זית רענן חלק א שלא

יחד ומש"ה כל חד בדוכתיה קאי וקיימא דאע"ג דא"א לצד המקיים דקלישא לגרר את צד המבטל אתו כדי שיתקיים כולו אבל אינו מן הדין שצד המבטל יגרע עוד את צד המקיים שבו ועי' במ"ל בפ"ו מה"א שמביא בשם מהרא"ש דהיכא שהתנה על דבר בשני תנאים וא' מהם הוא על מה שכב"ת דל"מ, א"ל דצד המקים יגרר עמו את צד המבטל דמידי טעמא אלא כדי שיתקיים הדבר אבל בתנאי מנ"ל לומר כן דנחפש לתת מקום לקיום התנאי יותר יש מקום לומר שיתקיים המעשה ויבוטל התנאי ואפ"ה אמרינן דכל חד בדוכתיה קאי גבי שאר וכו"ע כיון שאפשר להפרידם

ח בימי חורפי אמרתי לתרץ קו' הש"א בסי' ס"א שהקשה על הרי"ף שמביא דברי ירושלמי בנשבע שלא אוכל מצה ושלא אשב בסוכה כל השנה דחייל ע"י כולל הא לפום תלמודא דידן דאמרינן בריש יבמות גבי נזיר מצורע דהיכא דאיתא בשאלה אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ה"נ בשבועה דאיתא בשאלה ידחה עשה דמצה וסוכה לל"ת ועשה דשבועה עוד הקשה למאי דמוקי בנזיר דקרא אתי לר"ש בנשבע שאשתה ואח"כ אמר הריני נזיר ומקשי ולרבנן הא צריכין יתורא דקרא לזה ומאי קו' דהא לרבנן חיילי בכולל ואמרתי דחדא מתורצת בחברתה דהרי אם נשבע שלא אוכל מצה בפסח מלקין אותו מיד משום שבועות שוא אפי' כשקיים שבועתו כיון שבשעה שהוציא שבועה מפיו היתה לשוא כנגד דת תוה"ק וגם קיי"ל דאין עשה דוחה אלא בעידנא דמיעקר לאו קא מקיים העשה אבל היכא דצריך לעבור קודם שיקיים העשה אפי' היכא דא"א לקיים העשה בשום זמן עד שיעבור קודם אפ"ה רצון התורה בזה דלא ניחא במצוה כזאת היכא דצריך לזיו זיו כ"ש מני הל"ת טרם קיום העשה שבו ועי' בתוס' ב"ב דף י"ד ד"ה כופין שהקשו גבי חצי עבד וחצי ב"ח דיבא עשה דפ"ו וידחה לל"ת דלא י"ק ותירצו דמשעת העראה עבר על לאו שבו והעשה לא קיים עד ג"ב יעו"ש הרי אע"ג דלעולם ל"א לגמור עד שיערה אפ"ה לא דחי ולכן אם נא' כקו' הש"א דכשיגיע פסח ידחה העשה לל"ת נמצא שנשבע מיד שבועת שוא דהא א"א לקיימו עפ"י דת תוה"ק שהרי בכ"מ דדחי עשה לל"ת הי' מלקין אותו עד שתצא נפשו כמו בכל עשה שבתורה ונמצא שעבר על ל"ת דש"ש מיד משעה שנשבע והעשה לא יקיים אז ואנן קיי"ל דכל היכא דצריך לעבור קודם שיקיים תו לא דחי דלא חפץ רחמנא במצוה כזו ומש"ה אמרינן שלא יקיים העשה אח"כ כי היכי דלא יעבור טרם שיקיים העשה אמנם תינח גבי שבועה אבל גבי נזירות הדרי קושי' לדוכתי' דאי לאו יתורא דקרא ה"א דאתי עשה ודחי לל"ת ועשה ובנזירות שוא לא עבר ולא כלום כמבואר בר"ן כ"פ בנדרים גם לדעת תוס' גיטין ד' ל"ה בד"ה ונודרת דגם בנדרים יש בו משום שוא בנזירות לא אשכחן משום שוא ויש לדחות כיון דשבועה חיילא רק דעשה דחהו תו אין בו משום שוא

ט עיין סוף נדרים בתוס' ד"ה ותהא נטולה מה"י וכו' ואין לתמוה האיך חל נדרה על תשמיש יהודים אחרים בעודה א"א והא אין אחע"א וי"ל דהוי אי' כולל מיגו דחל בתשמיש הבעל שהוא היתר חל נמי על האחרים וצ"ע לעיל למ"ד כולהו פירקין כר"י הוא דהא ר"י ל"ל א"כ בא"א ונעשית חמותו וכו' עכ"ל ונלע"ד דבל"ז קשי' גם למאן דא"ל כולל אבל בקל ע"ח מודה דל"ח ואיסור נדר על א"א דחמירא טובא היאך יחול ואי משום דיש לו היתר בחיי האוסרו כמובא בתוס' בפ' א"א גם נדר יש לו היתר מעיקרו לכן נראה דעיקר קושיתם מעיקרא דהאיך יחול נדרה על איסור א"א לא קאי רק על יסוד זה כיון דר"י ל"ל א"כ אפי' בחמור ע"ק בא"א ונעשית חמותו אזי ל"ל גם איסור מוסיף בקל ע"ח כמבואר בתוס' בקידושין ובכריתות דף כ"ג וא"כ התם דנדרים חלים על איסורים משום מוסיף דחפצא על א"ג כדמשמע מר"ן נדרים ח"י הנ"ל אבל בקל ע"ח לא מצי למיחל אף בא"מ ולדידן הוא דחייל משום דאית לן א"כ אפי' בשוין וע"ז תירצו כיון דהוי א"כ לגבי בעל משווי ליה כשווין כדאיתא בחולין ד' ק"א ע"א גבי גה"נ של עולה דאתי' כריה"ג דל"ל כולל רק בחמור ע"ק ומשום דאית בי' גם א"מ לפרש"י שם משוי ליה כחמור על קל (ואפילו לדעת תוספת דפליגי וסברי דמשום הנאה לא הוי א"מ אבל בעיקר הסברא דכל היכא דהוי כולל ומוסיף הוי כחמור ע"ק ל"פ על רש"י שם) ובזה מיושב היטב קו' הרא"ש מאיוורא הנ"ל דגם לר"י דל"ל כולל ניחא משום דנדרים דמי למוסיף דנתוסף א"ח על א"ג וא"ל לדברינו הנ"ל מ"מ קשי' לר"ה דאיהו גופא אמר דכולהי פרקין ר"י הוא ור"ה ל"ל א"כ ע"י מיגו בתאנים וענבים היכא שנשבע על שניהם יחד ומסתמא גם מוסיף ל"ל בכה"ג דמה"ת לחלק ביניהם במאי דל"מ להדי וצ"ל לדידי' דנדרים ל"ח בקיום מצוה דכל דחדא קשורה בחבירו כשם דל"ח באיסור הבא מאליו ה"נ ל"ח בע"י עצמו ולדידי' קמה קו' התוס' אכן לר"ה בל"ז ל"ק דמנ"ל דסבר כר' יוחנן דא"ל אליבא דר' יוסי דנ"מ רק לקוברו בר"ג הא איכא למימר דסבר כר"ח וב"ק דא"ל דגם ר' יוסי אית לי' כולל רק בחמותו שאני שהוא משום שני שמות עי' שעה"מ פי"ז מה' א"ב רק דעיקר קו' הר"ש מאי' קאי רק לרבא דא"ל כר"ה לעי' פ"ב דכולהו פ' רי"ה ורבא א"ל בפ' א"א כר' יוחנן דלר"י ל"ל כולל כלל אפי' בחמור ע"ק ורבא א"ל מיגו גבי תו"ע וממוצא הדברים מובן דתירץ השני בשבועות ד' ך' ד"ה קאי לר"ה וגם שני אוקימתי' דנזיר מיתלי תלי בפלוגתא דר"ה ורבא וא"ל דמ"מ קשי' לר"ה מתניתין דנטולה מה"י דהאיך חל איסור נדר דקל על א"א דחמור ואי משום כולל דס"ל כר"ח וב"ק דא"ל דגם לר"י א"ל א"כ דזה בשווין אבל ל"א בקל ע"ח ואי משום מוסיף דחפצא דהא לר"ה ל"ל מיגו דז"א דניהו דל"ל דמשום מיגו מצי למיחל ע"א, אבל מ"מ משוי לי' לחמור דמ"מ יש בו חומר דחפצא וחיילי דידי' משום כולל גמור דאית בי' הוא דמצי למיחל

יוד וראיתי בס' שעה"מ בפי"ז מה' א"ב שהמציא דקו' תוס' הנ"ל בנדרים. דהאיך יחול א"ק ע"א א"א לא קאי לדעת הפוסקים ותירץ הראשון בשבועות דנדרים חלים גם בקיום מצוה וז"ל ואולם אחר העיון נראה דגם רש"י ז"ל מודה בהא דנטולה מה"י דאין הנדר חל ע"א א"א שהרי טעמא דמילתא דנדרים חלים עד"מ משום דנדרים מיתסר חפצא אנפשי' הוא והחפץ אינו מוזהר על קיום מצותו וכן נמי מה"ט ס"ל לרש"י דנדרים חלים לקיים את המצוה כגון אכילות נבילות עלי קונם משום דאין החפץ מוזהר שלא יאכלהו משא"כ הכא גבי נטולה אני מה"י דכי נדרה ואמרה הנאת תשמיש כל העולם עלי קונם ודאי דלא חייל שהרי כל העולם מוזהרים עלי' משום א"א ועי' בס' מח"א ה' נדרים ס"א עכ"ל ולא נראה לפענ"ד שאין הענין תלוי כלל באם החפץ מוזהר אם לא רק לפי שכל איסורין שבתורה המה א"ג לחוד רק בקונם ובהקדש וכן שבועות לדברי רשב"א שבת ד' מדכתיב ושבתה הארץ כו' המה א"ח שחפץ זה מובדל מפני הקדושה שבו או שנמשך עליו ע"י קונם ומה בכך שגם היא מוזהרת מ"מ לא הי' הן כל העולם עלי' והיא לעלמא רק איסור גברא וע"י קונם נתוסף איסור חפצא שטרם שנדרהו הי' עלי' תשמיש דעלמא באיסור גברא לחוד ועתה ע"י קונם נאסרו כל עלמא עלי' באיסור חפצא, הגע בעצמך שהרי כללא כיילו דנדרים חיילא על איסורין ומעתה אם נשבע ראובן שלא יהנה משמעון וגם שמעון נשבע שלא יהנה משלו את ראובן ואח"כ קבל עליו ראובן בקונם הנאת שמעון הכי יעלה ע"ד שלא יחול עליו מפני שגם שמעון אסור להנאהו, וראיתי בס' מ"א שמרמז עליו שיצא לדון במי שנשבע לומר דבר לחבירו ואח"כ אסר בקונם את פיו מדבר אליו שאין הקונם חל עליו לפי שכבר נלכד פיו במצודת השבועה שקבל עליו ואינו דומה לקונם על מצה וישיבת סוכה שהוא מוזהר ע"י מצוה שמוטל עליו לעשותו וע"י קונם נאסר החפץ עצמו עליו משא"כ הכא שחיילא השבועה על פיו עצמו ומה"ט נמי כשאסר את פיו בקונם