זית רענן חלק א רצא

אפילו שבעת שנשבע הי' ראוין (מדלא קתני דל"ח על שאינן ראוין כשם דקתני בנדרים דאינן חלין על דבר שאב"מ) א"ו דאתי לאשמועינן דהיכא דנשבע בפי' שלא אוכל עפר דחייב אפילו שיש בו תר"ל דגם מעיקרא לא הי' ראוין וגם שנפסל מאכילת כלב לא כיון שהזכיר שם אכילה בתחילתו ליבטל לשבועתו לגמרי (ודמי לאומר הרי עלי מנחה מן השעורים דאז הי' דעתו מתחילה לכך דפטור לגמרי) וכיון שכן נשמע מדיוקו דרבא דאפי' בנפסל מא"כ וגם שלא הי' ראוין מעולם חייב בדפירש אזי נחתינן דרגא דגם במי שנכנס במקצת לכלל איכולין שא"ר במה שנשבע שלא יאכל נו"ט שגם הם נדמה כמעט קט לשא"ר גבי שבועה אזי במסילה נעלה ומעלינן לי' שקיבל עליו מיהת באוכלין שלא יהי' ראוין אח"כ ובשעת חלות איסורו מתחילתו הי' ראוין והאי דל"פ משום דא"כ הי' נאסר גם בשא"ר מעיקרא וממוצ' הדברים מובן דגם מתוספתא ל"ק דאיירי ג"כ במפרש כמו מתניתין ובסרוחין בשעת שבועתו ורבנן דר"ש היינו ר"מ לטעמי' דס"ל דבסרוחין מעיקרא הוא דמיעטו מקרא וא"כ גם זה הי' בכלל השבועה שכבר הקדם ר"ת בתחילתו דכל מה דממעטינן מקרא דלגר ש"מ דשמו עליו ור"ש לטעמי' דלס"מ ל"צ קרא למעוטי דכבר אבד שמי' מתחילתו ומש"ה לא יצא ידי שבועתו בזה

יז וליישב קושית מהרש"א הנ"ל נראה דמצינו סגנון דאחשבי' בתרי אנפי א' שהוא משום אחשבי' דנפשי' והשנית משום אחשבי' דרחמנא עי' ביצה כ"ז ע"ב ברש"י ד"ה חלה שנטמאה דמשום דרחמנא אחשבי' להבערתן לענין מצות שריפה הוי ג"כ מלאכה כשנותנו לפני כלבו וכן מצינו ג"כ ברמב"ם פ"ח מהמ"א גבי גה"נ שן דחייב ב' שהוא ג"כ מטעם דרחמנא אחשבי' לאכילתו כמבואר באחרונים בשעה"מ וכרו"פ וכאשר נעריכם זה מול זה נראה דלא ראי זה כראי זה דאחשבי' דנפשי' ל"מ כל כך לחייבו ולהענישו מה"ת ועי' באשר"י ר"פ כ"ש גבי חרכו קודם זמנו דמותר בהנאה אבל לא באכילה שהוא משום טעמא דאחשבי' שהוא רק איסורא בעלמא מדרבנן וכן בכל דבר שא"ר לאכילת אדם דפטור מה"ת ובאחשבי' דרחמנא מחייבינן לי' להענישו כמו במלאכה גמורה וכאילו אכל אוכלין הראוין דאמרי' דכשם דאחשבי' רחמנא נגד איסור זה או לדבר מצוה אחת שהוא מה"ת ה"ה נמי נגד שאר איסורין ולכל מילין דאו' ולפעמים נמצא ג"כ צד מעליותא באחשבי' דנפשי' יותר מאחשבי' דרחמנא כגון בדבר הרשות ובאנו לדון על לשון ב"א הכי נאמר משום דאחשבי' רחמנא לענין איסורין בפרט אחד שיצא מה"כ דמשום זה מיקרי אוכל או מלאכה הגע בעצמך באמר קונם אשתו נהנית לי אם עשיתי מלאכה היום ולא עשה דבר רק שנתן תרומה טמאה לפני בהמתו הכי נאמר משום דרחמנא אחשבי' להבערתן מיקרי מלאכה והן מובן מעצמו דלס"ד דקסבר דטעמא דאחשבי' לא עדיפא מפי' להדיא דזהו באחשבי' דנפשי' דתלוי בדעתו ומש"ה קסבר דלא עדיף ג"ד מאשר פי' להדיא אבל באחשבי' דרחמנא דלא תלי' בדעתו רק דרחמנא אחשבי' בע"כ לענין איסור מאיסורין ודנין דכשם דאחשבי' לאיסור אחד ה"ה לכל איסורין שנפלו בדבר הזה אזי לא מסתבך כלל בפירוש ואין זה סוגו וגדרו כלל ומעתה מובן היטב כיון שעיקר יסודו של מתרץ הוא דלהכי איתא בהן על משום נמ"ס וצ"ל דגם בלאו חל ג"כ על נמ"ס (עי' לעיל), והטעם כיון דכבר פתח כסדקו של מחט ונכנס לכלל אוכלין שא"ר דנו"ט גופי' הוי כא"ר וגבי שבועה מש"ה דנין עוד דאסר ע"ע גם בשא"ר בעצמותן ודבר זה אין לו קיום בעצמותו דהאיך דנין משום ג"ד כזה לומר דחשיב כאלו פירש להדיא אם לא דהיכא דפריש עוד נותן לו עודף טפי טובא כנ"ל דנאסר אפי' כשנפסל מא"כ ואפי' בסרוחה מעיקרא ולכן כשחתרנו למצוא כן אזי יש מקום לומר דע"י ג"ד נאסר באינן ראוין לאדם וכשנפסלו אח"כ ומשום זה לא נוכל להוציא סוג זה משקצים ורמשים דרישא שאין זה משום פירש דידי' לחוד רק משום דרחמנא אחשבי' וכשם דהוי אוכלין לענין לאו דשקצים כן ה"ה ללאו דלא יחל דשבועה אבל מסיפא שפיר מוכח כיון דאמר קונם וכו' אם אכלתי היום דבזה ל"ש אחשבי' דרחמנא דבשעת אכילה לא עבר ול"מ אלאו דשבועה רק על לאו דשרצים והוא לא עשאו רק לתנאי בעלמא א"ו כיון שכבר אכל אזי משום אחשבי' דידי' הוא דדנין עליו ולא עדיף מאלו פי' להדיא וכן מרבא מייתי שפיר דהיכא דנשבע שלא אוכל עפר דל"ש אחשבי' דרחמנא ואפ"ה מחייבינן לי' משום דפי' ועי' וע"ז מתרץ דאפ"ה אחשבה דידי' שכבר נעשה בפועל ממש עדיף מפי' בדיבורו לבד אבל משקו"ר דרישא שהוא משום אחשבי' דרחמנא וכבר נתבאר דכל מידי דתלי' באחשבי' דרחמנא לית בי' שום השתוות למפרש רק מידי דתלי' באחשבי' דידיה הוא דקסד"ר להשתוות למפרש

יח ועיין רמב"ם פ"ה מהלכות שבועות ה"ט וז"ל וכן הנשבע שלא לאכול חרצן ואכל ממנו פחות מכזית הרי זה ספק היה הנשבע נזיר שהוא אסור בחרצן בכזית ואכל ממנו פחות מכזית אינו חייב בש"ב שהרי אין דעתו בשבועתו אלא על כזית שהוא מושבע עליו ואין שבועה חלה עליו ותמה עליו הר"ן מובא בכ"מ שם דכיון דאיבעי דחרצן בשאר אינשי קאי בספיקא א"כ גם בעי' דחרצן בנזיר בספיקא קאי דלא נפשוט מנבילה מידי מפני שראוי לאכילה משא"כ בחרצן ולהנ"ל ניחא והכי אזדי צדדי הספק גבי נזיר מי אמרינן כיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע אפי' את"ל דבשאר אינשי הוא בכזית א"ד דמשום האי סברא גופא דכיון דכזית א"ד הוא ואחשבי' רחמנא לאכילתו גבי נזיר שגם את"ל דבשאר אינשי דעתו אמשהו משום דאינו ראוי לאכילה בעיני' אבל בנזיר כיון דאחשבי' רחמנא לאכילה דחרצן וענין נזירות הוי כאוכל גמור וראוי ואחשבי' נמי לגבי שבועה וכיון שאמר שלא אוכל דעתו אכזית כיון דלדידי' נחשב כאוכל ראוי ונמצא דאיבעי' זו קאי בכל צדדי הספק דלעיל גבי שאר אינשי ונפשטה שם משקו"ר דרישא דמוקי לה במפרש אבל בסתם ל"א דדעתו אמשהו והרי כמה שקו"ר איכא דל"ח לאכילה טפי מנבילה מוסרחת ומחרצן ואפ"ה לא אמרינן דעתו אמשהו אמנם המקשן קסבר דלא נפשוט רק באת"ל דבשאר כל אדם הוא בכזית ולכן הוקשה לו דא"כ נפשוט גם בעי' דרבא בעפר דהא שקו"ר כעפר דמי ומתרץ לו כן דעפר שאני דלאו בר אכילה הוא כלל בין בלשון בני אדם בין לענין אזהרה אבל נבילה ושקו"ר דבת אכילה היא ע"י ארי' דרביע עלוי', ועי' לח"מ שם שמפרש ג"כ ע"פ דרכו למסקנא הכי דטעם ארי' הוא דרביע נחית לכזית דוקא, ועי' במהרי"ק ש' קס"ה דמדייק מלישנא דגמרא דאמר כיון דכזית א"ד הוא וכו דבזה נותן טעם לנטיות צד השני ג"כ דכיון שהוא א"ד אמרינן דלא נשבע אלא לזרוזי נפשי בדבר האסור לו ובזה מיישב שם דעת הרמב"ם אמנם לרוחב בינתו לא ביאר היטב דהיכא נפשוט איבע' זו ועי' בלח"מ שם שדחק בזה הרבה ולהנ"ל יתיישב בפשיטות אמנם כי היכי דתידוק לישנא דגמרא דנקט נבילה לחוד נראה לפרש ע"פ דברי תוס' לקמן לדעת ר"ת דאית' בהן בנמ"ס וגם בלאו קאי נמי ענמ"ס דמצריכין שיהי' הלאו"ה גם בד"א והקשו דא"כ א"צ לכולל של דברים המותרים דבל"ז הוי כולל ותירצו דכ"ז דלא כלל גם דברים המותרים אזי אמרינן דלא נשבע רק על נבילה ראויה דאסרה רחמנא אודי הפשיטות מדברי ר"י דמוקי לה בכולל דוקא וכזית ומשהו דנקטי ליה הוא כינוי לראוין ושאינן ראוין כמבואר בתוספ' שם ד"ה אהיתרא, ועי' בריב"ש סי' שצ"ח דגם לדעת הרי"ף ורמב"ם דלמסקנא דגמרא אמרינן דמסתמא אין דעתו על האיסורין הוא דוקא על איסורין דאורייתא אבל על איסורין דרבנן גם בסתמא לא יצאו מן הכלל ולר"ל דמוקי לה בח"ש לא איירי במפרש על נבילות כלל כיון דח"ש אינו אסור לר"ל אלא מדרבנן והקשה בתשוב' הגאון הקדוש מוהע"א זצוק"ל דא"כ לדבריו לא נפשוט לעיל איבעי דחרצן ולדברינו שפיר נפשט מדר' יוחנן דמוקי לי' בכולל ול"א כי היכי דלא ליהוי שבועתו לבטלה דדעתו על שלא כד"א לדעת תוס'