זית רענן חלק א שלב

מלקרות ק"ש נמי ל"ח יעו"ש ומזה הביא ראי' לחזק את דבריו ואין הנדון דומה כ"כ דדוקא בדבר שאינו יוצא מגופו הוא דליכא לאפלוגי ולהפריד בין גברא לחפצא לדעת מח"א אבל בדבר שדנין על שני גופין שנכר ההפרד בין גברא לחפצא תו ליכא נפקותא באם החפץ הי' ג"כ מוזהר מקודם אם לא דמ"מ הי' על כ"א רק באיסור גברא ועתה נתוסף רק א"ח אמנם לקושטא משמע מכה"פ דלא כמ"א כמבואר למעיין, וכאשר הביא בעצמו דעת התוס' ורשב"א דל"ל סברא זו, והטעם פשוט דמ"מ מעיקרא לא הי' אזהרת המצוה ע"פ רק על נפשו לדבר ק"ש בפיו ועתה חל האיסור על פיו כמו על כל חפצא דעלמא ועי' בתשו' מהרי"ט ח"ר סי' נ"ד שמביא סברא זו בשם מהר"י באסן, רק לס"ד אבל לבתר דגלי קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות גם כשאסר פיו בקונם מלקרות ק"ש ג"כ חיילא עליו

יא וראיתי בס' מ"א שמביא ראיה לדבריו דהיכא דאמר קונם פי לק"ש וראשי לתפילין וכדומה לזה דל"ח כלל משום דכבר מוזהר בגופו עצמו מדברי רמב"ם פי"ב מה' נדרים ה' ט' האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי עליך אינו צריך להפר הא למה זה דומה לאוסר פירות על בעל הפירות וכן הוא שאומר לה הנאת תשמישי עליך אסורה לא אמר כלום מפני שהוא משועבד לה וכו' ה' י' אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה במע"י אינו נאסר במע"י מפני שידיה משועבדין לו שאע"פ שאמרו הקדש חו"ש מפקיעין מדי כו' חכמים עשו חיזוק לזכות הבעל שאינה יכולה להפקיע מפני שהוא מדבריהם וכו' עכ"ל הרמב"ם, ודייק המחבר הנ"ל בדקדוק נמרץ מדנתן הטעם בסיפא מפני שהוא מדבריהם משמע דברישא היכא דאמר הנאת תשמישי עליך מדינא לא חייל וכן היכא שאסרה היא והטעם מפני שגופו עצמו משועבד ואינו צריך לטעם דאלמוהו כלל רק במע"י שחל על הנכסים מש"ה צריך לטעמא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם מפני שהוא מדבריהם יעו"ש ועודנו לא נייחא לפענ"ד דא"כ הדרא קו' תוס' לדוכתא דכל לוה יכול לאסור נכסיו על המלוה בקונם וכיון דש"ד והקונם חל על נכסיו וחכמים לא אלמוהו בדאורייתא לדבריו וגם לא נהירא לעשות פלוגתא חדשה בין הראשונים במה דל"מ בהדיא לכן נראה דגם בדין ט' באסר ה"ת עלי' הוא ג"כ מטעם אלמוהו כיון של"א אלא על הבעל כמו בכל לוה דעלמא דאלמוהו היכא שאסר את נכסיו על המלוה אכן בדין יו"ד במעש"י חידש ברוח בינתו שגם כשאסרה גם על עצמה ודמי להקדש חו"ש דלא אלמוהו רבנן בכל לוה דעלמא בזה אפ"ה במע"י כיון שהוא מדרבנן עשו חיזוק וזהו כוונת דבריו בדין יו"ד אמרה יקדשו ידי לעושיהן וכו' דהיינו שהקדישן לגמרי וזהו שפירש דבריו אע"פ שאמרו הקדש חו"ש מפקיעין כו' ולא אלמוהו בעלמא כיון שנאסר גם עליו אבל במע"י שהוא מדרבנן עשו חיזוק לדבריהם אפי' בכה"ג מפני שעשאוהו כלוקח גמור כי היכי דלא ליעקר תקנתם כמשמע מפרש"י בפ' אעפ"י נ"ט ע"ב בזה יש מקום לדברי ט"ז שמוכיח בזה דלא כב"ח ופרישה דסברי כדברי טור דהיכא שאסרה הנאת תשמישה על כל היהודים דצריך להפר משום דחל בכולל ומביא הט"ז מדברי הרמב"ם הנ"ל באומרת יקדשו ידי לעושיהן דא"צ להפר אף שהוא בכולל והשיג עליו בנקה"כ דגם רישא מיירי כשלא אסרה אלא על הבעל לחוד רק דחלק בלישנא בין לשון הקדש ובין לשון איסור ולהנ"ל ניחא דהט"ז הוכיח כן מדברי קדשו מדשאל אח"כ אע"פ שאמרו הקדש חו"ש דאיירי לגבי כ"ע ש"מ דגם הכא איירי אפי' בהקדש גמור וכן איתא בר"ן ר"פ המדיר דאפי' כשהקדישה לגמרי ל"מ במע"י

יב גם מה שמביא ראיה שם מדברי רש"י ריש המדיר דגם הנאת תשמיש הוא בכלל סתם הנאה והא דלא נאסרה מפני שמשועבד לה והקשו בתוס' דא"כ למה מקשי ממעש"י הו"ל להקשות ממתניתין גופי' מדלא נאסרה בתשמיש מזה הוכיח דס"ל לרש"י כיון שגופו משועבד דלא חל הקונם כלל מדינא גם מזה אין ראיתו מוכרחת כמובן ולפ"ר נראה בפשטות דבל"ז ל"ק דא"ל דנעשה כא"ל צאי מעשה ידיך וכו' מש"ה מקשי ממע"י דא"כ נימא התם ג"כ כאלו אומרת א"נ וא"ע כמפורש שם ומצאתי בש"מ גם י"ל דדוקא בתשמיש הוא דפשיטא ליה דאלמוהו משום לתא דידה עד שבוע לב"ה וב' שבועות לב"ש וכל ימי משך הכפי' אבל במזונות כיון דאפשר בפרנס לא אלמוהו רבנן וגם לאחר ל' יום הברירה בידו אם להפר או שיוציא ויתן כתובה לא אלמוהו כלל (כעין סברת ר"ן על רמב"ם) מש"ה היקשה ממעש"י דחזינן דאע"פ שבידו להפר ומה להו להכניס כלל בזה כיון דבידו להפר בע"כ דידה ודמי לסברת תוס' ב"ב דף קע"ה בד"ה אינו ע"ש כיון דעשה הצטדקאי דמצי למיעבד ואפי' הכי אמרינן דל"פ רבנן בזה כיון דאלמוהו גבי דידי' מש"ה אלמוהו גם גבי דידה א"כ גם במזונות אע"ג דאפשר בתקנתא אחריתא לא יחול כלל תקנתא הכוללת דאלימו רבנן לכל השיעבודים שיש להם זע"ז

יג מדברי רש"י הנ"ל מוכח דלא כב"ח דהא למסקנא דאיירי בדספקה או בהגיע זמן וחל על מזונות יחול נמי על תשמיש ע"י כולל ויצטרך לגרשה בסוף שבוע א' לב"ה ולכן נראה דגם ב"ח ופרישה מודים בדבר שנוגע בשל חבירו או בשיעבודו של חבירו דל"מ כולל כסברת כל האחרונים דלאו כל כמיני' שע"י כולל נפסיד לאידך רק במקום דמצי להפר ומשום תקנה הכוללות דתקנו לאלומי לכל השעבודים בזה הוא דמהני כולל לענין דצריך להפר ובזה יתורצו כמעט כל הקו' מעליו

יד ועיין בשו"ת מרן הגאון הקדוש זצ"ל מוהע"א שהק' לדעת הב"ח הנ"ל דחל על הבעל בכולל דהא מבואר בתוס' הנ"ל דלא חל על עלמא רק משום כולל דבעל יעו"ש בסי' קס"ח וי"ל דמעיקרא דנין בתר דינא דאורייתא ואמרינן מיגו דחייל על הבעל חייל נמי לכ"ע והגם דבתר תקנתא נפקע מן הבעל מ"מ לגבי עלמא קאי כדקיימא כשם דאמרינן דחייל לאחר גירושין אע"ג דליכא מידי דהשתא ל"מ ולבת"ה חייל משום דכל כמה דלא נוגע הדבר לגבי הבעל הרי הוא כאלו חייל מהשתא דמי כיון דמדינא ראוי לחול וכן איתא להדיא בר"ן נדרים פרק ו' ע"ב בד"ה ועוד שמא יעו"ש וכן בכתובות שהקשה דאמאי יכול להפר כיון שאין הנדר חל רק לאחר גרושין ותי' ג"כ כיון דמדינא חייל מהשתא רק דאלמוהו זהו בכל מה שנוגע להעדיף שיעבודו אבל לא לגרוע כחו לענין הפרה ודאי כאלו חל מהשתא יעו"ש וה"ה לגבי עלמא ניחא לי' דיחול והוי כאלו חל גם לגבי הבעל ולבתר הכי אמרינן להיפך מדחייל לגבי עלמא חייל נמי עליו מדין כולל לענין דיצטרך להפר בלבד

טו ומדי דברי בזה נדע כוונת הר"ן שם בריש המדיר שמתרץ דברי הרמב"ם שלא הביאו כלל תירוצי הש"ס שם דאיירי בדספקה לד"ג או בהגיע הזמן משום דכל ש"ו קאי רק לת"ק דל"ל קונמות מפקיע כו' מש"ה צריך לאשכוחי בגונא דמצי למיחל אבל לדידן דפסקינן כריב"ן דקונמות מפקיע רק דאלמוהו ואלמוהו ל"ש רק גבי שעבודא דידי' משום דאין האיש מוציא אלא לרצונו אבל לגבי דידה ל"ש אלמוהו שהרי לא נגרע כחה שברירה בידו אם להפר או להוציא ויתן כתובתה וק"ל שהרי מבואר ברמב"ם בפ' י"ב מה"נ ובפ' י"ד מה"א דגם באסר הנאת תשמישו על אשתו דלא חל כלל ומצאתי בלח"מ ובמ"ל שהרבו לתמוה בזה, ולהנ"ל ניחא בפשטות דדוקא במקום דלא נגרעה כחה מכל נשי דעלמא הוא דלא אלמוהו ומש"ה במזונות כיון דעד שלשים יום אפשר בפרנס ואח"כ הברירה בידו' אם להפר אם להוציא מש"ה לא אלמוהו לשיעבודו דידה אבל בתשמיש דצריכה להמתין שבוע אחד לכה"פ ואח"כ כל ימי משך הכפי' ובזה נגרע כחה מכל נשי דעלמא ומש"ה אלמוהו גם לשיעבודא דידה וכשתדייק בלשונו תדע שכן כוונתו בלא גימגום: