זית רענן חלק א רצט

אפטר מן העולם וכו' דגם זה דומה לנשבע שלא אוכל ואכל כיון דהנזירות חל עליו מיד והוא שותה יין ומטמא למתים ואף בנזיר בה"ק ג"כ הוי בקום ועשה והראיה דלוקה על הטומאה לר"י וא"ל דר"י לטעמיה דסובר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דהא גם לריש לקיש היה חייב מלקות רק דסובר כיון שפטרו רחמנא מקרבן טומאה מיעטה מכל דין טומאה אף ממלקות או ללישנא קמא סובר שלא חייל עליו נזירות כלל בעודו בבה"ק וכן מבואר בתוס' נזיר י"ז ע"א ד"ה מוחל דכ"ע חייל בסה"ד וכן ג"כ מובא בדבריהם דהוי לאו שיש בו מעשה במה שאינו יוצא משם עיי"ש בד"ה אילימא וכו' בסה"ד ועי' מכות ך"א ד"ה ואפי' וגם א"ל דמצינו בנותר שעובר בלא תותירו דזה ודאי כיון שנזרק הדם ונעשה בו מעשה ששוב לא מהני בו שאלה כדאיתא להדיא במס' כריתות דף י"ג ע"ב בתוס' ד"ה ארבע עיי"ש ואין זה מדבר ואוסר וצע"ג: ז

ז שם ד"ה אבל בקונמות ד"ה בכ"ש תימא דחמיר קונם מהקדש וכו' ולפענ"ד גם בזה לא הבנתי דבריהם כיון דקונמות כמפרש דמי כמבואר לעיל והרי יכול לאסור א"ע בקונם אף זריקות אבן וקונם פה לדיבורי אף שאין בו שום הנאה למתפיסו בהקדש והוי כאומר אני אוסר על עצמי הנאה משו"פ או זריקת אבן כנהנה הנאה גמורה מן הקדש ואפשר לומר דס"ל דהתם שאני כיון שאין בזה שום הנאה ומתפיסו בהקדש חייב קרבן על הזריקה ועל דיבורו כנהנה שו"פ מן הקדש אבל בנהנה פחות משו"פ אף דהוי כמפרש מ"מ מנא ידעינן שהתפיס כאלו נהנה שו"פ דילמא לא התפיס רק באיסור שבו ולא לקרבן כמו בהקדש שאסור בפחות משו"פ וקרבן חייב רק בשו"פ ובקל יש לחלק מהא דאמרינן לעיל בהתפיס ביום שנהרג בו גדלי' ב"א דמבואר בפוסקים דאמרינן בחמיר שבו הוא מתפיס ועי'

ח דף כ"ה פ' ש"ש אמר אביי ומודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואישתכח דלא ידע דפטור עי' בש"ט ובדברי רב אלפס שפירש קו' הגמ' וז"ל והדין פירושה כיון דאקשו לי' רבנן לאביי ואימא במזיד מחייב חדא בשוגג מחייב תרתי חדא משום שבועות העדות וחדא משום שבועת ביטוי ואהדר להו לאו היינו דאמרינן לכו לאחת אחד אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים שמעינן מיני דסבירא לי' לאביי דלאו דבעינן למהוי כנגד הן בשבועת ביטוי איתי' בלאו דשבועת העדות שהיא שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דאיתא בלאו והן והוה סליק אדעתין דמחייב עלה תרתי חדא משום שגגת שבועת ביטוי וחדא משום שגגת שבועת העדות ולהכי איצטריך קרא למכת' לאחת למעוטה לשגגת שבועת ביטוי דלא ליחייב עלה בהדי שבועות העדות למיהוי תרתי ואקשינן עלי' היכי אמרת דהוי סליק אדעתין דמחייב תרתי באינו יודע לך עדות חדא משום שבועת ביטוי וחדא משום שבועת העדות דמשתכח לה בשבועת ביטוי דאיתי' באינו יודע לך עדות והא את הוא דאמרת מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע דפטור הואיל דליתי' באינו יודע לך עדות משום דהויא לה שבועת שקר ולהכי איפטר לי' בהן דשבועת ביטוי משום דלאו דאינו יודע לך עדות לאו לשבועת ביטוי אלא לשבועת העדות היא ומשום שבועת העדות הוא חייב ולא משום שבועת ביטוי והיכי הוי סליק אדעתין לחיובא תרתי חדא משום שבועת ביטוי ואין לשבועת ביטוי באינו יודע לך עדות שום שבועה בעולם ולמאי איצטריך קרא למעוטה דלא תהוי תרתי עם שבועת העדות ועמדה הקו' וכו' ודבריו נפלאים באוני כל שומע כאשר תמצא, בדברי רמב"ן ור"ן ובעה"מ וז"ל ואינו נכון ומדוקדק כהוגן דקא מקשינן ממסקנא למאי דסליק אדעתין מעיקרא ואין זה דרך קו' ובהדי' חזינן דאיצטריך קרא למעוטי דהא אנן אי לאו דמעטי' קרא לשבועת ביטוי מאני יודע דכתיב לאחת אפי' מאינו יודע לא הוי ממעטינן לי' דהכי קאמרינן מעיקרא ומודה רב באיני יודע שפטור משום דליתא באינו יודע מדמעיטא קרא מלאחד ואנן בעינן בשבועת ביטוי לאו והן הילכך פירוש זה שפי' הרב ז"ל אינו נכון ולפענ"ד נראה לתרץ דבריו על מכונם דאיתא לקמן דף ך"ו בעא מיני רבא מר"ן איזהו שגגת ש"ב לשעבר וכו' עיי"ש היטב עד אפילו רבנן מודו ועיי"ש בתוס' ד"ה אפילו וכו' בסה"ד והשיב לו רשב"ם דה"פ הא מני מונבז היא אבל לרבנן משכחת לה בענין אחר כגון דאמר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל אי יודע אם יש בה לאו אם לא וסבור שיש בה עשה וקשי' לר"ת דהכא בשמעתין מסקינן דאפילו לרבנן שגגת קרבן שמה שגגה וי"ל דלית לי' דאביי וכו' עכ"ל ועי' שבת ס"ט ע"ב תוס' ד"ה הא מני ולאחר שישים המעיין עיונו בכל המקומות שציינתי וישקול בפלס מאזני צדק התמצית העולה מדבריהם ימצא דלדידן דפסקינן כר"ן אזי אינו חייב גם בשבועות ביטוי לשעבר רק כשישגוג בקרבן אבל בשגגת לאו לא מיקרי האדם בשבועה שהרי כל בעלי תוס' לא ירדו לחלק בין שגגת לאו וכסבר שהוא בעשה לאומר מותר לגמרי רק שרשב"ם המציא זאת כדי לתרץ לאביי אליבא דר"ע אבל לדידן אמרינן דכל כה"ג לא מיקרי האדם בשבועה ועי' תוס' ד"ה ואי דלא ידע כו' תימא תיקשה לי' אמתניתין דפ' ש"ה דתנן על שגגות עם ודון העדות וי"ל דשמא פשיטא לי' לש"ס בשבועת העדות דשגגת קרבן שמי' שגגה דאפי' מזיד חייב בו אבל שבועת ביטוי סלקא דעתך דלא שמי' שגגה דכיון דמיפטר במזיד מקרבן בעינן שגגה מעליותא וכו' עכ"ל ומדבריהם מובן דאביי סובר כן לקושטא דגבי שבועת העדות מחויב בשגגת קרבן אבל בשבועת ביטוי לשעבר אינו חייב עד שישגג בלאו שבה דבלאו הכי א"א לצדד חיוב שבועה גבי שבועות ביטוי לשעבר דשגגת קרבן ל"ש שגגה לאביי דשגגה מעלייתא בעינן וכדברי תוס' הנ"ל לס"ד אליבא דר"ן כן סבירא לאביי אליבא דאמת ולפ"ז קשי' לאביי דס"ל דלולא דמעטה רחמנא מלאחת דאינו חייב שתים מחייבינן לי' משום שבועות ביטוי ומשום עדות דהיכי משכחת לי' שיתחייב שתים דאם שגג בקרבן אינו חייב אלא משום עדות דחייבה רחמנא אפי' במזיד גמור ומש"ה מחייבינן לי' אפי' בשגגה כהאי דקרובה למזיד משא"כ בביטוי לאביי ואם שגג בלאו שבו תו לא נוכל לחייבו משו' עדות רק משו' ביטוי דגלי רחמנ' דחיי' קרבן בשגגה כהאי דלא מש"ל לאביי אלא היכא דלא ידע שהוא בלאו רק כסבור שהוא רק באיסור עשה ונשמע מזה דגם כה"ג מיקרי אדם בשבועה גבי ביטוי אבל בעדות דמשכחת לי' בל"ז אזי אמרינן מצד הסברא דכה"ג דמי לאומר מותר לגמרי ולא מיקרי אדם בשבועה ואין לומר דכיון דגלי רחמנא בביטוי דגם כששגג בלאו שבה מיקרי אדם בשבועה אזי נדון ממילא שגם גבי שבועות עדות כן לחייבו בקרבן על שגגת לאו שהרי מצינן להדיא שיש מן הסברא לחלק ביניהם בר"פ ש"ה דף ל"א ע"ב לימא תנינא לדר"נ וכו' סד"א הכא הוא דלא כתיב ונעלם דבעינן שוגג דומיא דמזיד אבל התם דכתיב ונעלם אפי' שגגתו כל דהוא קמ"ל הרי שיש מן הסברא לחלק ביניהם ונ"ל דאע"ג שיש קצת מן הסברא לחלק מ"מ ילפינן עדות מביטוי מגז"ש דאאין כמו דאמרי' לקמן ל"ד ע"א ובשלמא להיפך לא איפשר ללמוד ביטוי מעדות לחייבו גם על שגגת קרבן דהרי לרבנן דמונבז אין זה נידון כשגגה בכה"ת כולו ומיקרי כמזיד גמור רק בעדות משום דלא כתיב ונעלם דח"ר על מזיד גמור לכן גם בשגגת קרבן נידון כשוגג קרוב למזיד משא"כ בכה"ת כולה דלא חייבי רחמנא על שוגג כזה הקרוב למזיד אבל לענין שגגת לאו דביטוי דח"ר דנשמע מזה שגם כה"ג מיקרי אדם בשבועה דליכא נפקותא רק בביטוי דלשעבר ובשבועת העדות אזי אי לאו דכתב רחמנא לאחת ה"א שחייב שתים בשגגת לאו משום דילפינן בגז"ש לעדות מביטוי אמנם המעיין בצדק יבין וישכיל דהתינח לס"ד אבל השתא דכבר גילה רחמנא דא"ח אלא אחת אזי מצד הסברא דנין לאביי דכל חד וחד קם בדוכתי' והוא דבשבועות העדות אינו חייב אלא על שגגת קרבן משום