ואפילו לרבא דפליג על עולא בזבחים דף ל"ב ע"ב ברובן טמאי מתים ונעשה זבים מודה דאמרי' הואיל מפני דבמצורע התירא הוא אמרי' להאי אשתראי ולהא לא אישתראי אבל בטומאה דדחוי' הוא מה לי ח"ד מ"ל ש"ד יעו"ש אמנם לתירץ השני לעי' ח' ע"א ד"ה רבא דבשני שמות ל"א הואיל ניחא יעו"ש ובזה יתיישב קצת קו' ט"א שהקשה בריש מגילה על תירוצם השני לעי' דמנ"ל לחלק בין שני שמות לש"א דהא רבא לשיטתי' דס"ל דבהותרה ל"ש הואיל ומש"ה ס"ל דגם בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי ל"צ קרא ולהנ"ל ניחא דבל"ז צריכין לחלק בין משום שני שמות לש"א דאל"כ הכי יעלה ע"ד דהיכא שנטמא ואח"כ נעשה בע"מ יעבוד עבודה עם שאר אחיו הכהנים א"ו דבשני שמות ל"ש הואיל וביותר נראה דגם בתירוצם הראשון ס"ל כן, משום דלכאורה נראה דל"ש הואיל רק כמו גבי מצורע דמצותו בכך בהכשר טהרתו להכניס ידיו לבהונות וכיון דמשום הכשר טהרתו התירה תורה מש"ה גם כשנטמא בטומאה אחרות אמרי' דמשום הכשר טהרתו הותר נמי לטומאה זו והא דאסרה רחמנא הוא שלא במקום הכשר טהרת מצורע וכן בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי כיון דחביבה מצוה זו דקשורה במקום כרת דאשת אח מש"ה גם במקום דאיכא משום כרת אחרינא אמרי' הואיל והא דאסרה רחמנא וחייב' כרת הוא שלא במקום מצוה או בנשא חי ואח"כ נשא מת דליכא משום הואיל טעמא דמילתא משום דנתלכדו שני האיסורין יחד ורחמנא לא התירה רק כלפי א' מהם ויתיישב ממילא גם בטמא שנעשה בע"מ כיון דתורה אסרה בע"מ במקום עבודה הכי יעלה ע"ד דמשום שנעשה טמא יתעלה ויוכשר לעבודה אלא דעדיין יקשה מזבחים גבי רובן ט"מ ונעשו זבים דאמרי' הואיל הגם דזבין לחודא לא אישתראי אפי' במקום מצוה זו עצמו ואפ"ה היכא דניתוסף טומאה על טמאותן טרם שנעשו זבין אמרי' הואיל דנדחה טומאת מת לגבי פסח נדחה נמי טומאת זב אמנם ברירא דמילתא לע"ד דהיכא דליכא למיתלי התירא משום שנשתנה מצוה זו משאר מצות כמו בהכשר מצורע וגבי יבום דאיכא למיתלי דבמקום מצוה זו התירה רחמנא אזי בודאי ל"ש סברא דהואיל רק משום שכבר חל ההיתרא ושוב לא נפקע משום שניתוסיף טומאה על טמאתו משום דכולו חדא טומאה הוא דחד לאו הוא על שניהם אבל כל היכא שהוא משום שני שמות דלעולם ל"ח עדיין התירא לשם איסור זה בודאי ל"ש הואיל ומש"ה בט"מ ונעשו זבין דל"ל דנשתנה מצות פסח בזה דהרי זבין לחודא לא הותרו אפי' בפסח אלא מידי טעמא דאמרי' בזה הואיל משום דכבר חל התירא לשם טומאה ומש"ה לא נפקעה אח"כ משום שם זה אבל בשני שמות בכגון זה דליכא למיתלי בשינה מצוה זו בודאי ל"א הואיל ומש"ה בטמא ונעשה בע"מ דדמי לי' רק דאית בי' גם משום ש"ש אזי בודאי ל"ש כלל משום הואיל רק במקום דאיכא למיתלי משום שינה מצוה כמו במצורע וביבום אזי יש לדון דאף בדאיכא משום שני שמות יש בו משום הואיל הגם דעדיין לא חל משום התירא לשם איסור השני' מ"מ איכא למימר דבמקום מצוה זו לעולם לא נאסר דנשתנה מצוה זו משארא והא דראה בליל שמיני שאסר או בנשא חי ואח"כ נשא מת דאסור לייבם הוא משום דאיכא משום שניהם שנתקשרו יחד אבל במשום חדא למ"ל דנאסרה ועי' ומש"ה כל היכא דאיכא למיתלי משום שינוי מצוה זו משארא תלי' מילתא בשני תירוצי תוס' דלתירוצם הראשון אמרי' אפי' במקום ש"ש ולתירוצם השני פליגי בזה רבא עם סתמא דתלמודא ובזה יתיישב היטב קו' בעל ט"א שהקשה שם בריש מגילה וז"ל ולאחותו מה ת"ל רישא דהאי ברייתא הכי מיתנא ברפי"ב דזבחים דף ק"ח ע"א אלו הקרובי' מת אלו הרחוקים לאביו לאביו אינו מטמא אבל מטמא הוא למ"מ לאמו הרי שהי' כהן ונזיר לאמו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למ"מ לאחיו שאם הי' כהן גדול ונזיר לאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למ"מ ולאחותו מה ת"ל וכו' וקשי' לי מנ"ל דהני ארבעה קראי כולן למעוטי מ"מ קאתי דילמא חד מנייהו לגופא אתא שאם הי' כהן ונזיר נמי א"מ לקרובים כמו נזיר גרידא וכ"ת ולאו כ"ש הוא ליתא דהא כהן ונזיר גרע טפי מנזיר גרידא דהואיל והותר לו טומאת קרובים לכהונתו הותר לו נמי לנזירתו וכה"ג אמר בפ"ג דזבחים דף ל"ב לעולא דס"ל ביאה במקצת שמי' ביאה אפ"ה מצורע שחל ח' שלו להיות בע"פ וראה קרי בו ביום וטבל מכניס ידיו לבהונות ומטעמי' דהואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו וכו' עכ"ל ולדברינו הנ"ל כיון דאין לתלות התירא משום גרמות המצוה דטומאת קרובים שהרי נזיר לחוד אינו רשאי ועתה משום עילוי קדושתו שהוא כהן ונזיר יוגרע מערכו זה רחוק מדעת ומסברא דא"כ בטמא ובע"מ נמי רק כשהוא משם אחד דוקא אזי אף בכה"ג מצינן בט"מ ונע"ז מטעם כיון שכבר חל התירא לשם איסור זה עצמו ושוב לא נפקע אבל היכא שהוא משום שני שמות שמעולם לא חל התירא לשם איסור השני' וגם א"ל דעדיפי מצוה זו ומעולם לא נאסר לשם איסור אחד מהם רק כשנכפלו שניהם יחד כמו במצורע וביבום ומש"ה בכה"ג לכ"ע לא אמרי' דנתרנו לו ע"י הואיל ועי' לעי' ך' ע"ב בתד"ה מיתבי ואם בעלו קנו תימא דרבא גופי' מותיב מהך ברייתא והשתא איתותב מינה עכ"ל ונראה דבל"ז קשי' מאי היקשה רבא מעיקרא מפ"ד דילמא איירי כשנעשה פ"ד אחר נפילה ומש"ה אם בעלו קנו משום הואיל כמו במצורע שנקר' ביום שמיני אבל כשהיתה חל בשעת נפילה דמי לראה בליל שמיני דמעולם לא חל התירא אולם רבא לשיטתי' בזבחים הנ"ל שפיר היקשה דס"ל דכל היכא דהותרה לית בי' משום הואיל דאמרי' להאי אישתראי ולהאי ל"א אבל במסקנא לאחר שהדר רבא מההוא וס"ל דכל דאפשר בחליצה הוי כאילו אפשר לקיים שניהם והרי כל מצות יבום שכתיב בתורה דחוי' הוא [דמידי טעמא דבמצורע חשיב התירא משום דלא סגי בלא"ה וכל הכשר, מצותו רק באופן זה אבל גבי טומאה דל"ש הכי אמרי' דדחוי' הוא ולפום סברא דהשתא דכיון דסגי בחליצ' מיקרי אפשר לקיים שניהם על ידי חליצה, א"כ כל עיקר מצות יבום משום דיחוי הוא) תו לא קשה לי' מברייתא זו דאיכא למימר דאיירי כשנעשה פ"ד אחר נפילה ומשום דיחוי הוא דמ"ל חדא דחי" ומ"ל ש"ד אבל במתניתין דאיירי בח"ל תחת הבעל דמעולם ל"ח הדחי' ודמי לליל שמיני, אנן סתמא דגמרא שהיקשו על רבא משום דס"ל דכל שהוא משום ש"ש ל"א הואיל: בסוגיא דאין אחע"א סימן י בעזר הצור בסוגיא דאין איסור חע"א, ויתבארו בזה כמה מבוכות וסבוכים וחידושי דינים

א דעת הראב"ד גבי זר שאכל מליקה דאין אנו דנין על חתיכה זו שאכלו דוקא רק על חתיכות דעלמא משעה שהביא שתי שערות וכיון דחלו עליו אז שני האיסורין יחד שוב לא נפקעו ממנו אף בחתיכה שאכל אח"כ שחלו עליו ב' האיסורין זא"ו עיין רש"י יבמות דף ל"ג,, ובריטב"א קידושין מביא ג"כ דבריו על זר שא"מ ועל נבילה ביוה"כ כשנתנבלה ביוה"כ דמש"ה לא הוי איסור ב"א לר"ש משום דבשעה שהביא ב"ש חל עליו איסור נבילה ויוה"כ עדיין