זית רענן חלק א רעט

דאו' לכן לא מהני שם העיר דלא עדיף מס"א וליישב קו' הב"ש הנ"ל נראה עפ"י מה שבארנו לעיל דלרבה הא דאמר תנו נותנין איירי באין השי"מ ע"כ כולה בבא בחדא מחתא מחתינן להו ואף במתנה ושוברים אי אמר תנו אינו מועיל בשי"מ מטעם דהוי מפי כתבם ולא מהני לקנות בשטרות כאלה כיון דחיישינן שמא מאחר נפל א"כ לא נכתב בצווי הבע"ד עיי"ש ולפ"ז שפיר מוכח הפשטן דע"כ רבה לא חייש אלא דוקא בהוחזק ושכיח שיירות דאל"כ רק בש"ש לחוד חייש והא דקפשיט התם דיחזיר לפי שכתוב בו שם העיר דהא לתרוצי של רבה דמתרץ כן על מתני' דב"מ דכייל שם גם מתנה ושוברין א"כ ממ"נ אי שי"מ לחוד הוי חשש דאו' האיך קפשיט שם דיחזיר דהא שם העיר לא עדיף מס"א ואי לא הוי אלא חשש דרבנן א"כ היכי כייל להו בח"מ גיטין ומתנה ושוברין דהא כל היכי דל"ח אלא מדרבנן תו ל"ח בממון כלל וכלל כמבואר בתוס' ב"מ הנ"ל והיכן מתורץ מתני' במקום שאין שי"מ דהא גם במקום שהשירות מצויות לא חיישינן במתנה ושוברין רק בגט לחוד חיישינן אלא ודאי דאיירי בהוחזק ולא שכיח שיירות אבל אי ש"ש חיישינן בתרווייהו דאז חיישינן מדאו' ובחד לחוד אף מדרבנן ל"ח לרבה דלרבה ע"כ ליכא שום גוונא דלא ליחוש מדאו' לב' יב"ש רק מדרבנן דא"כ תו אינו דומה גיטין למתנה ואינך אלא ע"כ בחשש דאו' מספקא לי' אם חושש מדאו' בש"ש לחוד או דוקא בש"ש והוחזק ושפיר מוכח הפשטן מעובדא דהתם שכיון דלספיקא דאו' אינו מועיל כלל סימן אמצעי ע"כ דלא מספקינן כלל מדאו' בש"ש לחוד ועפ"ז נסתר גם השגה שהשיג שם על הב"ש הנ"ל מדברי רמב"ן יבמות וגם משו"ת אחרונים דאף דשי"מ לא חיישינן אלא ממדינות ששכיחא שיירות אבל מן המקומות שלא שכיחא שיירתא ל"ח לאותן המקומות וא"צ בדיקה באותן המקומות רק יבדוק במקומות ששכיחא שיירתא ועפ"ז היקשה האיך ניחוש לעיר ששמה כשם העיר הכתוב בגט דהא ע"כ לא שכיח שיירות דאם שכיחא בודאי הי' נודע לנו וכיון דל"ש ממילא לא חיישינן ועפ"י הנ"ל מיושב על נכון דבאמת מחמת חשש שיירות ה"נ דלא חיישי' רק מחמת שבודאי הוחזק בעולם כמה שמות כשם המגרש והמתגרשת שפיר חיישינן מחמת הוחזק לחוד דפסקינן ג"כ דחיישינן בהוחזק לחוד ואין שום דבר המבדיל בינו לבין רובא דעלמא רק שם העיר לבד ולא עדיף שם העיר מס"א ולתירץ א' של תוס' ב"מ הנ"ל הוי חשש דאו' ועי' רא"ש דיותר יש לחוש להוחזק לחוד משי"מ לחוד וא"כ גם הוחזק לחוד הוי חשש דאו' ואינו מועיל רק סימן מובהק שלא יזדמן כלל

ב הא דמשמע מסוגין דצ"מ מהימן בט"ע לחוד אף דאין דבר שבערוה פחות משנים ואף צורבא מדרבנן אינו נאמן לחודא וביותר קשה למ"מ פ"ג ה"ט מה"ג דאם שליח בעצמו מצאו אף היכא דלית לי' מיגו נאמן וז"ל שם דע"א נאמן באיסורין בט"ע עיי"ש וביותר קשה לשיטת הב"ש דאף אחר שנאמן אם מכירו בט"ע אף שלא מצאו הוא בעצמו ועיינתי בספר תורת גיטין שהניח דברי ב"ש בתימא ועל דברי מ"מ תירץ כיון שנעשה שליח בזה נאמן יותר מע"א דעלמא ועדיין לא הבנתי לכאורה דהא לעיל ריש גיטין היקשה גם על שליח המביא גט ממ"ה למ"ה נאמן הא אתחזיק איסורא דאשת איש ואין דבר שבערוה פחות מב' וגם למסקנא אינו נאמן אלא מפני דרוב בקיאין הם ולרבא הטעם דקיום שטרות דרבנן אבל הכא עדיין קשה דבשלמא אם אמרינן שי"מ הוי חשש דרבנן לחוד יש לדמות לקיום שטרות אבל אם אמרי' דהוי חשש דאו' קשה גם משמע מדברי הה"מ דאף בשי"מ והוחזקו נאמן השליח היכא שמצאו בעצמו ובשי"מ והוחזקו אף בממון חיישינן, ועל כן צריך לומר דהוי חשש דאורייתא כסברות תוס' יבמות הנ"ל ואפשר לומר דדוקא למסקנת הש"ס דרוב בקיאין הם וקיום שטרות דרבנן הוא דנאמן אף במקום חשש דאוריי' והטעם כיון דידעינן שנעשה שליח בגט כשר וידו כיד הבעל וכמו דל"ח את הבעל למשקר כמבואר בסוגיא כן לא חשדינן את השליח אבל לס"ד דחיישינן דלמא לא נכתב לשמה או למזויף אז לא נעשה בשום פעם ידו כיד הבעל תו לא עדיף מע"א דעלמא ולכאורה זולת דברי הה"מ היה אפשר לומר דנאמן מטעם שליש כיון שעדיין ישנו תח"י ואף שעתה אינו בידו כיון שמעיקרא היה בידו אך מלשונו משמע דנאמן מטעם דע"א נאמן באיסורין ואפשר לפרש טעמו כשיטת הרי"ף יבמות פ' החולץ באשתמודענא דההוא אחוה דפלוני נאמן כיון דעדיין לא הוי דבר שבערוה רק מעיד שהוא אחיו ואם יחליץ יתירנה אבל בשעת העדות לא התירה לעלמא וה"נ בגט אך מלעיל מריש גיטין קשה עדיין ואפשר לצדד דסברות הרי"ף דוקא למסקנות הגמרא בפ' כל הגט לתירוץ רבא שם שמא מת ל"ח שמא ימות תנאי הוא ור"מ סובר דאף לשמא ימות ל"ח ואנן פסקינן דלשמא ימות חיישינן והפרש ביניהם דשמא מת הוי נגד חזקת חי להדי' משא"כ שמא ימות דעדיין לא הוי נגד חזקת חי, אבל אין לומר דלהכי חיישינן לשמא ימות לפי שלא יחיה לעולם דהא מבואר בתוס' קדושין דשמא יקדש דמי לשמא ימות אף דאפשר דלא יקדשנה עד שתבגר ותו לא מהני קידושי אביה ועיי"ש וכיון דפסקינן דחיישינן לשמא ימות לפי שעדיין אין אנו מוציאין מחזקתו לכן מהימן ע"א בכה"ג כגון דהוא אחוה דפלוני שעדיין אינו מוציאה מחזקתה משא"כ התם בריש גיטין דמהדרי' לאוקמי כר"מ דסתם מתני' כר"מ כמבואר בש"ס שם ור"מ סובר דגם לשמא ימות ל"ח כיון דבחשש זה יצא מחזקתו ה"נ אין ע"א נאמן דלשיטת ר"מ גם בכה"ג הוי נגד חזקה וע"פ זה מיושב גם דברי הב"ש הנ"ל גם הא דצמד"ר נאמן בט"ע לחוד אף שמצאו אחר לפי דלא חשדינן אותו למשקר מחמת ש"ש ודומה לאיסורין דע"א נאמן בהם אך לפי ענ"ד נראה דסברות הרי"ף פ' החולץ הוא כסברות הר"ן קדושין בקדשתי את בתי וא"י למי קדשתיה דנאמן אחד מן השוק לומר אני קדשתי' לפי שאין בעדותו נגד החזקה וגם לא נגד דבר שבערוה ואין בעדותו רק לברר דבר מן הדברי' וה"נ לענין חליצה כיון דמוחזק באחין ולא ידענו מי הוא והוא מברר לפנינו מי הוא

ג בדברי הרמב"ם אשר עמדו עליו רבותינו הראשונים במה שפסק לפי גירסתו אם מכירו כשר דתרווייהו צריכי טביעת עין בגט וגם שידע שאבדו בחפיסה והקשו עליו דהא מפשיטות דבריו משמע שמצאו בעצמו וא"כ טביעת עין לחודא יועיל דהא אית לי' מיגו ואף אם נדחוק בדבריו דאיירי שמצאו אחר אכתי קשה אמאי מועיל בהדי סימן דהא סימנים לאו דאורייתא ונלע"ד לתרץ דבריו בטוב טעם ודעת דגם בזה עמדו עליו אמאי לא הביאו דלצורבא מדרבנן מחזירין את הגט בט"ע ומה שתירץ המ"מ לפי דל"ש צ"מ הקשו עליו דמפני מה הביא בחיבורו לענין אבידה ומציאה והשמיטו הכא לענין גט אשה אשר מפורש בש"ס בדברי רבב"ח ונראה בהקדם דבריו בהלכות גזילה ואבידה שפוסק כרשב"א דכלי אנפורי' אינו חייב להכריז והיקשה שם הלח"מ שהי' לו לפסוק כחכמים ולא כיחידאי ועוד דהא רבב"ח ס"ל דמהני ט"ע בגט אף שלא שבעתו עין כאשר עמדו בזה בתוס' ב"מ ונראה דלכאורה קשה על רבב"ח דמספקא לי' אם החזירו לו ע"י סי' וסד"א או ע"י ט"ע לצד"ר דילמא הא שהחזירו לו ע"י תרווייהו סימנא בהדי ט"ע כמובא בתוס' יבמות קט"ו ע"ב ד"ה וקאמרי דאף אי סימנים לאו דאו' מ"מ מהני בהדי ט"ע בכ"מ דאיכא למיחוש בדדמי אך לק"מ דהא דמהני סימנים בהדי ט"ע היינו היכא שמכיר באמת בט"ע כגון התם לגבי מלחמה דבודאי לא משקר רק דאיכא למיחוש ע"י שיודע שנפל למים נדמה לו שזהו הרי דבע"כ צ"ל דחיישינן לאיש אחר אשר כמעט נדמה לזה ולהכי היכי דאיכא סימנים בהדי ט"ע הוי כסימן מובהק דתו לית לן למיחוש אשר איש אחר אשר כמעט דמי לבעל האשה יהי' לו ג"כ סימן אמצעי כמוהו אבל הכא בגיטא דחיישינן שאינו מכירו כלל בט"ע רק ע"י שהחוזק בדעתו