זית רענן חלק א רצב

או על ח"ש ממש לדעת רמב"ם דגם לר"י הוי ח"ש בלאו"ה במילתא דהיתרא ממש לגבי שבועה כמבואר בדבריו פ"ה מה"ש הל' ז"ח ועי' לעיל אות י"ב דלדעת רש"י דגם באיסורין דאורייתא נכללו בסתמא למסקנא צ"ל דבאמת לא נפשוט למסקנא והוא קושית רש"י שם ומה שתירץ הגאון הנ"ל דשפיר נפשוט מדלא מוקי לי' כשפירש על נבילות ודלא פירש על ח"ש יש לפקפק דילמא הא גופא אשמעינן דסתמא קאי על האיסורין ודלא כדס"ד מעיקרא

יט בד"ה אלא הן וכו' נלענ"ד בביאור סברת הריצב"א דמחלק בין סתם למפרש כיון דסוף סוף מבטל המצוה מה נפקותא איכא בין כשפירש בפרטות או שנשמע מכללו לכן נראה עפ"י דאיתא בירושלמי שם מובא בסי' ח' א' אר"י ותשמע מינה היה לפניו ט' זתים של שחוט' וא' של נבילה ואמר שבועה שאוכל עשרה זתים אלו כיון שפטור על נבילה פטור אף על השאר ועי' ר"ן נדרים י"ז ע"ב בד"ה תנן וכו' דמבואר בדבריו דדוקא כשנשבע על תאנים וענבים שלא לאכלם יחד הוא דאמרינן דכשיתבטל על תאנים משום דכבר אסורים עליו אזי נתבטל שבועתו לגמרי גם מן הענבים אבל כשנשבע על כל אחד מהם אזי גם כשנתבטל במקצתו יתקיים השאר וכן הוא בתשו' ר"ן סי' כשנשבע לפרוע הקרן והריבית דקיימ' השבועה על הקרן וצריך לחלק כי היכא דלא תיקשי עליו מירושלמי הנ"ל דהתם חדא שבועה הוא שלא יאכל עז"ה וכמו הנשבע שלא יישן ג"י ושלא יאכל ז' ימים דלא חיילא כלל מפני שבטל במקצת אבל כנשבע בפירוש על כל אחד מהם כמו בתאנים וענבים או לפרוע קו"ר שגם שנתבטל פרט אחד מהן השאר במקומו עומד ומה"ט נלפענ"ד כשנשבע בפירוש שלא אישן היום ולמחר ולמחרתו דאזי מה שיכול לקיים מחויב לקיים ודוקא כשכוללם כאחת הוא דבטל כולו אבל לא בפורט ועי' סי' ז' עד א"ה דתורת מיגו כשמקושר יקד עדיף טפי מכולל דעלמא ומש"ה גם לר"ש דלית ליה כולל ולא מוסיף מודה בנדרים דחייל בביטול מצוה וכן בנזירות משום דגבי נדרים מקושר א"ח בהדי א"ג ולא יתפרדו לעולם וכן בנזיר דא"א לאחד בלא כולו ומעתה ימתקו אלינו דברי ריצב"א הנ"ל דבסתם כשיתבטל מקצתו יתבטל כולו ונמצא שבועתו לבטלה לגמרי וכבר חזקנו לעיל סי' הנ"ל דבכל סוגי התורה מצאנו דיותר הקיום חופף על הביטול ומקיימו אותו ממה שהביטול יכלה גם את הקיום אבל במפרש שלא אוכל בכל ימות השנה ולא בפסח כיון דתו אינם מקושרים יחד ונפל מתורת מיגו והגיע רק לכלל כולל שוב ל"ח בביטול מצוה, אמנם כן אם ננקוט דברי ירושלמי הנ"ל בפשוטתן אבל לדברי ר"ן בסוף פ"ג במתניתין שם בשבועה שלא אוכל ושלא אוכלנה דס"ל בשבועה שלא אוכל ככר זה דעל כל אכילה ואכילה שבו נשבע וא"כ ה"ה בנשבע שלא אוכל עשרה זתים אלו וכן מבואר שם להדי' במה שהיקשה ותירץ שם בשמעתי' דעיפא ואבימי וא"כ אף בסתמא לית ביה משום מיגו דכבר ניתק התקשרות שביניהם שהרי הוא במפרש על כל זית וזית שבו וגם כשנתבטל במקצתו לא בטל כולו וכ"מ באשר"י שם דס"ל ג"כ כדעת ר"ן בזה גבי שבועה שאוכל ככר זה ונשרף מקצתו ולדעתם צ"ל דירושלמי איירי כשנשבע להדיא על עשרה זתים כולם ביחד וכמו שפי' הר"ן שם בסה"ד את הירושלמי שם בשייר פחות מכזית לכן פסקינן כתירץ הר"י דמפלגינן בין קו"ע לשוא"ת

כ אמנם בעיקר הדבר עודנו צריך חיזוק ולהגביל בין הדברים הדק היטב דמפני מה לא לא אמרי' גם בנשבע שלא יישן ג' ימים ושלא אוכל ז' ימים דעל כל שינה ואכילה נשבע ויהי' מחויב לקיים כל מה שיכול ועל אידך שא"א לקיים ילקה **(דיני מלקות אינן נוהגין בזמן הזה)** משום ש"ש ודוחק לומר דא"א לחלק שבועה א' על שני קצוות דמנ"ל להמציא כאלה וגם מדברי ר"ן בתשו' ל"מ כן גבי קרן וריבית דעל ריבית חייב משום ש"ש אם הי' ריבית דאו' ועל הקרן נשארה שבועות ביטוי בקיומו וכ"מ בסי' ע"ג באם כבר נתחייב לבא ונשבע שלא למכור לשום ב"ח דחייב משום ש"ש כנגד זה ועל שאר ב"ח שהלוה לו אח"כ קיימא השבועה באיתנו יעו"ש בש"ך ובקצה"ח דאיירי בגוונא דלית בי' משום כולל אבל מ"מ חזינן דמשום דמקצתו הוא ש"ש לא נתבטל השאר ואי משום דהתם הוי כאילו נשבע בפרטות לכל או"א הרי גם בנשבע שלא אוכל ז' ימים ושלא אישן ג' ימים נמי נאמר דעל כל שו"ש נשבע בפרטות ומה בין זה לאומר שלא אוכל כ"ז דאמרינן דעל כזו"ז שבו נשבע והנלענ"ד לאחר העיון לחלק בזה דגבי שבוע' שאוכל או שלא אוכל ככר זה כיון דהתחיל בלשון אכילה והוי כאילו הזכיר להדיא בתחילתו בכזית וכאילו אמר שלא אוכל כזית ממנו ולכן גם כשסיים לדיבורו ואמר שאוכל או שלא אוכל כל וי' דלא זו ממה שהתחיל בראשונה ואמרינן דעל כזו"ז שבו נשבע שגם דנשבע אח"כ אף על כולו מ"מ נשבע גם ע"כ זו"ז שבו כאשר החל בתחילתו ונכנס בגבול האכילה שבו מתחילתו וסיימו אח"כ ונתן לו גבול וקצב אח"כ עד קצהו ומש"ה אמרי' דהוי כאילו נשבע להדי' ע"כ זו"ז שבו אבל בשינה או באכילה וסיימו בקצב הימים דלא התחיל ונכנס כלל מתחילתו בקצב הימים והשעות ומש"ה הקצב והמידה שסיים אח"כ שבועה אחת היא דאין שום דבר ודיבור חוצץ ביניהם דשינה ואכילה שהזכיר מתחילתו אינם נכנסים כלל בסוג וגדר שסיים אח"כ משא"כ באוכל או של"א כו' דאכילה שהזכיר מתחילתו עודנה הוא כרסן וחכה שיחוץ בין כל כזית וכזית שבו ומש"ה גם כשנתבטל מקצתו לא נתבטל כולו דאכילה שהזכיר מתחילה קאי על כולו אבל בשלא אישן ג' ימים דשבועה אחת היא וכשנתבטל על יום אחד בטל כולו דאין לך דבר שיחוץ ביניהם כנלפענ"ד ברור

כא ועיין במ"א בה"ש בריש סי' א' במי שנשבע להשתתף עם ראובן שנה א' ואח"כ נשבע לשמעון על שתי שנים דלדעת התוס' דבקו"ע ל"ח והוי ש"ש אזי פטור לגמרי ולפום דברינו אין בזה הכרע משום דמקצתו הוי ש"ש יתבטל השבועה לגמרי וכן מ"ש דלרמב"ן וריטב"א חייל לגמרי גם בקו"ע רק דשוא"ת עדיף ומוטב שיעבור עה"ש בשוא"ת ואל יעבור על האיסורין בקו"ע אין מזה די באר להשים פלוגתא חדשה בין רבותינו הראשונים חדא דלדעת רז"ה דל"מ בין קו"ע לשוא"ת לירושלמי קא נסיב השגתו דבודאי ל"א שיעבור בקו"ע כדי לקיים שבועתו אבל לדידן גם הרמב"ן מודה דל"ח כלל לגבי נבילה והוי ש"ש במקצתו ועוד שהרמב"ן רצה לפרש דאפילו בסתמא שנשבע שיאכל ולית לי' דבר המותר כלל אפ"ה ל"א קום ועבור כדי לקיים שבועתו אע"ג דחיילא שבועתו בתחילה ועי' בחר"ן שם ד"ה הן המ"ל וז"ל כלומר דאלו נשבע שיאכל נו"ש נשבע לבטל את המצוה הוא וכו' עכ"ל הרי להדיא דאפי' בכולל הוי ש"ש ואם נאמר דחולק בזה על הרמב"ן בסוגין הנ"ל להביאו ולחלוק עליו כדרכו להשתעשע אתו בכל ספרו ועוד קצת ראי' שהרי הרמב"ן עצמו וכל רבותינו הראשונים והר"י מיגאש והרי"ף סברי למסקנא דהן מש"ל בסתמא ויוצא י"ש באיסורין דל"ג מעפר ואם איתא דגם במפרש על נו"ש לא הוי ש"ש למה להו להכניס בכל תגר הזה דאין צריכין הן ולאו בחד לישנא דהרי גם בהן מפרש ניחא לדעת מ"א בדעתו של רמב"ן וריטב"א שהרי חיילי אלא דמוטב שיעבור בשוא"ת אבל כשאכל האיסורין יצא ידי שבועתו כמו בהן סתמא וא"ל דמ"מ לא מש"ל לענין קרבן כמבואר ברמב"ן שם בשלא אניח שום דבר על ראשי דז"א דבע"כ בלא זה צריכן לומר דזהו כשבע"כ צריך לעבור כגון בשוא"ת הוא דל"ח לענין קרבן משום דאם יניח הרי עבר על שבועתו אבל בקו"ע דאפשר לקיים בדברים המותרים אזי חיילא גם לענין קרבן וכן בלקיים את המצוה דחיילו בכולל גם לענין קרבן כמבואר בסוגיא א"ו כנשבע להדיא על נו"ש לכ"ע הוי ש"ש לענין נבילות ועל כשירות שבועתו קיימת כיון שהזכיר להדיא שניהם יחד כנראה מתשו'