זית רענן חלק א רפט

אניח תפילין דהא לדעת הרי"ף דלא בעינן בחד לישנא הרי איתא בלא אניח שום דבר על ראשי ותירץ דאף דלדעתם דחייל בכולל בביטול מצוה אבל בקרבן אינו חייב אלא בדבר הרשות הרי להדי' דבעינן שיהיה בלו"ה גם לענין קרבן באם יעבור על שבועתו ולא די לנו במה שיכול לקיים לחוד וזה מבואר בפוסקים וכן בר"ן הנ"ל דיותר אלים צריכתא דעו"ה לכ"ע מן להבא גם למאן דאמר דבעינן גם דאיתא בלהבא ואם באיתא בלהבא בעינן שיתחייב קרבן דוקא ומש"ה ליתא בלא אניח ומכ"ש בצריכותא דלו"ה דבעינן שיתחייב קרבן,) ואנן לכאורה ממה דפירשו לעיל דדי באוכל סתמא ויקיים שבועתו אף בנו"ט משמע להיפוך שגם דפטור מקרבן אפ"ה איתא בזה בלו"ה משום קיום שבועה לחוד אכן החילוק ברור ביניהם דבודאי לעולם בעינן שיהיה בלאו והן בחיוב קרבן על עיקר וכללות השבועה אבל ל"ב שיתחייב קרבן על כל סעיפי והתפשטות ופרטות השבועה ומש"ה שאני ושאני בין כשנשבע על קו"ע לבין שנשבע בשב וא"ת ולהכי כשנשבע שיאכל סתמא דנמצא בו חיוב קרבן על כללות השבועה אף דעל נו"ט לחוד פטור מקרבן כשנאנס על הכשירות לא איכפת לן בזה וכשם דדי לדעת הרי"ף בהן סתמא לגבי לאו מפורש רק דבעינן שגם נו"ט יסתבך אפס קצהו ויתפשט גם בהן ולהכי אמרינן כיון דאם יאכל נבילות יתקיים שבועתו הרי כלול גם נו"ט בהם וגם חיוב קרבן אית ביה על כללות השבועה משום כשירות היכא דלא נאנס אבל כשנשבע בשוא"ת כגון שלא אניח סתמא או שלא אניח ש"ד ע"ר דאזי באם יניח תפילין אזי עבר על שבועתו לגמרי ואפ"ה פטור מקרבן דקרבן גבי להרע ולהטיב כתיב אזי ממילא כשלא הניח תפילין רק ד"א ג"כ פטור מקרבן משום דעיקר השבועה לא ניתן לחיוב קרבן כמובן אבל גבי שבועה שאוכל עיקר השבועה ניתן לקרבן משום דיכול לקיימו בדבר רשות משא"כ בשוא"ת דמקושר בו דבר מצוה בהדי' אשר התלכד בהדי רשות בלא פירוד כלל וכלל דא"א לקיימו בדבר רשות לחוד רק בהדי ביטול מצוה ומשום הכי למ"ל חיוב קרבן בלהבא על עיקר שבועה ונפטר גם בלשעבר לשמואל מחיוב קרבן משום דליתא בלהבא וזה ברור, וגם בני הרב החריף נ"י כיון לסברא זו: יא ובעיקר דיעות רבוותא הרי"ף וסיעתו הנ"ל נ"ל לא משום דהיכא דנשבע בסתם שאוכל היום דאמרינן דדעתו היה על נו"ט רק דאנן לא שבקינן ליה משום דמוטב לעבור בשב וא"ת על השבועה דדבר זה רחוק מן הסברא שיעלה על הדעת דמי שמוחזק בכשרות ונשבע שיאכל סתם דעלה על דעתו על מא"ס במזיד דאז אמרינן דגם בזה יצא ידי שבועתו דאמדינן מאומד הדעת דעלמא דניחא להו לקיים שבועתם אפי' במידי דלאו בר אכילה כדי שיהא נקי משבועה וכ"נ מדברי ר"ן ורמב"ן וידעתי שמדברי רז"ה ל"מ לכאורה כן, וצריכין קצת לדחוקי נפשין בדבריו להעמיד דבריו בסברא הפשוטה ויש לדקדק לדעת רב אלפס וסייעתו הנ"ל איך נפרש את התוס' מובא בתוס' הנ"ל בנשבע שאוכל ואכל פיגול נו"ט דר"ש מחייב על השבועה ואמאי אע"ג דלר"ש ל"ל כולל דהא אנן פטרינן לי' מטעם אחר דאינו דומה שבועה שאוכל לשלא אוכל משום דניח' לי' לקיים שבועתו אף במידי דלאו בר אכילה הוא אכן נראה דכשם דלר"ש ל"ל דע"י גרמת חתיכות אחרות יגרור ויגרום לחלות האיסורין ה"ה ממילא דע"י גרמת חתיכות אחרות א"א לגרור ולגרום בקיום השבועה כיון דאית ליה דדנין רק על כל חו"ח בפני עצמו ומש"ה נשמע ומובן ממילא דלולי שנשבע על חתיכות כשירות אזי לא קיים שבועתו באיסורין גם עתה לא תוכלו חתיכות הכשירות להוסיף ולתת דבר בקיום בשבועה שנשבע ודנין גם עתה לגבי קיום שבועה כאילו נשבע על האיסורין לבד ועיין

יב ובדעת רש"י דלמסקנא איירי בסתם והמתרץ מחלק בין אוכלין שא"ר לבין איסורין וגרס וכדרבא דאמר שש"א וא"ע פטור ואינו מובן כלל דעיקר תירוצו חסר מן הספר ואין לו שום התקשרות בדרבא דכי מעיקרא לא ידע מזה רק דסבר דגם איסורין הוא בכלל שא"ר ומזה לא איירי רבא מידי ולולא דמיסתפינא אמינא זה כמה ע"פ מה דאיתא במס' ע"ג דבכל איסורין אם אינן ראוין לאכילה מותרין חוץ מכלאי כרם עיין בפ' כ"ש רק בטומאה מטמא כ"ז שראוי' לכלב ועפ"ז הכי רהיטא סוגיא דידן מעיקרא סבר כיון דבכל איסורין אם אינן ראוין לאכילה מותרין ולמאי פרט לי' תנא דידן לענין שבועה דהא בל"ז ידעינן ג"כ כיון שנשבע על אכילה לא חמיר איסור שבדה מלבו מאיסורין שאסרה רחמנא בלשון אכילה דמותרין לגר תושב באינן ראוין א"ו הא דתני אוכלין שאינן ראוין קאי על נבילות וטריפות דאף שטובים לאכילה מ"מ כיון שהתורה אסרם נכללין ג"כ באוכלין שאינם ראוין ולהכי מקשה רישא לסיפא והשתא מתרץ לה אלא כדרבא דאמר שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור וכיון דחזינן דדוקא בעפר פטור שאינן ראוין גם לכלב כמו דאיתא בפ' כ"ש בחרכו קודם זמנו ע"ש בר"ן ואשר"י ש"מ דבשבועה אף אם אינן ראוין לאדם מ"מ הן בכלל אכילה ועדיין שמו עליו ורק באיסורין גלי רחמנא להתירא מיתורא דלגר אשר בשעריך תתננו ואכלה דדוקא הראוי לאדם קרוי נבילה אבל בלשון בני אדם עדיין שמו עליו דק כשנפסל מאכילת כלב אז מותר בשבועה כמו בטומא) והא דקתני במתני' אוכלין שאינן ראוין פירושו שאינן ראוין לגמרי דהיינו שנפסל אף מאכילת כלב א"כ ממילא לא צרכינן לפרש דקאי על נבילות וטריפות מחמת יתורא דהשתא טובא קמ"ל דגבי שבועה חייב עד שיפסול לגמרי אף מאכיל' כלב כמו דמפרש רבא

יג אמנם קשי' לדעת רש"י בהא דפשטינן לעיל דף ך"ב ע"ב איבעי' דנזיר שאמר שבועה ש"א חרצן בכמה מדרש"ל דמוקי' ליה למתני' במפרש ח"ש וכו' והא נבילה וכו' דכי חרצן לגבי נזיר דמי וטעמא דפירש וכו' וכיון דלמסקנא דסוגיא דלקמן דאיירי בסתם ולהכי בעינן דאמר בפירוש שלא אוכל ח"ש דאל"כ אמרינן דנשבע על סתם אכילה שבתורה שהוא כשיעור ולא נשבע רק על אהיתרא או דעיקר השבועה משום היתרא הוא ומאיזה הכרח נוציאו מלשון אכילה שאמר בפירוש אבל בנזיר שאמר בפירו' שלא אוכל חרצן אמרינן דמסתמא דעתו אכ"ש ומפקינן מסתמ' כי היכי דלא ליהוי שבועתו לגמרי לבטלה ואפ"ל לדעת רש"י דכל קוטב שקלי וטריא דהכא סובב והולך על כוונה זו והוא שהיקשה אלא תפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה תפשוט עד דאיכא כזית דהא נבילה כעפר דמי ועולה בקנה אחד כדס"ד מעיקרא לקמן וממילא נפשט שפיר בעי' דחרצן מדרש"ל כיון דנבילה כעפר דמי וא"כ צ"ל דמתני' דלקמן בנשבע שלא אוכל נבילות בפי' ואפ"ה בעינן לר"ל במפרש ח"ש וא"כ ממילא נפשט גם בעי' דרבא בעפר אלא מדלא נפשט בעי' דרבא בע"כ צ"ל דמחלקינן בין נבילה לעפר ותו לא קשי' לקמן מרישא לסיפא וסיפא איירי ג"כ בסתם כמסקנא דלקמן לדעת רש"י ותו לא נפשוט גם בעי' דחרצן מדר"ל כנ"ל אך קשה דנפשוט ממתני' דלקמן שבוע' שלא אוכל ושלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת ואמאי ל"א דאהיתרא קא משתבע והוא שלא כדרך אכילתן כשם דנאמר בחרצן לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת לתי' השני בתוספ' ד"ה אהיתרא וכיון דחל על שלא כד"א חייל נמי על דרך אכילתן ע"י כולל לר"י ויתחייב שתים וכן ממתני' דנדרים דף י"ז שבועה שלא אוכל שבועה של"א א"ח א"א, ול"א דנשבע אכ"ש דאהיתרא קמ"ש אך לר"ל ל"מ מידי דממ"נ אם אכל כחצי שיעור א"ח אלא על שני' ואם אכל כשיעור א"ח אלא על ראשונה וגם לר"י דאית ליה כולל ל"ק דגם אם אכל כשיעור יתחייב שתים על ידי כולל דח"ש משום דגבי ח"ש ל"ש כולל כדמש"ל מדברי רמב"ם פ"ה מה"ש ה' ו' וטעמא דמילתא כתבנו לקמן סי'