זית רענן חלק א רצח

הסברא אז מהני ג"כ אף בהתפיס בלשון נדר מטעם יד משא"כ אם מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי רק דרחמנא גלי לן דמועיל אף שלא הוציא שבועה מפיו אז אמרינן מה דגלי גלי דדוקא בלשון שבועה מהני דאף על מתפיס גופי' רק תורת יד עליו לפי שלא הוציא בפיו וממילא אם אמר בלשון נדר לא מהני מידי דזהו לא גלי רחמנא דהוי כיד ליד ועי' ריש נדרים הא דאקשינו התם הא יד לקרבן קתני דמוכח שם דלא אמרינן יד ליד דיד לא מהני רק בחסר העיקר אבל היכא דחסר קצת מיד גופא פקע מני' תורת יד ולא מהני מידי דמעיקרא מתרצינו התם דהרי הוא לבד לא מהני דאמרי' ה"ה דהפקר קאמר וצריך להבין דמה בכך הא לאביי אף ידים שא"מ הוי' וצ"ל דמעיקרא קסבר דהוי יד לנדר וכיון דבנדר צ"ל הרי הוא עלי קרבן ובאומר ה"ה עלי מהני מדין יד ועתה שאמר ה"ה ולא אמר עלי וחסר אף מיד עצמו למ"מ דהוי כיד ליד וע"ז מקשינן והא יד לקרבן קתני דהיינו קרבן ממש ואז הוי הרי הוא יד שלם בלי שום גרעון רק שנוכל לומר דילמא דהפקר או דצדקה לא איכפת לן בזה לאביי דשא"מ הוי' וע"ז מתרץ באמת אם אמר הרי הוא שנים איסורין דהוי יד שלם לקרבן ממש ועי' ונמצא לפ"ז לא אשכחן נפקותא לדידן אם מתפיס מועיל מצד הסברא או מחמת יד רק אם מתפיס בלשון נדר אבל אם מתפיס בלשון שבועה בודאי מועיל דלא גרע מיד ולפ"ז סובר אביי דגם בלשון איסר נופל ספק הזה לפי שלא הוציא לשון שבועה מפיו והוי רק כמתפיס אלא שחיסר התפסה כמו בנד' אם אמר הרי עלי ולא אמ' כקרבן ולא מהני אלא מדין יד וממילא ל"א בלשון נדר באמר איסר ככר זה עלי א"ד דגם במתפיס גופיה הוי כמוצא ש"מ ומהני אף בלשון נדר ואיסר ומתפיס עולים במשקל אחד ובזה אתי שפיר מה דמספקא ליה הכא לקמן פשיטא ליה דהוי כמש"מ ועיין, ומיושב שפיר קושית מהרש"א הנ"ל בהקדם דברי רלנ"ח מובא במ"ל פ"א מה"נ אם אומר איסור עלי כאימא דהוי נדר כיון שאומר לשון נדר מפורש בלשון איסור שוב לא איכפת לן במה שהתפיס בדבר האיסור והמ"ל הכריע שם דזה תלוי בדברי ר"ן אם דין עיקר נדר הוי בלא התפסה רק ע"י לשון איסור אז הוי נדר משא"כ אם עיקר נדר הכתוב בתורה הוי ע"י התפסה דוקא רק שמועיל בלא התפסה מדין יד וזהו דוקא בלא התפיס כלל אבל אם מתפיס בדבר איסור למ"מ ולפ"ז שפיר מייתי ראיה דר"י כרבא ס"ל מדנקט דין מבטא ודין איסור כחדא וקתני על תרווייהו דהוי שבועה ע"כ חד דינא לתרווייהו ולאביי יש מרחק רב ביניהם דבאומר מבטא לא אוכל לך אף אם התפיס בדבר איסור הוי שבועה דמבטא לכ"ע הוי שבועה מפורש ולא איכפת לן אם מתפיס ג"כ בד"א דלא פקע מיני' חיוב שבועה ובאיסור לא כן הוא דהוי רק התפסה אלא שחיסר את התפסה משא"כ אם מתפיס בפירוש בדבר האסור אף שאמר לשון איסור לא מהני לאביי דבשלמא לעיל בברייתא פסקא פסקא קתני ואזיל אבל ר"י כללם יחד ע"כ כרבא סבירא לי'

ב עיין תוס' ד"ה כל שמביאים כו' בסה"ד דשעטנו נוהג בנשים ממס' ביצה ויש לפקפק קצת דהא סתמא קתני שמשלחין אף למי שאין לו אשה ובנים ונשים הוו כעם אחר עיין שבת ס"ב פ' במה אשה ועי' תוס' דף קכ"ז ד"ה כיון וכעת לא עיינתי בזה ולפענ"ד ראיה מהא דמשני בברכות דף ך' דגדול כ"ה אינו אלא בשו"ת והקשו תוס' מטומאת כהן ותירצו לפי דהוי לאו שאינו שוה בכל ואם שעטנז אינו נוהג בנשים אמאי ברואה כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק

ג שם דף ך"א בגמרא אמר ר"י כל ל"ת שבתורה לשב"מ אין לוקין עליו וכו' עי' במ"מ פרק י"ג מה"ש ה"ב שהקשה קושי' תוס' מחסמה בקול ותירוצם לא שייך לרמב"ם עיי"ש בלח"מ ותירץ שם וז"ל ואפשר הי' לו לומר שכל לאו שא"א בו מעשה אלא דיבור שאין הדבור קרוי מעשה אבל חסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול היא כמעשה ועיין בלח"מ שהקשה ממס' סנהדרין שהק' הגמ' מחסימה ומתרץ ג"כ בעדים ישנו במעשה ע"י כתבם ולפ"ז מוכח מהמ"מ דלא כרמ"א בסי' ר"ו דשבועה בכתב חייב דא"כ אמאי קתני נשבע ודוחק לומר למ"מ תרווייהו בעינן דומיא דחסימה שנעשה מעשה ע"י וגם כיון שאפשר במעשה גמור אז חייב משא"כ בחד מינייהו ועי' במ"ל פ"ד מה"מ שפוסק לדעת מ"מ בעדי ריבית אף בלא שטר הוי לאו שיש בו מעשה כיון שאפשר ע"י מעשה ועי'

ד שם דף ד' ע"ב שוא ושקר אחד הן וכו' אלא הכא למה"ל אלא כשם של קה על שוא כך לוקה נמי ע"ש כלפי לייא עיי"ש וקשה לדעת הפוסקים בעובר על שבועה להבא שפסול לכ"ד עי' סימן ל"ד א"כ נוכל לומר דאחד הן לענין זה דפסול בשקר כמו בשוא ואפשר לומר לפי שעדיין לא יתורץ אליבא דרבא בפרק ז"ב דאוכל נבילות להכעיס כשר לעדות ולדידי' גם בשוא כשר לעדות אך עדיין איכא נפקותא דבשניהם פסול לשבועה דגם רבא מודה בזה והטעם מבואר בתוס' ח"ו ע"ב ד"ה ואפי' ונראה מכאן ראי' ברורה לדברי תוס' ב"ק ך"ח ד"ה ותרי כפילי עיי"ש דחשוד עה"ש מדרבנן הוא דמיפסל והכא איירי בדאורייתא

ה כ"א ע"א והווי בי' ר' אבוהו האי ש"ש היד וכו' ואלא דאמר שבועה שאוכ' ולא אכל האי מי לקה ולכאורה קשה דלמא לעולם שקר בלהבא ורבי רחמנא שקר למלקות כגון בנשבע שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה ואכלי' לאיסורי' והדר אכלי' לתנאי דלר' יוחנן לקי כדאיתא לקמן ד"ח ע"ב וגלי לן קרא דהתראת ספק ש"ה וצ"ל כיון דלאו מחד טעמא הוא לא שייך ביה לומר אם אין ענין לשוא תניהו ענין לשבועת שקר דבשוא גלי לן קרא דלקי אף שאין בו מעשה ובשקר הוא חידוש אחר דלקי **(דיני מלקות אין נוהגין בזמן הזה)** על התראת ספק

ו כ"ב ע"א תוס' ד"ה והרי הקדש תימא וכ' ולפענ"ד לא הבנתי קושייתם דנראה אם לא נמצא עוד שום איסור במדבר ואוסר שוב אין שום ראיה כיון דחמיר דעתו אבל שהוא כמו שפירשו תוס' ד"ה היך עיי"ש דעדיין לא נודע חומרא דשבועה בזה ומי יבא בצל שדי שדי לו בשס"ה ל"ת ולא יותר וע"כ הפי' כיון שמצינו הרבה חטאים חלוקים בעושה מעשה ויש מהן שמביא קרבן ויש מהן שפטורים מקרבן וגם מצינו חטאים חלוקים במדבר ואוסר כגון נזיר וקונם ונשבע ובכולם פטרה רחמנא מקרבן רק בנשבע, ומזה נראה צד חומרא בשבועה משא"כ בשאר מדבר ואוסר אף שאסרם רחמנא לעבור עליהם בענין למלקות מ"מ אין בהם קרבן ומזה מוכח דע"כ איירי ר"ע בנשבע שלא אוכל ואכל דבכה"ג מצינו מדבר ואוסר שהזהיר רחמנא כמו בנזיר ובקונם וע"ו שפיר הקשה מהקדש משא"כ אם נאמר דצד חומרא בשבועה הוא בנשבע שאוכל ולא אכל דלא מצינו קרבן בכה"ג כיון דלא מצינו שגם איסור בכה"ג במדבר ואוסר רק בשבועה שוב לא נראה שום חומרא בשבועה ממה שלא אסר לן רחמנא עוד איסורין וא"ל דהכי מצינו איסור בל תאחר במדבר ואוסר באומר הרי עלי קרבן ולא הביא עד לאחר שלש רגלים דדומה לנשבע שאוכל ולא אכל אך ז"א דאינו דומה כלל לנשבע שאוכל דהרי אם ישבע שיאכל היום ועבר היום ולא אכל שוב אין עליו שום חיוב לאכול והתם אף שעבר זמנו מ"מ חיובו אקרקפתא רמי עלי' והוי כלוה מחבירו ולא פרע בזמנו רק בקרבן חייב מלקות על שלא הביא בזמנו אבל מ"מ לא הירס וסתר את חיובו וממילא לא דמי לשבועה משני טעמים חדא כיון דלא אפשר לו להחליף את חיובו ועוד דאין זה מדבר ואוסר רק מדבר ומחייב וגם בהדיוט יכול לחייב א"ע בדיבורו אף בדבר שאינו חייב וגם אין לומר דהרי מצינו בריש נדרים בל תאחר דנזיר באומר לא