זית רענן חלק א רפ

אשר לאיש אחר לא נאבדו לו להכי אמר שמכירו בט"ע אף שלקושטא לא מכירו כלל [ואף שאינו חשיד לקלקלה היינו שבאם יודע לו בבירור שאין זה גיטו לא יגרשנה בגט אחר אבל כל זמן שלא נודע לו בבירור חיישינן שמא אינו מכירו כלל בט"ע וראי' דגם ע"י סימן מובהק לא מהדרינן לי' רק היכא שאמר את הסי' קודם שראה וכן מבואר בכל הפוסקים] וכיון דחיישינן דילמא אינו מכירו כלל תו לא תוסיף תת כח הסימן האמצעי בהדי ט"ע ולפ"ז לדעת רמב"ם דפוסק כרשב"א דבכלים שלא שבעתו עין לא מהדרינן בט"ע אף לצמד"ר ע"כ הטעם לפי דבקל ידמה לו שזהו דהא גם לצמד"ר דל"ח למשקר אף בספיקא ל"מ א"ו דטעמא מפני שנדמה לו בבירור שזהו וע"י שלא שבעתו עין טעה בזה, ומבואר בתוס' הנ"ל דגיטא הוי ככלי אנפורי' שלא שבעתו עין וא"כ בשליח שמוצא את הגט איכא תרי חששא חדא דאיכא למיחוש לדילמא משקר בט"ע לגמרי רק ע"י שהרה עמל שלא נאבד לאחר גיטא הוליד כזב זה לומר שמכירו אולם נגד זה מהני היכא דאית לי' מיגו דאין לדמותו למיגו בדדמי לפי שהוא יודע בעצמו שאינו מכירו אכן במקום דלית לי' מיגו היכא דאיכא עדים שאבדו אף דאית לי' סי' אמצעי בהדי ט"ע לא מהני מידי אף לדעת תוס' יבמות הנ"ל לפי דחשדינן לי' שמשקר בט"ע ולא נשאר רק סימנא לחוד רק דאיכא למיחוש ג"כ דילמא באמת מכירו בט"ע רק שנדמה לו שזהו בבירור ע"י שלא שבעתו עין ונגד חשש זה אף דאית לי' מיגו לא מהני מידי דזהו ככל מיגו בדדמי דלא אמרינן אך נגד חשש זה מהני צירוף הסי' בהדי ט"ע דזהו לגמרי כדברי תוס' הנ"ל ולהכי שפיר עולין דברי הרמב"ם היכא דמצאו בעצמו ואית לי' מיגו תו לית לן למיחוש למידי דממ"נ אם משקר בט"ע הרי אית לי' מיגו ואם נחשש לדילמא אינו משקר רק שנדמה לו ע"י שלא שבעתו עין ולזה לא מהני מיגו שלו כיון דנדמה לו לגמרי שזהו דהא לחשש זה הדרינן לדוכתי' דמהני ט"ע במקום דאיכא למיחוש בדדמי בהדי סימן אמצעי כנ"ל כמבואר בתוס' יבמות הנ"ל והוציא דין זה מגירסא זו שהי' לפניו אם מכירו והיינו דאיכא סימנא בהדי ט"ע וקשה כנ"ל אלא ע"כ כרשב"א דבכלים שלא שבעתו עין לא מהני ט"ע גם דברי רבב"ח איכא לפרושי הכי דלעולם כרשב"א ס"ל ולהכי מספ"ל אי משום סימנא לחוד וסימנים דאו' אי משום ט"ע בהדי סימנא דגבי צמד"ר ל"ח למשקר וא"צ למיגו רק דאיכא למיחוש בדדמי. לפי שלא שבעתו עין ולגבי חשש זה שפיר מועיל בהדי' סימן אמצעי אף אם סימנים לאו דאו' וכיון דגם לצמד"ר לא מהדרינן רק בצירוף סימנא וזה כבר נודע במה שהביא דינא דמתני' אם מכירו כפי פירושו דמצריך תרווייהו, שיכל את לשונו הצח ולא פי' להדי' דדוקא היכא דאית לי' מיגו דממילא מובן דלגבי צורבא מדרבנן מהני בלא מיגו ולגבי אחרינא ע"י מיגו דווקא אח"כ הראה לי בני הרב החריף שי' בספרו של הרב הגאון הצדיק דק"ק ווארשא זצ"ל אשר אפס מנהו הדברים הנ"ל חידש גם הוא בח"ש בתשו' ל"ט

ד דף כ"ז רש"י ד"ה מצאו בחפיסה וכו' ויש סימן בכלי שהוא שלו ואם מכירו מילתא באנפי נפשי' ועי' תוס' לקמן שהאריכו בזה ולכאורה קשה באיזה סימן מיירי אי בסימן מובהק וקמ"ל סימנים לאו דאו' הו"ל לתנא דמתני' לפרש דדוקא סימן מובהק וגם אי איירי בסי' אמצעי ולאשמעינן דסימנים דאו' קא נקט לי' עיקר חסר ממתני' ונראה דקמ"ל בין אי אמרינן סימנים דאו' או לאו דאו' דע"כ גם לשיטת רש"י איירי במצאו בעצמו דאל"כ האיך מהימן אם מכירו ודווקא צמד"ר נאמן ועי' נ"י ב"ב בפרק ח"ה על האי דדר בקשתא וכו' והעולה מדבריו דדווקא באית לי' סהדי דדר בו ח"י טוענין בעדו אבל בלית לי' סהדי והלוקח טוען שדר בו המוכר ח"י לא טענינן בעדו ולא מהימנינן לי' דדר בו ח"י במיגו כיון שאנן צריכין לברר הספק מדעתינו ועיי"ש א"כ ה"נ היכא שמצאו בעצמו ואינו מכירו בט"ע רק ע"י סימן ואף שיש לו מיגו הרי עדיין לא נתברר ע"י דבריו כל הענין ועל הב"ד לברר שלא נזדמן גט בסימן כזה ולהכי לא יועיל מיגו שלו קמ"ל דסימן מובהק כעדים ממש דמי ושיעור לישנא דמתני' כך אזלא כיון דאם מכירו כשר ע"כ במצאו בעצמו איירי אעפ"כ אם אינו מכירו רק שמצאו בחפיסה ויש לו סימן כשר אף שמצאו בעצמו דלא מהימן אלא על ידי מיגו ודעת רש"י אצל האלפסי וכן דעת הרמב"ם דאיירי שנותן סימן בחפיסה ויש לו ט"ע בגט ועי' ר"ן שהפליא עליהם ונלפענ"ד בהקדם דברי תוס' ב"מ בפ' א"מ שהוכיחו דע"כ אנן פסקינן דלא כרשב"א מהא דמועיל ט"ע בגט אף שלא שבעתו עין ודעת רמב"ם שם כרשב"א ונראה דס"ל דסברת רשב"א בכלים שלא שבעתן עין אפשר שיזדמן כלי אחר בט"ע כזו משא"כ בכלים ישנים דליכא למיטעי כלל וה"פ לא ידענא אי משום סימנא וכו' אי משום ט"ע בהדי סימנא דאף שלא שבעתו עין מ"מ לא גרע מסי' אמצעי ושני סימנים אמצעים כסימן מובהק דמי כמבואר בתשוב' מ"ב מובא בב"ש סימן יז ובסי' קל"ב בשם הב"ח והא דלא מהני באבידה ט"ע של כלים חדשים אף שמהני ס"א בממון מ"מ לא מהימנינן לצד"ר רק בדבר הברור לו **(כל הדברים בכאן אינם רק דרך פלפול לענין גט שנאבדו נמצא אבל מה שנוגע לגוף ענין השבת אבידה הכל נוהג ע"פ דינא דמלכותא)** ותרווייהו לא אמרינן שנאמין לו על אמירתו לחוד ולברר אח"כ ספק מדעתינו ודמי קצת לדברי רמב"ן שהבאתי למעלה ולפ"ז אם מכירו ומצאו בעצמו ויש לו מיגו מ"מ לא עדיף מסימן אמצעי שלא שבעתו עין ולהכי צריכין תרווייהו סימן בחפיסה וט"ע בגט ואפשר דאף לרבנן דס"ל דמחזירין לצורב' מדרבנן כלי אנפוריא אבל לאינש דעלמא אף שמצאו בעצמו ואית ליה מיגו לא מהני כיון דעדיין צריכין לברר ספק מדעתינו לא מהני מיגו כעין זו משא"כ באית ליה סימן גם בחפיסה דהוי כסימן מובהק דדמי לעדים ממש עוד נלפענ"ד ליישב דברי רמב"ם ורש"י ע"פ תירץ השני בתוס' יבמות דף קט"ו ע"ב ד"ה וקאמרי העולה מדברי' דאפי' היכא דשייך בדדמי מועיל סימן אמצעי בצירוף ט"ע גרוע

ה שם בגמרא אמר רבה ל"ק כאן במקום ששיירות מצויות וכו' ואפי' והוא שהוחזקו ועי' באחרוני' שנתעוררו דהא באינך חוץ מג"נ אף בשי"מ והוחזקו מחזירין משא"כ בג"נ ועי' בתוס' ד"ה הא וכו' דהא דקתני ונמלך הוי כמפורש במתני' דאם אמר תנו נותנין ואמאי כללינהו בחדא הא באינך מחזירין באמר תנו בכל גוונא משא"כ בג"נ ולפע"ד נראה דהא מבואר בתוס' כתובות דף כ' דשטר שלא נכתב בצוואת הבע"ד לא מהני ולא מידי דהוה מפי כתבם וכן דעת רוב הפוסקים כמבואר בסי' ל"ט ולהכי גם במתנה ושוברים אף שאמר תנו לא מהני בשי"מ והוחזקו כיון דחיישינן שזה שטר אחר הוא לא מהני אף לענין הקנאה שבו אף שמצווה לתת לו כיון שאין לו דין שטר ועדות כלל במה יקנה ואף דבשובר בסי' פ"א סעיף ך"ט דאצ"ל כתובו זהו דווקא בשובר הודאה או שפרע לו משא"כ שוברין דהתם איירי בשובר הקנאה כמבואר בש"מ שם על הא דשובר בזמנו טורף דהיינו במסירת השובר לידו יקנה לו המלוה ודייתיקי איירי בכתב בו מהיום או זמנו של שטר דאז צריך קנין וא"ל דא"כ הדרי קושי' תוס' ב"ב קנ"ב ד"ה כתב לדוכתי' ז"א דהא יכול לחזור בו לאחר שעמד והתם בעמד איירי עי' בנה"מ סי' ר"ן סעיף י"ח

ו ועיין בתוס' ד"ה הא וכו' וז"ל וכיון שראינו בידה פשיטא דיחזיר אפי' אינה שלה ואפי' אין הבעל מודה עכ"ל ולכאורה דבריהם תמוהים וסתרי למה שכתבו לעיל דף ד' ד"ה מודה ר"א וז"ל תימא לר"י מה ענין שלא לשמה למזויף מתוכו שחתומין בו קרובים או פסולים דהתם בדין מיפסל משום דילמא אתי למיסמך עליו להשיאה עפ"י אע"פ שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר כדאמרינן בפ' ד' אחין דף ל"א נינחי גבי עדים זימנין דחזי בכתבא ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם עכ"ל הרי לדבריהם מפורש בגמרא דאף לענין מפי כתבם אף ע"פ