זית רענן חלק א רעח

ועל פי הנ"ל מובן דברי תוס' ב"ק ע"ז ע"ב בד"ה אומר הי' ר"ש וכו' וז"ל וזה דוחק לומר דאע"ג דמדאו' בת פדי' היא כיון דמדרבנן לאו בת פדי' לא חשוב אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים עכ"ל הרי דהרחיקו מדעתם הרחבה סברא כזו ובפסחים דף ל"ח גבי מצה של מע"ש קירבו מעצמם סברא זו בלא הכרחי וכן גבי אתנן ועל פי דברינו הנ"ל נכונים הדברים דהתם איירי לאחר הזאה דשוב לאו בת פדי' כמו שפירשו שם בד"ה פרה רק דעתה לאחר הזאה אם חפוהו בבצק לפירש"י ונגעה בטומאה או לפירושו דר"י שם ונמצא דרק בשעה שדנין על טומאת אוכלין באנו לידי מחקר זה אם היתה לה שעת הכושר וכיון שהנדון הוא אז על דבר דאו' דחוק בעיניהם דמפני דרבנן נדחית שעת הכושר שלה כיון דתו ליכא נפקותא מזה רק לענין דאו' לבד וגם קודם הזאה קלישא לי' חלות דרבנן אז כיון שלא באתה לידי מידה זו ולא נזדמן כלל יפה ממנה) אבל במע"ש דטרם שהגיע חובת מצה ומרור כבר חייל איסורו בגופו שאינו רשאי להוציאו מירושלים ולפדותו ומאז ועד עתה לא נפסק איסור זה לכן גם כשנתגלגל הדבר לחובות מצוה דאו' דנין הדרבנן שכבר חייל ולא לפסק מאז ועד עתה כאילו הי' מדאו' ועי' בפ"מ סי' ך"ח ס"ק ך"ז בש"ד בשחט ואח"כ נמצא הסכין פגום דרצה ליישב דעת הב"ח כיון דמדרבנן אסור באכילה לא מיקרי בי' מכל האוכל אשר יאכל התבוננו נא כמה רחקו דבריו בזה הרחק הלאה ממה דסלקא אדעתייהו בתו' דהתם מ"מ נאסר מדרבנן לפדות טרם שיצא הדבר לידי דאו' ואם שמה משכו ידיהם מכ"ש בזה שלא חייל הדרבנן רק בשעה דאיכא נפקותא לדבר דאו' ודמי למעילה דכיון דמדאו' קונה כבר יצא לחולין עי' לעיל בסי' זה או' א', וגם זולת זה יש לדון עליו דמבואר בש"ס חולין ך"ט דאי אין שחיטה לעוף מה"ת בעי כיסוי ויש לדחות ועי' פ"ה ע"ב בתוס' ד"ה אין וכו' מבואר שם דאי חולין שנשחטו בעזרה לד"א בעי כיסוי גם לדידן דפסקינן בכיסוי שחיטה שאינה ראוי' ל"ש שחיטה ומזה נסתר מה שמצאתי אח"כ בראש אפרים לדחות הראי' מפ' השוחט דקאי התם לר"מ אבל בחולין שנב"ע קאי לרבנן (עיי"ש בשאלה סי' ב') וכיון שכבר נראה בעליל שבעלי תוס' רחקו הלאה מסברא זו המעולה עוד באיזה הדרגה תו אין להסתבך בו עוד, שוב אינה לידי בשאלה ס' ר"א הנ"ל ומביא שם קו' הנ"ל מעושה סוכתו בראש אילן ממשחק בקובי' כנ"ל באות א' בשם ח"צ עיי"ש מה שתירץ ויפה השיב עליו ונכונים דבריו אך מה שעלה על דעתו לתרץ מסברא דנפשי' בין פסול הגוף ובין פסול דבר אחר אפי' בדאו' מיני' ובי' אבא וכו' דא"כ כשם שהיקשה על ח"צ דא"כ בדאו' נמי גם לדידי' קשי' דמפשטא דגמרא משמע דר"מ הוא רק מפני שאיסורו מדרבנן וכבר בארנו הדבר היטב בראיות מוצקות לעיל אות א' עיי"ש: הלכה ו סימן א הלכות גירושין

א עיין אה"ע סי' קל"ב ב"ש ס"ק ד' מה שהאריך לתמוה על הרמ"א שם ותורף קושיתו הוא מן הסוגי' שם וז"ל איך ס"ד דלא חיישינן לשני שוירי וכו' א"כ מנ"ל להוכיח בש"ס דרבה ס"ל דווקא שכיח והוחזק לא מחזירין, מדאמר להחזיר שכתב בו שוירי מתא ושם הי' שיירות מצויות דילמא שאני היכא דכתב בגט שם העיר אע"ג דכתב הר"ן וכו' עיי"ש ולכאורה אין הבנה לדבריו דהא רבה דייק ממתני' דכל מעשה ב"ד אפילו שלא כתב במעשה הב"ד שם העיר וכן תמה בספר תורת גיטין ונראה שכיון לדעת הח"מ סי' י"ז ס"ק ל"ח דשמו ושם אביו לחוד הוי כהוחזקו דכמה יוסף איכא בשוקא ולפ"ז לדעת רבה דאיירי דאשתכח בב"ד והוי כשי"מ והוחזק וליכא למ"ד דלא חיישינן אלא ודאי דע"כ איירי בכתוב בו שם העיר ושפיר היקשה לדעת הרמ"א מן הסוגי' עוד שם בספר ת"ג וז"ל וראי' ברורה לדעת רמ"א מש"ס יבמות דף קט"ז דאמר התם בגיטא דאשתכח בסורא ואמר אביי אפילו לדידי דחיישינן הכא ל"ח וכו' ורבא אמר חיישינן דילמא בגמלא פרחי וכו' ועי' ברא"ש גיטין דאביי כר"ז ורבא כרבה ס"ל וא"כ קשה אי בדלא הוחזק ולש"ש ליכא למ"ד ול"ל בדיקה כלל וע"כ בשי"מ וא"כ קשה לאביי דסבר כר"ז אמאי קאמר דל"א כיון דבדקו מ"מ הא יש לחוש לסורא ולנהרדעא אחרים א"ו דאפילו ר"ז לא חייש רק לשני אנשים בעיר אחת ול"ח לשני עירות ששמן שוה עכ"ל במחכ"ת נעלם ממנו דברי רמב"ן במלחמות שם וז"ל וסבור אביי שבמקום שאין שי"מ של מקום אחר נמצא ולפיכך לא חששו לשני שוירי וכו' וההוא גיטא דאשתכח בסורא במקום שאין שי"מ נמצא ולפיכך לא אמרו יבדוק כל העולם כולו וכו' עיי"ש ומדברי רמב"ן הוכחה ברורה לדברי ב"ש הנ"ל עוד שם בספר הנ"ל והטעם פשוט דודאי מסתבר דאין לחוש לשוירי אחרת לא מבעי' אם בתוך הריחוק של שוירי זו ידוע לנו שכפי ערך פרסאות מן שוירי זו למקום הנמצא ליכא שוירי אחרת קרובה כזו ול"ל למיחוש אולי יש בריחוק מקום שוירי כזו ודאי ראוי לילך בתר קורבא כיון שלא נודע לנו שנמצאו כמה עיירות כשם העיר הכתוב בגט דכל כמה דלית לן רוב הברור אזלינן בתר קורבא ומוכח כן מירושלמי דשקלים פ"ז הולכין אחר הקרוב בין להקל וכו' ופירש"י שם דאיירי במעות שוין אף דע"כ מעות הנמצא מכריע וא"כ מנ"ל למיזל בתר קורבא דילמא הוא מצד השני וממילא הוא מן הרוב א"ו דרוב שאינו ידוע איננו מגרע הקורבה אלא אפי' אינו ידוע אם יש שוירי קרובה כזו מ"מ כיון דידוע קורב' של זו והאחריות אינו ידוע לנו אין ספק מוציא מידי ודאי וראי' מרמב"ן בפרק לא יחפור על הא דנמצא חביות נגד עיר שרובא ישראל מותרת וס"ד משום דקורבא עדיף והיקשה הרמב"ן ע"ש ותירץ שאין לנו להחזיק קורבא אלא א"כ הקורבא לפניך עכ"ל הרמב"ן מוכח להדי' שכל שכפי ידיעותינו איכא קורבא ישראלים ולא נודע לנו קורבא אחרת תלינן בתר קורבא הידוע לנו וה"נ דכוותי' עכ"ל ולפענ"ד לא אוכל לכלכל ראיתו מירושלמי הנ"ל דהתם תלינן שנפל ממקום הקרוב וממילא איכא קרוב ורוב משא"כ בגט דאף אם נתלה שהוא ממקום הקרוב ליכא אלא קרוב לחוד ועדיין אית לן למיחוש לספיקו של הרוב אך מצד הסברא לכאורה דבריו מוכרחים אך לפענ"ד נראה דנידון דידן אינו דומה כלל לענינים הנ"ל דהא מבואר בח"מ סי' י"ז ס"ק ל"ח דודאי איכא בעלמא כמה שמות דומים לשמו ושם אביו עיי"ש והוי כרוב ידוע נגד שם זה שנפל ממנו הגט ואזלינן בתר רובא ולא בתר קורבא ואין לנו שום דבר מבדיל בינו ובין רובא דעלמא רק שם העיר לבד וזה פשיטא לי' דלא דמי לסימן מובהק ולא עדיף מסימן אמצעי דלא מהני בגיטין ובזה נסתר כל ראיות שהביא ועי' ולפענ"ד אפשר דפליגי בשני תרוצי תוס' ב"מ לחד תירוצא חששא דשני יוסף בן שמעון אינו אלא מדרבנן ובדרבנן ס"ל לרמ"א דמועיל ס"א לחוד דוקא להתיר א"א שהוא נגד החזקה וגם דבר שבערוה אינו מועיל סימן אמצעי לחוד משא"כ היכא שמותרת מדאו' בלא שום סימן שפיר מועיל ס"א לחוד להתירה אף מדרבנן והא דבעינן בכל הסוגי' דוקא סימן מובהק וכן מבואר בש"ע שם זהו דוקא היכא שהוחזק ושכיח שיירות גם מן המקום שהוחזק והיכא דש"ש והוחזק בודאי חיישינן מדאו' ובעינן סימן מובהק דוקא משא"כ היכא שכתוב שם העיר אף שהוחזקו כמה שמות דומים לשמו מ"מ לא נתברר לנו ששכיחא שיירתא משם ודומה להוחזק לחוד ובזה מדאו' לית לן למיחוש כלל רק מדרבנן לכן אף סימן אמצעי מהני לסלק החשש דרבנן לחוד ולשיטות הב"ש דלא מהני שם עיר אזלי לתירוץ ראשון של תוס' דחשש יב"ש הוי חשש