זית רענן חלק א רפו

עיסה שיחול על זה לכשילוש ה"נ הא יכול לגרשה עכשיו שיחול לאחר היבום שהרי בפירוש מבואר בקידושין (דף ס"ג ע"א) דבכותב שטר שיחרור לכשאקחנה ממך אין לי עסק בך מהני לר"נ א"כ ה"נ לדידן בגירושין דשומרת יבם לכשאייבמך ומצי למיעבד שליח ובתוס' יבמות (ד' נ"ב) כ' להדי' דלר"מ יכולים לומר כתוב גט לפלונית פנוי' לכשאכניס אגרשנה א"כ ה"נ לדידן ביבמתו וצע"ג

עוד תמוה לי דמה יענו תוס' בההיא דכתבו ותנו גט לאשתי איך יכול לומר תנו לעשות שליח הולכה הא עדיין לא נכתב ולא מצי עבד הגירושין אף דבידו לכתוב וליתן הא ס"ל להתוספ' דמ"מ לא מיקרי מצי עבד כיון דמחוסר מעשה ובחלה הטעם דיכול להביא עיסה אחרת ולקרות שם וזהו לא שייך בגט וצלע"ג עכ"ל, ולאחר העיון נראה לענ"ד ליישב קושי' הראשונה החמורה והעצומה עפ"י שני הקדמות ההכרחים שרמב"ם בפ"ג ה"ו כתב וז"ל אמר לסופר כתוב גט לפלונית ויהי' עמי וכו' אינו גט מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין יעו"ש ואם נרדה לדעת אם לדעת התו' דמפרשי להו משום דכל דאיהו לא מצי עביד שליח נמי למ"מ אם מודים לסברת הרמב"ם דפסול משום שלא לשמה משום שאינה בת גירושין ההכרח יאליצני דפשיטא להו שגם מטעם זה פסול שהרי ביבמות שם לא עשאן שלוחים רק לכתוב ולחתום שהרי אמר לכשאכנסנה אגרשנו דהיינו שהוא בעצמו יגרשנה וכן הוא להדיא ברש"י שם נ"ב ע"ב בד"ה ולאשה בעלמא וז"ל וכינסה וגירשה בו אינו גט הואיל כשנכתב לא היה ראוי לגירושין והוא ממש כטעמו דרמב"ם ועיי"ש בתו' ד"ה ליבמתו דמשמע להדיא שהוא בעצמו יגרשה בגט זה ואמאי לא מצי משוי שליח לכתיבה שהרי הוא עצמו יכול לכתבו אלא ודאי שגם לדעת תו' צ"ל לטעמא דרש"י ורמב"ם דמפני שאינה בת גירושין הרי הוא כנכתב שלא לשם גירושין רק לטעמא דרמב"ם לחוד כשכתבו אחר שכינסה אפ"ל שכשר לגרש בו ולדעת התוס' גם זה פסול מטעמא דאיהו לא מצי עביד בשעת מינוי השליחות אמנם עיקר היסוד הוא משום טעמא דרש"י ורמב"ם דאי לאו הכי הרי מצי עביד מהשתא איברא מידי טעמא דלאו בת גירושין אלא לרבנן אבל לר"מ הרי היא בת גירושין שהרי יכול למסור לה הגט שתתגרש לאחר שיכנסנה כמו דאיתא להדי' בשטר שיחרור ועתה נשימה עיונינו לדעת אם גם בדבר שבידו שוה מילת' לרבנן כמו לר"מ בדבר שאינו בידו ומסברא החיצונה נראה דשוין הם איברא מדהביא הרמב"ם בפסקיו אם האיבעי' דיבמתו לספק והרי בידו לבא עליה בע"כ כמו דאמרינן בעלמא בגירושין מפני שבידו לגרשה בע"כ א"ו דס"ל דאינן שוין ואע"ג דמפורש הדבר בש"ס דלר"מ מהני וטעמא דמילתא דשאני ושאני דבשלמא לר"מ הרי יכול לגרשה מעכשיו כמו דאיתא להדיא בשטר שחרור דכתב לי' לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו וכן בב"מ ט"ז שדה זו וכו' קנוי' לך מעכשיו אבל בדבר שבידו לרבנן דניהי דמהני כמו בפירות ערוגה זו יהיה תרומה לכשיתלשו בקידושין ס"ב וכן שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תיקדש, בכתובות, אבל מעכשיו לא שמענו לרבנן רק שאינו נידון כדבר שלב"ל ומועיל הקדישו אז לכשיפדנ' ולפ"ז אי אפשר בגירושין שיועיל בדבר שבידו דניהי דמהני לכ"ד הן לענין הקדש ולכל עניני קידושין וקנין אבל בגירושין דבעינן ספר כריתות דוקא ושיהי' נכתב לשם גירושין והרי עכשיו איננה ראוי' להתגרש דאע"ג שהדבר בידו מ"מ איננה ב"ג מעכשיו וכיון דל"מ מעכשיו שוב א"י לגרשה לאחר מכן אפי' כשיאמר לה שתתגרש לאחר היבום כיון שאינה ב"ג בשעת כתיבה שהרי א"י לגרשה מעכשיו ודוקא לר"מ הרי היא כבת גירושין מפני שיכול לגרשה גם מעכשיו, ובהקדמות האלו מתורץ היטב קו' הנ"ל דאע"ג שיבום נידון כדבר שבידו מ"מ אינו יכול לגרשה מעכשיו שיחול לאחר היבום כיון שהוכחנו שכל הפוסקים סברו טעמי' דרמב"ם וגם שחלוק דבר שבידו מדשלב"ל לר"מ כאשר הוכחנו מדברי רמב"ם עצמם ועי' כי נכון הוא, ועי' ר"ן נדרים ע"ב ע"ב בתירוצו שם בשם הר"י וע"פ דברינו יתבארו דבריו היטב ולא קשיא משחרור דמהני לר"מ וכן בגירושין מהני שליחות לר"מ ואמאי, לא מצי משוי שליח כשישמע השליח יפר לה שהרי גם הוא יכול להפר לכי שמענא דכיון דלא חיילא הפרתו רק כשישמע והיכי מצי למישוי שליח להפר נדרים שלא יגיעו לאזניו לעול' וא"ל משום דשלוחו של אדם כמותו דכיון דאיהי לא מצי מיפר לה מהשתא דאולי לא יגיעו לאזניו כאשר נסתיים בסופו גם שליח למ"מ ואינו דומה לחלה דמהני שליחות בעודנו קמח משום דבידו להפריש עיסה על קמח זה לכשילוש אבל הכא איננו בידו שיגיעו הנדרים לאזניו, ובקו' השני' נלפע"ד דקוטב דבריהם דלא מהני אפי' כשהוא בידו היינו דוקא היכא שמחוסר מעשה בעצמותו במאי שמינהו לשליח כמו ביבמתו דאכתי איננה בת גירושין עד שיבעלנה וכן גבי חלה שעודנה לא נתחייבה עד שעת לישה וכשם שמחלק הרמב"ם לענין לשמה בצוף אמרותיו מפני שאיננה בת גירושין בגדר זה עצמו נחלק לדעת התוס' לענין מינוי השליחות אבל היכא שעיקר הענין נשלם רק שדבר אחר גורם בזה מהני גם לדעת התוס' היכא שבידו לסלק הגורם: בסוגיא דאיסור כולל סימן א עוד יתבארו איזהו כללים מחודשים בסוגיא זו ומקורם מפ"ג דשבועות

א עיין לקמן בסי' ג' אות ל"ג ל"ד יעו"ש היטב איזהו כללים בדין חצי שיעור ועודנו צריך ביאור במילת' דעיפא ואבימי גבי שבועה שלא אוכל עשר ותשע דלמסקנא חייב שתיים דכי אכיל תשע חייב משום שבועה אחרונה וכשהשלימן לעשר חייב על הראשונה עיי"ש דף כ"ח ולכאור' מוכח מזה דלא כריטב"א דס"ל בנבילה ביוה"כ ואיסור יוה"כ קדים לנבילה דאינו חייב משום נבילה שגם דתיכף כשאכל כזית כבר נתחייב משום לבילה מ"מ כשהדר והשלים לככותבת נפקע למפרע החיוב של נבילה וכתבנו דטעמא דמילתא משום דכל חצי שיעור מיתלי תלוי עד שיעבור שיעורא דאכ"פ וכ"מ מרמב"ם גבי נשבע שלא יאכל כ"ש מנבילה דאם אכל כזית שלם פטור על השבועה ומשמע מסתימות דבריו אפי' כשאכל הכזית בכדי אכילת פרס ולא בב"א אפ"ה פטור, וגבי שבועה שלא אוכל עשר ותשע משמע להיפך דחייב שתים אפי' כשחזר והשלימו לעשר דמחויב למפרע על הראשונה מתחילה ועד סוף אכן מן הסברא ישרה החילוק מבואר למעיין היטב דהכא כי אכיל ט' כבר נתחייב משום שני' וכי הדיר ואכיל עוד א' תו ליכא חיוב שלם על השני' שהוא רק כח"ש לגבי שבועה שני' ומש"ה חייב על השני' בתחילה ואח"כ על הראשונה אבל כשנשבע שלא אוכל כ"ש מנו"ט דאם אתה בא לחייבו משום שני' כשאכלו בזא"ז בכדי אכ"פ הרי אתה מחייבו גם על כ"ש האחרונה שבזה נשלם שיעור כזית שלם ואז כבר חל האיסור הראשון וא"א לחייבו משום שניהם ומש"ה נפקע השבועה השני' לגמרי משום דכשנסתיים מילתא ועבר על הראשונה הרי הראשונה כוללת ומקיפות את עיקרו של שבועה שני' שהוא על כל משהו ומשהו שבו וכן גבי ככותבת ביוה"כ ששיעורו שני זתים דאם באנו לחייבו משום נבילה הרי חיובו נמשך על כל זית וזית שבו ומש"ה כשאכל שני זתים של נבילה הרי חיוב הראשון שבו שהוא משום יוה"כ מקיף וכולל את השני' מתחי' ועד סוף אבל גבי עשר וט' דכי חזר והשלימו לעשר כבר נפסק חיובו של שני' וכן גבי שבועה שלא אוכלנה וחזר ונשבע שלא אוכל דח"ב מיירי נמי בכה"ג דבשעה שנתחייב על הראשונה נסתלקה השני' ולא