זית רענן חלק א רעה

ב ועיין בט"ז שם שפוסק דאם מכרו ישראל בעד הבעלים שלא מדעת הבעלים אזי החליפין אסורים לבעלים ביאור דבריו דדוקא גבי שאר א"ה הוא דכתבו הפוסקים בפ' השותפין שם דדוקא למחליף עצמו הוא דאיבעי' להו וגם כשהחליפן הוא אבל כשהחליפן אחר בעדו אזי פשיטא דמותרים לו כמבואר בר"ן שם אבל בחמץ מיד כשלקחו אחר שלא מדעת הבעלים להחליפו לבעלים הרי הוא ברשותו דלולא איסור חמץ נעשה עליו גזלן ואזי ממילא נידון גם לענין חמץ כשלו לעבור בב"י ועשה דתשביתו (שהרי לענין ב"י ועשה שבו דנין מתחילה אם הוא ברשותו אם לא נאסרה חמץ מעולם ואם היה אז ברשותו אזי הוסב פני הדבר גם לענין ב"י כמו דאמרינן בט"ה ממון או ע"י הואיל פסחים מ"ו אע"ג דעתה שאיסור חמץ עומד לנגדו לא שוה מידי ולא יתשל עלי' ולא יתן לו מאומה בעד ט"ה זו וכן הסכימו האחרונים) וכיון שמחליף עצמו קא עביד איסורא שהחליפו ולא השביתו וגם הבעלים אע"ג שהמה לא החליפו מ"מ הרי גם הוא עביד איסורא במה שלא השביתו ואיך יהיה חוטא נשכר

ג עיין ברא"ש קידושין נ"ו במתני' דמכרן וקידש בדמיהן דמביא שם דברי רש"י בפ' ר' ישמעאל וז"ל פרש"י דאיהו אסור לאתהנויי מהנך דמים לפי שהן דמי ערלה בידו אבל לאשה שרי וכו' ואע"פ שנהנה במה שמתקדשת לו בו גבי קידושי אשה לא החמירו כ"כ וכו' ונראה שדקדק רש"י לאסור מדרבנן מהא דאמרינן בפ' השותפין בעי רמב"ח קונם פירות אלו על פלוני וכו' ת"ש המקדש בערלה וכ"כ וכו' ודייק מדקתני בסיפא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ודחי דלמא לכתחילה הוא דלא הא אי עביד עביד וכו' עכ"ל ולכאורה אינו מובן כלל במאי דחתר לתת מקום נובע לאסו' מדרבנן ותלי תניא בדלא תני' שהרי מהתם עדיין איננו ראי' מוכרחת כיון דסוף סוף לא איפשטא וסדר"ב להקל והלא רש"י קצווח ומתני לן בחולין דטעמא דמילתא דאל"כ מצינו דמים לחב"פ ואם אולי הקשה לרא"ש על דבריו כקו' התו' שם לא הוי ליה למיתלי הדבר באילן גדול ברש"י עצמו דלא כ"כ מהאי טעמא כלל ונראה לפענ"ד דבודאי לא נעלם מעיני רבינו דעיקר טעמא דרש"י הוא דאע"ג דלא נפשטה האיבעי' דרמב"ח במקומו והיה מן הדין להקל בספקא דרבנן אכן נפשטה מש"ו דגמרא פסחים ל"ב דפטרינן ליה בחמץ משום דלאו בר דמים הוא רק דקשי' ליה להרא"ש על הא דמסיים רש"י דגבי קידושי אשה לא החמירו כ"כ משמע דאי לאו הכי היה מן הדין לאסרה עליו רק משום ביטול מצוה או משום דלא הויא כדבר המסוים הוא דלא אסרוהו עליו הרי דגם חליפי חליפין אסורין מדרבנן כדאיתא במהרש"ל חולין שם ובמש"ל בפ"ה מה"א שפירשו כן בדברי רש"י ועל חליפי חליפין ליכא ראי' הנ"ל דאם לא אסרו אלא חליפין לבד אזי תו לאו בר דמים הוא ולא נוכל תו לחייב את המזיק לחבירו חב"פ או בשור הנסקל לזה מביא ראי' מפ' השותפין כיון דמעיקרא לא איבעי' לי' לרמב"ח אלא על חליפין ובעי למיפשט ממכרן וקידש בדמיהן שהן חליפי חליפין הרי מוכח להדי' דשניהם שוים דאם נאסרו בחליפין גם חליפי חליפין אסורין וגם לבתר דמשני לה ודילמא לכתחילה הוא דלא וכו' היינו משום דבקדושי אשה הקילו וכיון שכבר נשמע מסוגיא זו דשניהם שוים דאי אפשר לחלק ביניהם אזי הדרינ' למילתא דאע"ג דלא נפשט הכא מ"מ כיון דשמעי' מיהת מטעמא דאל"כ מצינו דמים לחב"פ דחליפין אסורין אזי ממילא גם חליפי חליפין אסורין ועל קוטב זה הולך וסובב דברי רבינו ומקשה לבסוף דאכתי הא גופא קשי' דמנ"ל לרש"י דחליפין וחליפי חליפין שוים ממאי דבעי למיפשט ממכרן וקידש בדמיהן דקאי על עיקר דינא דמקודשת ולא אסרי' אותה עליו דדילמא הכי קא אזדי פשיטותא דידי' משום דקסבר דמצי לקדשה לכתחילה יעו"ש ובזה מתורץ היטב קו' מש"ל שם בד"ה וראיתי לרא"ש בספ"ב דקדושין וכו' שהניח דברי רא"ש תמוהים וזה פשוט וברור דלפי כוונתו לא הבין הרא"ש בכוונת רש"י דמחלק בין קדושין לפירות וכלים שהוא משום חליפי חליפין דמש"ה לא אסרוה עליו רק כדי לקדשה לכתחילה ועל זה היקשה הרא"ש דמנא לי' דשרי לקדשה לכתחילה ולפי מה שכתבנו כל קוטבי דבריו מתחילה סובבים והולכים רק על כוונה זו דעל חליפין עצמן לא הוצרך להתלבט להמציא מרחוק בכוונת רש"י שהרי מפורש היטב ברש"י עצמו מטעם אחר היותר מבואר לדעתו רק על חליפי חליפין הוא דהוליד רש"י ליסוד מוצב מסוגיא דשותפין דשניהם שוים וכיון שכבר נפשט על חליפין עצמן מסוגיא דפסחים משום דאל"כ מצינו דמים לחב"פ אזי ממילא גם בחליפי חליפין דליתא לראי' זו גם המה בכלל דשניהם יתלכדו יחד ואין חוצץ ביניהם ועל זה קשי' לי' דהיא גופא מנ"ל שהרי מסברא חיצונה יש ויש לחלק ביניהם ומסוגי' גופי' ליכא להוכיח מידי דדילמא לס"ד ס"ל דמצי לקדשה לכתחילה ומביא ראי' דחליפין עצמן שרי ומשני הא לכתחילה וכו' ומתניתין דקידשן בדמיהן איירי בדיעבד

ד ראיתי למק"ח שהיקשה דדברי הש"ע בא"ח סי' תמ"ג דבא"ה מותרין אף למחליף עצמו, ובי"ד סי' קל"ב פסק דכשמשך ואח"כ נתן דמים גם בא"ה דתופסין דמיהם הדמים מותרים לעלמא אבל למחליף אסורין ולדברינו הנ"ל ניחא דזהו עצמו דעת הרמב"ן דבשאר א"ה השיג על רש"י ובא"ה שתופסין דמיהן השיג על חכמי צרפתים מטעמי' דרש"י עצמו והן הן הדברים שכתבנו לעיל דבכל א"ה עיקר השגתם על דעת רש"י הוא מדברי הירושלמי לפי שאין דמיהן ומדוע יקנסוהו לאסרו עליו בהנאה יותר מגזלן דעלמא וממקבלי מתנה אבל בא"ה שתופסין דמיהן אזי גם במקום דלא נתפסו הדמים לאוסרן לעלמא אבל מ"מ למוכרן מיהת אסורין דכל דתיקון רבנן כעין דאו' תיקנוהו ונבחר בש"ע לפסוק כרמב"ן בזה משום דבכל א"ה שאין תופסין דמיהן כמה וכמה פוסקים מקילין בלא"ה דקסברי דאיבעי' דרמב"ח הוא לכתחילה והוא דעת רא"ש בנדרים ורשב"א ריש חולין וריטב"א בקדושין וגם הרמב"ם פוסק להדיא בפ"ח מה' מ"א דבכל א"ה החליפין מותרין אע"ג דס"ל דרמב"ח קאי על דיעבד כמו שפסק בפ"ה מה' נדרים ה' ט"ז ונמצא דדעת רמב"ן הוא כמכריע בזה דבאיסורי הנאה שתופסין דמיהן או גם במוכר בהקפה נאסרו על המוכר מטעמי' דרש"י אבל בכל א"ה שאין תופסין דמיהן דיש לצרף בהדי' גם טעמי' דירושלמי לפי שאין דמיהן ועיקרו מדרבנן לכן פסקי' להקל. סימן ט ועתה נבוא לבאר את הנראה לפענ"ד בענינים דרבנן האם מתהווים ממנו כדאו' ממש לענין איסורין, אם לא

א עיין משנה למלך בפ"ז מה' תרומות שהתעורר בזה בטמא שאכל תרומה טמאה מדרבנן אם חייב מיתה בידי שמים שהרי מצינו בהרבה ענינים כגון בשתיית מים והבעל אינו מנוקה מעון ע"י ביאות האסורות מדרבנן דאין המים בודקין אותה וכן גבי אונס ומפתה אם היתה אסורה עליו מדרבנן שאינו נושאה דכתיב ולו תהי' לאשה הראוי' לו והשוחט חולין בעזרה אמרי' בש"ס דאם חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא מחויב ד' וה' וכן איתא בפ' השוחט דף ך"ט דאי אין שחיטה לעוף מן התורה גם בנוחר בעי כיסוי הרי דמדרבנן לא נתהווה ענין הנוגע לדבר תורה ומביא דברי רש"י בפ' כ"ש ל"ב בדמאי דלא חזי' לי' מדרבנן אפ"ה אינו יוצא משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו רק דמתרצינן דחזי' לי' ע"י מיגו וכן בתוס' שם ל"ח לענין מצה דבעינן נאכלין בכל מושבות לכן הגם דמחיצה לקלוט דרבנן אפ"ה כיון דמדרבנן אינו נפדה אינו יוצא י"ח משום דאינו נאכל בכ"מ ומביא דברי כ"מ