זית רענן חלק א רעג

זה יחזיק בשלו ויתגולל כל חיובו רק על השואל וגם בשור הנסקל לקמן מ"ה לפירש"י שם מחייבינן ליה משום דאתפסי' בידים אע"ג דכדינו עביד בזה ואכתי לימא לי' הרי שלך לפניך א"ו דאין ענין איסורו נוגע לצד ממון שבו רק היכא דמפורש בתורה עונש הגוף להדיא ומשום זה הוכיח רש"י דבע"כ צ"ל דחליפי א"ה אסורין למחליף דאל"כ הרי מצינו דמים לחב"פ ושור הנסקל כיון דאם מכרן הדמים מותרים ונמצא שיש לו זכי' בעצמותו לממונא שהרי אם מכרן לא קנסינן לי' בחליפיו וגם על המכירה עצמו ליכא עונש מן התורה משום דס"ל כדעת הרמב"ם בפ"ח מה' מ"א דעל הנאה ליכא מלקות מן התורה רק איסורא בעלמא כמו על חצי שיעור ואיסורא דעבד עבד וס"ל דליכא ממר"ד בחצי שיעור או אפשר דשאני מכירה דיכול למוכרו בחשאי

ה אולם עדיין אפשר לחלק ולומר דלא מצינו כן רק בדברים שהיו שלו מתחלה לגמרי לכל דבר וגם עתה עודנו ברשותו לדבר פרטי ע"י איסורא ומשום הכי מחייבינן ליה לאידך התם בשאלו בחזקת תם באתפסי' וכו' וכן בשור הנס' כשאתפסי' בידים לפרש"י הנ"ל אבל בא"ה כגון בערל' וכ"כ דמעולם לא הי' שלו לשום דבר אחר רק לענין זה מאן יימר דמש"ה לבד נדון הדבר כשלו להתחייב חבירו והרי חילוק זה מצינן כ"פ בש"ס, עי' ריש פסחים לענין בהמת ארנונא וכן בבכורות דמשום זכי' מועטת לא יצא מרשותו שהי' שלו מעיקרא לכ"ד אבל משום זה לבד לא מיקרי רשות מש"ה לא נקט רש"י בסתמא כל א"ה ונקט לי' רק בחמץ בפסח ושור הנסקל דתרווייהו היו שלו מעיקרא לכ"ד וגם עתה עודנו קשורים בו לענין זה: ו

ו אבל קשה כיון שהוכיח זה ממתניתין דקתני פטור מתשלומין ומדמי עצים א"כ מאי קבעי' להו בנדרים מ"ז אם חליפי א"ה אסורין למחליף ולבסוף לא נפשטה שם והא מדפטרינן לי' בחב"פ ש"מ דאסורין למחליף אמנם לקושטא ל"ק דהרי בפסחים מוקמינן לי' דהא דפטור במזיד דר' נחוניא בה"ק הוא (וכבר נקבע סתם משנה במגילה דף ז' כר"נ בה"ק) ולא דרש"י הוכיח זה משו"ט דגמרא דמקשי' שם רק למ"ד לפי דמים משלם אבל למ"ד לפי ממון משלם כמו דפסקי' ניחא בלא"ה דבשוגג צריך לשלם לפי ממון אף שאינן בר דמים דתשלומין כפרה הם אבל במזיד פטור משום דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא וכן בשור הנסקל מדמקשי' התם בדף ע"ב שור הנסקל לאו דמרי' וכו' ואמאי הא עדיין יש לו זכי' במקצת באם ימכרנו א"ו דהדמים אסורין לו

ז ועיין בגיטין ס"ד תוס' ד"ה דמי חמרא לא קאמר דכל שיש לו בחפצא לדמיו לא הוי כדבר שלב"ל וגם לתירוצם השני שם דנידון כדבר שלב"ל ואינו דומה לדקל לפירותיו דמיני' קא רבי אבל הכא כשישיג הדמים שוב לא יהי' חפצא ברשותו וגם שאין הדמים גדלים מגופא כמו דקל לפירות זהו להכניסו ברשות אחרים אבל בדבר שהי' שלו מעיקרא לכל מילי וגם עתה עודנו קשורה בידו לדמיו לכ"ע נידון כשלו כמו דמחלקי בתוס' ר"פ, אמנם בתוס' חלקו בזה על רש"י והשיגו דאין זה דיוקא דאפי' יהי' הדמים מותרין כשמכרן מ"מ כיון דלכתחילה אסור למכור לאו בר דמים הוא משום דאזלי לטעמייהו בפסחים דף ך"ד ד"ה הכל וכו' דלוקין **(ידוע שדיני מלקות אינן נוהגין בזמן הזה)** על הנאה מן התורה וכל היכא דאיכא עונש הגוף מן התורה אזי תו לאו בר דמים כמו שהיקשו שם בעצמם ועוד שגם דמעיקרא לא היקשו התם גבי ונימא לי' אי אהדרתי' נהלי' וכו' אלא משום כפי' דעונשא היינו משום דלולא כפי' זו אין כאן קושי' אבל לבתר דתירצו התם משום דמתוך דברים אלו הי' הניזק מתפשר אתי בדבר מועט וכו' תו ליכא ראי' מהתם דממונא שבא לידו באיסורא מיקרי ממונא ומשור הנסקל דמחייבינן לי' משום דאתפסי' בידים אין ראי' לפי פירושם שהשיגו שם על רש"י וידעתי שיש לדחות ראיות הנ"ל בחלוקים דקים ובדוים שאין להם יסוד, אמנם רבותינו הראשונים לא ניחא להו באלה רק כפי הנראה מפשטא דשמעתתא: סימן ז בדיני חליפי א"ה

, א עיין ר"ן ריש חולין שמביא שם בשם רמב"ן שהשיג על דברי רש"י הנ"ל וז"ל אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפי' לדידי' אם עבר והחליפן מותרין כיון שאין תופסין דמיהן לפי שכיון שלא הי' לו רשות להחליפן ואיסור הנאה הן דמיהן וחליפיהן אינן אלא כגזל ביד מוכר וכשהוא נהנה בהן לא מאיסורי הנאה הוא נהנה אלא מגזל שבידו וכדגרסינן בירושלמי וכו' ומה שהיקשה רש"י ז"ל שא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח, לא קשי', דודאי אין לא"ה דמים כלל שהרי אין לו בהם כלום ואינו יכול למכרן הילכך האוכל אותם אינו מזיק לו כלום דהא עומדין לישרף הם אלא שאם מכרן מותר בדמיהן וכטעם הירושלמי וכ"כ הרמב"ם ז"ל שהדמים מותרין עכ"ל העתקתי לשונו, למען יאירו דבריו לעינינו דלא די לו בהשגת תוס' לבד והוא דס"ל בזה כדעת רש"י וכדמוכח מב"ק (הנזכר בסימן הקדום) דמצי א"ל הבעלים לשומר אילו אהדרתי וכו' ועיקר השגתו רק מדברי הירושלמי דכיון שאין דמיהם לא מא"ה הוא נהנה וא"ל שחיזק דברי קושיתו גם מדברי ירושלמי ובלא"ה ג"כ קשי' לי' כקו' תוס' הנ"ל וזהו שכתב בריש דבריו שכיון שלא הי' לו רשות להחליפן, שהרי בר"פ השוכר אה"פ גבי אתנן מביא הר"ן שם בשם חכמי צרפתים וז"ל שאם הי' דברים אסורים ביד ישראל ועבר ומכרן בהקפה דהדמים מותרין דמשעת משיכה קנו להו וההיא שעתי' אע"ג דמשתעבד כיון דלא מיחד שיעבודי' לא מיתסר כדמוכח הא דבי ר' ינאי וכי פרע לי' בתר הכי לא מיתפסי דמי ולא מיבעי' אי ליתא בעולם וכו' אלא אפי' איתי' ברשותי' דאידך נמי מותר כיון דבשעתא דיהיב לי' דמי לאו דישראל הוא וכו' ורמב"ן ז"ל השיב דהא מ"מ כו' והא ודאי לא קשי' לי דאם איתא תיקשי לי' במכרן וקידש בדמיהן דקיימ"ל דמקודשת מצינו דמים לא"ה ותנן האוכל ת"ח בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים א"ו היינו טעמא דאע"ג דדיעבד שרי לכתחילה מיהא אסור והכא נמי דכוותי' עכ"ל הר"ן שם הרי להדיא דרמב"ן ס"ל להדי' כדעת רש"י הנ"ל שאין צד האיסור שבו מגרע זכייתו וקנין ממון דימטי' לידו אפי' ע"י איסור רק דבכל א"ה כיון שאין דמיהם רק כמתנה או כגזל הם בידו שוב לית לי' שום צד זכי' בהם אבל בא"ה דתופסין דמיהם בע"כ צ"ל דגזה"כ הוא בהם שהן דמיהם, כמבואר

ב ועיין במשנה למלך בפ"ה מה"א מה שהעמיק והרחיב בהבנת דברי ירושלמי ובהשגת הרמב"ן ור"ן בחולין וקדושין ובפ' השוכר אה"פ איברא מה שמפרש דהשגת הר"ן על רש"י קאי מעיקר היסוד של דברי ר' חגי בשם ר"ז דבודאי לא קאי לתת טעם לדבר דמפני מה אינן תופסין דמיהן שהרי הוא מגזה"כ דשני כתובין אלא דק"ל דאמאי לא נאמר מה לי הן מה לי דמיהן לגבי המחליף ואמאי מקודשת הרי לא נתן לה מאומה ועל זה תירץ ר' חגי לפי שאין דמיהן רק כמתנה וממאי דקשי' לר' חגי מעיקרא נשמע ממילא דלא כדעת רש"י וזהו עצמו השגתם על רש"י וקשי' לי' שגם לר"ן עצמו קשי' קו' זו שהרי ס"ל דלאחר יאוש מקודשת מטעם זה כיון דמטי' לה מחמתו תו מאי קשי' לי' לר' חגי שגם דאסורין למחליף מ"מ מקודשת משום דלדידה שרי' ולפענ"ד נראה על פי מה שכבר כתבנו לעיל ( בסימן הקדום) דחליפי א"ה דאינן אסורין אלא משום קנסא אבל קנינו וזכותו לא נגרע מהם שהרי ממונו הוא להורישו לבניו מש"ה מתקדשת בהם וכן בדבר שאינו שלו לאחר יאוש שכבר קנאו לענין זה שבידו להקנותו לאחרים נמצא שקנאתן מחמתו