זית רענן חלק א שלה

דא"כ פטור בכולהו כדאיתא בר"פ כל שעה דאכל חלב חי פטור משום שלכד"א אבל בירושלמי דס"ל דליתא לרפרם ואינו מביאו כלל וקא ק"ל קו' הש"ס דאמאי קתני במתניתן אם היתה שבת א"ו דיוה"כ דמתניתין משום מוסיף הוא דנקטי ואיירי כשבשלה ביוה"כ ובשעה שנכנס יוה"כ הוי א"מ משום בישול ובע"כ איירי כשבשלה בשוגג דאי במזיד אזי ממילא פטור גם על הוצאה של יוה"כ שאח"כ דלאו שב מידיעתו הוא לענין קרבן ואי בשוגג אזי ג"כ פטור על הוצאה של אח"כ משום דאין חילוק מלאכות ליוה"כ ומש"ה שבק התנא להוצאה דיוה"כ כדי לאשמועינן מחודש כזה גם מדמקשינן דליתני במתניתין כשנשבע בכולל ובע"כ צ"ל דעיקר הכולל משום חלב הוא דאזי מצי למיחל משום דחלב המ"כ ועל שאר איסורין דל"מ כולל צ"ל דשבועה חלה טרם שנתגלגלו שאר איסורין כנ"ל וכיון דכבר אשמועינן בכולל של חולין מה לנו עוד בכולל דיוה"כ א"ו דיוה"כ משום מוסיף הוא ולאשמועינן במוסיף דחולין ואפי' בשני שמות ומש"ה הוא דקתני לי' במתניתין גם אם נתני לשבועה בהדי כולהו אפ"ה צריך לאשמועינן גם יוה"כ בהדי הנך ומשני הוכחת האלו קמה וגם נצבה מצב יסוד ומקור דינו דאין חילוק מלאכות ליוה"כ והנה עד כה לא הי' בידי אלא ירושלמי בלא פירוש וביאור רק בקצת פה"מ ועתה השגתי ירושלמי עם פי' קה"ע ואת הנלפע"ד כתבתי והמעיין יבחר ויראה בעליל שכמה תיוהא ישנם בפירושו הירושלמי הנ"ל: בסוגיא דאיסור כולל ומוסיף סימן ט יבואר היטב דברי ראב"ד שפוסק בזר ששימש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה דא"ח שתים אלא כשחיילו בב"א עיין בפ"ט מהלכות ביאת מקדש ה' י"ב

א וכל האחרונים התעוררו בזה שהרי בפ' ד' מה"ש ובפי"ז מה' א"ב הסכים לדברי הרמב"ם דבכולל או מוסיף חייל אפי' בזא"ז ולא כתב שום דבר שטנה בזה ומדוע השיגו פה בשתים אלו ונלאו למצוא מקור לדברי קדשו ולפענ"ד דדברי קדשו נובעים מנו"ב מסוגיא זו בפד"א בין למאי דס"ד מעיקרא דר"ח וב"ק פליגי בכולל אליבא דר"י ובין לאידך אקומתי' דפליגי באיסור ב"א אליבא דר"י או אליבא דר"ש קשי' בבע"מ ששימש בטומאה אמאי לא חייל איסור טומאה לכ"ע שהרי אפי' לר"ש דל"ל א"כ מ"מ מודה דנבילה חל על חלב מרבוי' דקרא משום שמטמא אחרים, וה"נ בבע"מ ששימש בטומאה שמלבד איסור טומאה שבו לא נגרע ממעליותא דנבילה שהרי אדם אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ויש בו לטמא אחרים עד רביעי בקודש באוכלין ומשקין ועוד קשי' לאקומתא דפליגי באיסור ב"א אליבא דר' יוסי אמאי לא מקשינן בגמרא מברייתא דלקמן דפליגי ר"י ור"ש בבע"מ שש"ב ובזר ששב"ש ואלו למליקה שיירי כדלקמן ולבר קפרא מפשטא דברייתא קשי' דקתני להדי' דר"י מחייב שתים וכן לאוקמתא קמייתא דפליגי בכולל ואליבא דר"י קשי' קתני להדי' דר"י מחייב שתים וקשי' לב"ק וא"ל דברייתא איירי באיסור ב"א דא"כ למה שיירי למליקה בהדייהו גם קו' תוס' ד"ה ב"ק וכו' וז"ל וקשה לר"י דמשמע דאיסור מוסיף חל טפי מאיסור ב"א וכו' מסקינן דמיפלגי באיסור ב"א ואליבא דר"ש וחייב לר"ח שתים אליבא דר"ש באיסור ב"א אע"ג דלר"ש ל"ל א"מ וכו' לכן נראה דבכל הנך תלתא דפליגי ר"ח וב"ק מיגרע גרועין מכל איסורין דעלמא מצד שלשה משיבי טעם חדא דהרי מבואר דאם נטמא לאחר שהביא ש"ש ואח"כ נעשה בע"מ דאינו חייב אלא משום בע"מ לחוד שהרי כבר הותרה טומאה אצלו קודם שנעשה בע"מ ותו אינו חוזר וניעור ועיין במהרש"א ובגמרא שם ומש"ה לס"ד דפליגא בכולל ואליבא דר"י ואליבא דב"ק דא"ל דא"ח א"א לאו משום דבעלמא לית לי' א"כ אלא משום דלא עדיף איסור האחרון ע"י כולל מאילו הי' האחרון בא בראשונ' דאפ"ה אינו חייב עליו דמידי טעמא דכולל רק כשם שחל שם איסור על חתיכות אחרות כן חל שם האיסור על חתיכה זו ותו לא נפקעה מפני איסור הראשון אבל מ"מ לא יעדיף כחו של כולל מאילו חל בראשונה טרם שהריחה סרך ונידנוד איסור כלל וכן בזר ששימש בשבת אלו היו במציאות שיבא איסור שבת קודם לזרות אזי ג"כ לא יתחייב אלא משום זרות כסברת מהרש"א הנ"ל דשבת הותרה בציבור וכן בזר שאכל מליקה כמובן ומש"ה ס"ל לב"ק דא"ח א"א לר"י דכולל כזה דיעדיף עוד ע"י כולל מאילו בא בראשונה לא שמענו עוד בכל איסורין שבתורה וכן באקומתא שני' דפליגי באיסור ב"א ואליבא דר"י הוא גם כן משום טעם זה דלא עדיף מאילו איסור טומאה או שבת או מליקה בא מתחילה ואיסור בע"מ ואיסור זרות בא באחרונה דאפ"ה א"ח אלא משום בע"מ או משום זרות ומש"ה ס"ל לב"ק דגם כשבאו בב"א א"ח אלא מפני בע"מ או זרות ועוד דע"כ לא שמעינן בכל כולל דעלמא רק דלא נפקע מפני איסור הראשון אבל לא שיגרר הראשון את השני ויתאמץ ויתכונן רק ע"י הראשון לא שמענו שהרי בכל הנך תלתא אין שום מציאות להשני רק ע"י הראשון (ועי' לקמן בסי' יו"ד אות ד' כסברא זו לדעת ראב"ד ובסי' ג' לדעת רמב"ם ומ"מ) וטעם זה אתי שפיר גם לדעת מהרש"ל דס"ל דאם נטמא ואח"כ נעשה בע"מ דח"ב דאיסור השני מעורר את הראשון אבל לא להיפך שיתכוון השני ע"י הראשון

ב ועוד בה שלישיה שיתבאר ע"פ רבותינו בתו' בד"ה אמר ר"י ל"ג ע"ב וז"ל בתה"ד וא"ת דאמר בחולין התורה אמרה יבא איסור נבילה ויחול על איסו' חלב והיינו קל על חמור בא"כ ואר"י דחלב קל דהותר מכללו אצל חי' וכו' ואע"ג דנבילה נמי הותר במליקה שאני קדשים דכהנים משולחן גבוה קזכו עכ"ל ושיעור דבריהם דבחלב הוא דמחשבינן לצד קל שבו משום שאינו כולל לכל המינים ואיכא מין חיה שרשות בידו לאכול או שלא לאכול אבל בנבילה דלאו משום צד קל שבו שהרי הקפידה רחמנא ותלוי כל הכשר מצותו דוקא במליקה ולא בשחיטה כללו ש"ד דע"כ לא נגרע מערכו מפני שהמ"כ אלא בדבר רשות אבל בדבר שהכשר מצותו בכך מפני זה לא יצא מכלל כל חומר שבו שהרי לא מפני צד קל שבו הותרה שהרי אין בידו להכשירו רק במה שהקפידה רחמנא עליו, אמנם כן הוא כשדנין על דבר שלא הותרה כמו בחלב נבילה וכדומה דאז מסתבר לחלק כן כשנידון הוא על בהמה שלא הותרה רק לתלות בצד קל שבו מפני שישנו לאיזהו מין שהותרה אזי מסתבר לחלק בין דבר רשות לדבר חוב אכן כשהנידון הוא באותו מין עצמו ובאותו ענין שהתירה רחמנא תו אין לחלק בין דבר רשות לדבר חוב כגון בזר שאכל מליקה וכדומה כאשר יתבאר כיון דסוף סוף כבר התירה רחמנא איסור זה באותו המין עצמו ועי' בסי' ג' שהוכחנו שם מתוס' דכשמצינו איזהו התייחסות ועילוי שמפני כן חל על איסורין אחרים אזי כשאותו העילוי עצמו נמצא באיסור הראשון אזי אותו העילוי עצמו שבראשון עומד וסוגר בפני השני ומונע אותו מלחול הגם שלולא זאת היה מן הראוי לחול אמנם אותו העילוי עצמו שבראשון שלא נמצא כן בשני דוחתהו לאחוריו לבל יסתבך אתו להעשות כעבותות העגלה חטאה שיתלכדו שניהם כאחד, ולפ"ז בהנך תלתא יש מקום לומר דקילי מאיסורין דעלמא דכשם דמצינו דנבילה חל ע"ח מפני שהותר מכללו משא"כ בנבילה א"כ משום האי טעמא נמי הכא שאיסורין ראשונים לא הותרו מכללו והשני המ"כ הן המה בעצמם עומדים בפני השני לבל יחול עליהם: