זית רענן חלק א רפז

הוי אלא ח"ש מן השני' וכ"מ מלשון רש"י ורמב"ם בפ"ד מה"ש דלעולם מצטרכינן שיפסק מעט בין חיוב דשניה לראשונה וכ"מ מפרש"י גבי עו"ט

ב אבל נקוט מיהת דכי אכיל כזית נבילה ביוה"כ וחזר והשלים לככותבת בדבר אחר דאז חייב שתים דלא גרע מעשר וט' אכן יצא דבר מחודש באם נשבע שלא יאכל פחות מכזית נו"ט דהיינו כשפירש בהדי' על מעט פחות משיעור או דסתמא ה"מ ועבר ואכל בזא"ז שיעור שלם דאז חייב שנים דבמשהו האחרון כבר נפסק חיובו דשבועה ודמי לעשר וט' ואולי לזה כיון רבינו הגדול בלשונו הצח והטהור בפ"ה מה"ש ה"ז וז"ל שבועה שלא אוכל כ"ש מנו"ט ואכל פחות מכזית חייב בשבועה שהרי אינו מושבע על ח"ש מה"ס ה"ח שבועה שאוכל פחות מכזית נו ט חייב בשבועות ביטוי עכ"ל דגבי שבועה שלא אוכל נקיט של"א כ"ש ואכל פחות מכזית וגבי שאוכל נקיט שאוכל פחות מכזית ולא נקיט גם גבי שבועה שלא אוכל בפחות מכזית משום דאז גם אם אכיל כזית חייב ב' משום דכבר נפסקה חיובו של שבועה במשהו האחרון דהרי לא נשבע על כ"ש ודמי לעשר ותשע ומש"ה נקיט שנשבע על כ"ש דאז דוקא כל כמה דלא אכיל כזית הוא דחייב בשבועה אבל כשהשלימו לכזית דאו נפקע למפרע משום דאיסורו הראשון מקיפו מכל צד מתחילתו ועד סופו

ג ועוד יש להתבונן במילתא דאבימי ועיפא גבי שלא אוכל עו"ת אם חזר אח"כ כשכבר השלימו לעשר ואכל שמנה אם חייב משום שני' וכשאכל עוד ב' חייב משום ראשונה וכן כסדר הזה עד שמגיע לאחת משום שני' ולתשע משום ראשונה דאז פטור על האחת של שני' שאכל לפי כשחזר ואכל תשע יש בו ג"כ משום חיובו דשני' ונמצאת דראשונה כוללת השני' מתחילתו ועד סופו כמו גבי נבילה ביוה"כ ונלפענ"ד ברור דמשום שני' לא מחייבינ' לי' כלל ע"י צירוף דראשונה שכשם שהוא חצי שיעור לגבי ראשונה כן הוא רק ח"ש לגבי שני' ובזה לכ"ע אין איסור חע"א כדמוכח ממעילה דף ט"ז גבי טהורה וטמאה דאמ"צ וכאשר נכתוב עוד בזה לקמן בסי' ג' אות ל"ג יעו"ש ובזה דוקא משום ראשונה הוא דמחייבי' לי' כשהוא ח"ש דשני' לגבי ראשונה משום שכבר חיילי השני' כשאכל תשע שהוא ח"ש דראשונה וכשחזר ואכל עוד א' שהוא רק ח"ש דשני' שכבר נפסק חיובו דשני' שאין בו תו רק משום ח"ש דשני' וכן לגבי הראשונה שכל התשע הוא כח"ש לגבי הראשונה מפני שהוא האיסור הראשון דא"א לבטלו משום שני' אבל כשחזר ואכל שמנה דאז א"א להצטרף האחת שהשלימו לראשונה לחייבו משום שני' דאין האיסור השני' חל על הראשונה ואפ"ל דמש"ה נקיט אבימי בשאלתו עשר ותשע ולא תפס במיעוטו דשנים ואחת שגם בזה ירד אל תוכן כוונתו משום דכן מצינו כ"פ בש"ס כששאלו דבר שלא על זה בלבד יצאו לדון ועומק כוונתם משוטטת הרחק הלאה עד אין חקר ואבימי רצה לירד לעומק ידיעתו ולהכי שאלו במספר מרובה שגם אם יאמר וישיב לו דחייב שתים יחזיר וישאלו כנ"ל אבל בשתים ואחת תו לא יפול לשאלו דבר וכיון שכבר הוצרך לנקוט מנין מרובה נקיט מנין מסוים [שכן דרך הש"ס עי' אשר"י מס' פסחים] וכיון שלא עלתה לו בראשונה אינו צריך לשאלו עוד רק שרמז רימז לו דא"ח אלא על תשע ראשונים וכן כשחזר ואכל תשע בב"א למחרתו דזה אין צריך לפנים דסתמא לעולם משמע ולא על פ"א בלבד

ד בנידון כללו דאין איסור חל ע"א אם חיובא הוא דלא מחייבינ' לי' אבל יש בו משום איסורא דשני אם לא ולפ"ד נראה דתלי' בפלוגתא דרבוותא דלדעת הרמב"ם בפ"ו מה"ש ה' י"ז בנשבע שבועה ע"ש כשמתירין לו השני' ואח"כ את הראשונה דהותר בשניהם ש"מ דס"ל דמ"מ יש בו משום איסורא ומש"ה מהני לו התרה אבל הרמב"ן ור"ן חולקים עליו בזה וס"ל דל"מ התרה דשני' בראשונה דעדיין לא חיילא ש"מ דאין בו אף משום איסורא לחוד דהא כשיש בו משום איסור גרידא אפילו מצד ספק כבר הוי כאילו חיילי לגבי התרת חכם **(היתר נדרים לא שייך רק על נדרים שנשבע על עצמו, כגון אוכל או לא אוכל, אבל מה שנדר ונשבע לחבירו אין לו היתר בשום אופן, ושמור זה הכלל בכל מקום שנמצא ענין היתר נדרים ושבועות)** כמובא בתשו' ר"ן סי' נ' ועי' במ"א דתלוי פלוגתייהו בשינוי הגירסאות דשבועות ונדרים ולפענ"ד יש כדמות ראי' לרמב"ן ור"ן מבכורות דף י"ב ע"ב איבעיא להו מהו לפדות בפסולי המוקדשין וכו' כי ת"ל אליבא דר"י דאמר אסור בהנאה מאי כיון דא סור בהנאה אין איסור חע"א יעו"ש והתם אין הנידון לחייבו ולהענישו רק על חלות השם בלבד וכן בירושלמי במס' מגילה ה"ט דאם אמר הרי עלי וחזר ואמר ה"ז דאין איסור קל חל ע"ח וי"ל בדוחק ועי' תוס' ר"פ גה"נ ד"ה קדשים דבעינן שיחול איסור גיד מחיים משמע דסברי כדעת רמב"ן ור"ן דאין אחע"א אפילו לאיסורא לחוד

ה יש להוכיח לדעת תוס' דסברי דגבי שבועה ליכא משום ח"ש דסברו כדעת מקצת רבוותא מובא בר"ן שהרי לדעתם דבעינן דאיתא בהן לענין קרבן באותו לשון עצמו שהוא בלאו וגבי נבילות וכשירו' משום דאיתא בהן לגבי נבילה מוסרחת והוא כשנשבע גם על דבר המותר עיי"ש דף כ"ד ד"ה אלא וכן גבי תאנים וענבים משום דאיתא בהן בתאנים השוער משום דכלל את ענבים דהתירא בהדי תאנים דאיסורא וקשי' מעשרה ותשע דלא כלל לדבר היתר ולדבריהם דסברי דעל חצי שיעור דאיסורא פטור מקרבן משום דליתא בהן כמובא בדבריהם דף כ"ג ע"ב בד"ה דמוקי א"כ עשר ותשע נמי יפטור מקרבן דבשלמא לדעת הרי"ף וסייעתי' דסברי דכשאיתא בהן סתמא נמי חייב ניחא א"ו בע"כ צ"ל דסברו דגבי שבועה ליכא איסורא מדאו' בחצי שיעור דלא נשבע אלא על אכילה ש"ת ועי' ברמב"ם פ"ה מה"ש ה' י"ב וז"ל נשבע שיאכל נו"ט וכיוצא בהן מאיסורי תורה ה"ז לוקה **(דיני מלקות אינן נוהגין בזמן הזה)** משום ש"ש בין אכל ובין ל"א משמע מדבריו דכשנשבע בכולל דחיילא שבועה גם לענין קרבן כדעת תוס' כדמשמע מרהיטא דסידרא שם בכל הפרק וס"ל דגם בשבועה אית בי' משום ח"ש כמו בשאר איסורין ממילא מוכח מעשרה ותשע דאיתא להדי' בגמרא דמחויב בקרבן דגם בח"ש של נו"ט כשנשבע שיאכל דמחויב בקרבן דאל"כ קשי' דהא ליתא בהן וזהו שכתב שם בפ"ה ה"ח שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וטריפה חייב בשבועות ביטוי כדמוכח להדי' מעו"ת

ו עיין בתשו' רשב"א סי' תרי"ד שהיקשה לדעת פוסקים דקסברי כשנשבע לבטל איסור דרבנן בקום ועשה דל"ח מהא דמקשי' בגמרא בשלמא לר"ל מ"ל בלאו והן הרי להדי' דעל איסור דרבנן איתא בהן אפי' בקו"ע דר"ל מודה דאסור מדרבנן וזה כמה אמינא לתרץ דברי רבותינו דכיון דהאי דבעינן שיהא בלאו והן הוא מגזה"כ לחוד ולאו מילתא דתלי' בסברא הוא רק מדכתיב להרע או להטיב הוא דילפי' לה וכיון דמדאו' איתא בלו"ה אזי חייב בקרבן גם מדרבנן על הלאו כיון דמדאו' איתא בהן אמנם תלי' בפלוגתא דר"מ ור"י בסוכה דף כ"ג גבי העושה סוכתו בראש הספינה או ע"ג בהמה דר"מ מכשיר ור"י פוסל ואיתא התם בגמרא מ"ט דר"י אמר קרא חה"ס תעשה לך ש"י סוכה הראוי לשבעה שמה סוכה שאינו ראוי לש' לש"ס ור"מ הא נמי מדאו' מחזא חזי' ורבנן הוא דגזרי בי' וא"כ לדידן דפסקי' כר"מ גם באיסור דרבנן כשנשבע על לאו מחויב בקרבן משום דאיתא בהן מדאו' אבל לר"י דסבר כיון שקמו רבנן ואסרו לא הוי סוכה הראל"ש ה"נ ליתא בהן ובזה יתיישב קוש' התוס' שם ד"ה דמוקי וכו' שהיקשו וז"ל וא"ת ולוקי במפרש וד"ה יעו"ש