זית רענן חלק א ש

שגם במזיד גמור חיי' ובביטוי דא"ח אלא בשוגג אזי לא נגרע מכל השוגגין דשגגת קרבן ל"ש שגגה ותו ליכא למימר דגם כששגג בלאו שבו יתחייב משום ש"ע דנילף בג"ש מביטוי דד"מ כיון דמצד הסברא יש לחלק ביניהם כדכתיבנא לעיל כיון דסוף סוף אינו חייב אלא חדא ואי אפשר שישתמש הג"ש למגן ולהוציא הדבר מן הסברא בדבר דליתא לשום נפקותא במקומו כיון דבל"ז חייבי רחמנא משום ש"ב לאביי דסובר דאיתא לביטוי גבי ש"ע מכללות הדברים נשמע לאביי למסקנא דהשתא דכתיב לאחת להורות דאינו חייב אלא א' דבש"ע אינו חייב אלא על שגגת קרבן או במזיד גמור אבל לא על שגגת לאו כיון דלא ידע ששבועה נאסרה עליו בלאו רק כסבור שהוא באיסור עשה לחוד הרי זה כאומר מותר לגמרי ולא מיקרי האדם בשבועה גבי שע"ה ובשבועת ביטוי הוא להיפך דאינו חייב אלא על שגגת לאו ולא שגגת קרבן דדוקא בעדות דח"ר גם במזיד הוא דחייב על שג"ק דהוי כקרוב למזיד אבל בכל התורה לא מיקרי שגגה וכן בביטוי ולכן בלשעבר לא משכחת לן אלא בשגגת לאו וריבה רחמנא דמיקרי האדם בשבועה לגבי ביטוי ואפ"ה לא ילפינן מיני' לשה"ע משום דיש קצת מן הסברא לחלק כמו דקס"ד בגמרא בדר"כ ור"א וגם א"ל דנלמוד בג"ש גם לשה"ע דהא כיון דלאביי דס"ל דישנו לביטוי בעדות ויתחייב משום ביטוי תו א"א דגז"ש אתי' על שמא לחוד דאיזהו נפקותא יצא משם זה לגבי חיוב חטאת כיון דס"ס חדא מתחייב ועל שניהם א"א לחייבו אמנם אי לא דכתיבי רחמנא לאחת אזי סד"א דחייב שתים על שגגת לאו דוקא והוא משום דכי היכי דליפוש חיובא נילף מגז"ש דגם גבי עדות יתחייב על שג"ל ובהקדמות הדברים האלו יקשה לן קו' עצומה לאביי דאמר דבשבועה שאני יודע וכו' דפטור משום דליתא בלאו ואמאי כיון דס"ל לאביי להדיא דעל שג"ק אינו חייב בביטוי וע"כ דאיירי בשגגת לאו וכיון שכן גם בצד הלאו יתחייב ג"כ רק משום שבועת ביטוי ולא משום עדות וכד אמינא לתרץ זה בע"כ צ"ל לאביי דבעינן לאו דומה להן בכל צד והכא אינו דומה להן בכל הצדדים דגבי הן אינו חייב רק בשגגת לאו אבל בשגגת קרבן פטור משא"כ גבי לאו שחייב אף על שגגת קרבן מחמת ש"ע דמודה בי' אביי כיון דלא בעינן ביה שגגה מעלייתא כנ"ל (ואל יהי' סברא זו זר בעיניך שיותר מזה מצינו להדי' בדברי ר"ן בסוגיא הלז במה שהשיג על הרמב"ן במקומו וז"ל דכיון דבמזיד מחייב משום עדות ממילא משמע דבשוגג שאי אתה מחייבו אלא אחת אותה אחת עדות הוא ולא ביטוי דלא מסתבר לחלוקי חיובא לחצאין ואפי' אמרת דבשוגג ליכא אכרעות' דאחת חייבו הכתוב בין ביטוי ועדות אכתי לא דמי לאו להן דבהן אי לאו בטוי ליכא חיוב קרבן ובלאו בלא ביטוי מחייב ומצי למימר אביי שפיר למסקנא דשבועה שאני יודע לך עדות דפטור הואיל וליתי' באיני יודע לך עדות עכ"ל) והשתא דאתית להכי שאביי סובר בע"כ דבעינן דומה בכל הצדדים שפיר קמה וגם נצבה קושי' הגמרא כפירושו דרב אלפס לס"ד דאי לא כתב רחמנא לאחת היה חייב שתים דהיכי אפשר לחייבו אף על ביטוי דניהי דהשתא ילפינן בגז"ש לחייב גם על עדות בשגגת לאו מ"מ אי אפשר לסברא דהשתא לחייבו גם על ביטוי דהא ליתא בהן דאם נשבע אני יודע לך עדות פטור כיון דליתא בלאו לפי שהיה חייב גם על שגגת קרבן משום עדות משא"כ בהן שאינו חייב רק מחמת ש"ב ובשגגת לאו ועי' היטב כי היא עצה עמוקה, וע"פ הוצעות הדברים מובן ממילא דמשה"ט לא פירש רבינו הגדול כפשוטו וכמו שפירש רש"י לפי דבע"כ צ"ל דאביי סובר דבעינן שיהיה הלאו דומה להן בכל צדדי הדינים הסובבים בהן כן ימלאו מתאומים גם בהיפוכו (ואינו דומה להא דפי' הר"ן לעיל בדעת הרב אלפס דבכולל נבילות וכשירות חייל משום דאיתא בהן סתמא דהתם ליכא התחלקות רק בלישנא לחוד אבל לא בגדר החיוב והפטור), ועפ"ז מרווח לן הא דאמרו ליה רבנן לאביי אימא במזיד מחויב חדא בשוגג מחויב תרתי אמר להו לאו היינו דאמרי לאחת אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ואי במזיד מי איכא תרתי והוא תמוה דאיך שגו רבנן במילתא דפשוטה כזה וע"פ הנ"ל ניחא שהרי אנן פסקינן כרבנן דמונבז דשגגת קרבן לא שמה שגגה ודינו כמזיד בכה"ת כולה אבל בעדות וביטוי פסקינן כרב נחמן לקמן משום דחידוש הוא דל"מ קרבן בח"ל מחייבינן בהו אפי' בשגגת קרבן ולפ"ז הכי קשי' להו דנימא במזיד דהיינו שהזיד בכל תוקף צד האיסור שבו רק דשגג בקרבן שבכל התורה נידון כמזיד רק בשבועת העדות וביטוי מחוייבים בקרבן והוא דמיעט רחמנא דאינו חייב אלא אחת אבל בשגגת לאו אכתי יתחייב תרתי וכמו דס"ל לאביי בביטוי כן נימא גם גבי ש"ה דנילף בגז"ש כי היכי דיתחייב שתים והרכיבו בקושיתם כפי סברת ר"נ ורבא וגם סברת אביי בפ' כ"ג בהדי הדדי ומתרץ להו אביי לטעמא דידי' דגם בביטוי פטור בשגגות קרבן משום דחשיב כמזיד כמו בכה"ת לרבנן דמונבז והשתא במזיד מי איכא תרתי שהרי אי אפשר לחייבו רק משום ש"ע ולא משום ש"ב שגם שגגת קרבן נידון כמזיד

ט דף ד"ז תוס' ד"ה א"ה תימא דבדבר הרשות משכחת לי' שפיר הרעה דומיא דהטבה וכו' עיי"ש ועי' רי"ף שמביא הברייתא כפשטא דילפינן מהטבה דומי' דרעה ורעה דומיא דהטבה ועי' ר"ן שתמה עליו ועי' שם שמייש' דבריו בסיגנון זה והוא כיון שחידש לנו הש"ס דילפינן הטבת אחרים ש"מ בדבר רשות כתיבי שוב לא קשה קושי' הגמרא א"ה בדבר רשות נמי למ"ל וילפינן שפיר מהטבה דומי' דרעה כפשטא דברייתא אך לא גילה לנו סודו והבטיח לנו שבחידושיו יתבארו דבריו אך בעונינו לא זכינו לגלות לנו דבריו העמוקים מני ים ועיינתי בחידושי ר"ן ולא נמצא כלל על סוגי' זו, ולפענ"ד נראה ליישב ואולי זכיתי לכוון רמיזותיו, דמצינו מצות עשה בתרי אנפין חדא המוטלים על קרקפתא דגברא כגון אכילת מצה וסוכה בלילה ראשונה ותפילין וכדומה וחדא אם מקיימו קיים מצות עשה ואם לא קיימו לא עבר כגון ציצית אם קנה בגד שיש לו ד' כנפות ועשה בו ציצית קיים מצות עשה ואם לא קנה אין להענש עליו רק בדינא שמים בעידן ריתחא כדאיתא במס' מנחות וכן סוכה בשאר ימים חוץ מלילה ראשונה וכן ג"ח להיטב לעשיר אם עשה והיטב אתו קיים מ"ע ובהבטלו אין להענישו, ונראה מסוגיא זו אם נשבע לקנות ד' כנפות ולעשות בו ציצית או לעשות ג"ח או שלא לעשות דמחויב לק"ש כיון שאין עליו עונש אם לא עשה ולא קיים מיקרי לענין זה דבר רשות וכן מבואר להדי' בדברי רש"י בד"ה השתא וז"ל השתא הרעת אחרים דהוי ביטול מצוה איתרבאי הטבת אחרים בקיום מצוה היא מיבעי' הרי דהטבת אחרים מיקרי קיום מצוה ואעפ"כ מחויב בקרבן שבועה גם בלא אטיב,. עי' לקמן ע"ב ורבנן התם איתי' בלא אטיב ועי' רש"י שם, ולפ"ז מיושב הכל על נכון דחזינן דרהיטא דסוגיא כל כמה דנוכל לומר דקרא איירי בהטבת הנפש וברעת הנפש דזהו עיקר הטבה ורעה אמרי' דבי איירי קרא ולהכי מעיקרא אמרי' דילמא בדבר מצוה גמורה איירי קרא בנשבע שיאכל מצה וכדומה וע"ז שפיר מפרש דא"כ אין הרעה דומי' דהטבה וגם אין הטבה דומיא דרעה וע"ז שפיר הקשה א"ה בדבר הרשות נמי למ"ל ופירושו כגון אם נשבע להיטב לעשיר או לקנות טלית וכדומה שזה מיקרי דבר הרשות לגבי אכילת מצה ותפילין שגדולה עונשם בביטולם משא"כ במצות האלה שאין שום עונש אם ביטלם והא דקרי ליה דבר רשות לאו משום דאיירי בדבר רשות ממש דפשיטא ליה דברשות ממש משכחת לי' שפיר הרעה דומי' דהטבה והטבה דומיא דהרעה כקו' תוס' הנ"ל אלא דאיירי ברשות כה"ג שאיננו מחויב לעשותן ובעשייתן קיים מצות הבורא ית"ש והוא ממוצע בין מצות שמחויב בהן לדבר רשות ממש וכן איתא להדיא ביצה ל"ו ע"ב כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת וכו' ואלו הן משום רשות לא וכו' האי דקרו לי' רשות משום הנך דבעי למיתני בסיפא הוה מצוה גמורה ולגביהן קרי להנך מציעי רשות וכו' ולפ"ז שוב לא קשי' קו' התוס' ד"ה א"ה שהרי בדבר רשות