זית רענן חלק א רע

דרבנן כיון דסוף סוף לא יהיב לה ולא קיבלה כלום ותירץ דגם בא"ה מדאו' יש בו צד זכי' משום דיכול ללות ובע"ח באין ונפרעין ואף שגם אחרים יכולין לזכות בהם זהו מצד שהתורה אסרה עליו ליהנות בהם כדה"א והא דאינה מקודש' הוא מפני דכל מילתא דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ ודבריו נפלאים וצריכים לדחוק טובא לתת מקום לדבריו חדא דלדבריו דבא"ה יש לו צד זכיה משום דיכול ללות מאחרים א"כ לאביי דס"ל אי עביד מהני האיך יתורץ מתניתין דתנן המקדש בערלה א"מ ועוד כיון שגם אחרים יכולים לזכות בהם אמאי מקודשת הרי זה דומה להראה לה דבר של הפקר וקידשה בזה ועוד דמשמע דבתרי דרבנן מקודשת אפילו כשקיבלה בשתיקה כמו בכל קדושין דעלמא ואמאי הרי יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי), ואין להקשות דמ"מ הוי לי' לחוש לדעת ר"מבם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ושוב לית בי' משום ל"ת דאפשר לומר דב"י אזיל לטעמי' בפ"ק מהל' שגגות דבע"א אומר אכל ועא"א ל"א דחייב אשם תלוי דהכחשת עדים אפי' בחתי' א' משוי ליה לאיקבע איסורא כמו בשתי חתיכות וה"ה נמי במחלוקת הפוסקים דמ"ש וכל שיש בו אשם תלוי גם לרמב"ם אזלינן לחומרא מדאו' אפילו בדברים דלית בהם כרת כגון בחתיכה משני חתיכות בשאר מאכלות אסורות

ב ראיתי בס' בית מאיר שהקשה לדעת תוס' ר"פ דבתרי דרבנן מקודשת מהא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים פסחים ך"ט דמשה"ט לא מעל באוכל חמץ של הקדש במועד ובפשטות הדברים לא דמי דהכא חדא דרבנן הוא ודמי לחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דגזרו משום חד"א וה"נ כיון דגזרו בבד"ה אטו קה"ג ה"ז דומה לחד"ר ושד"א וגם לפוסקים דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאו' דמקודשת משום שאין לו עיקר בתורה דהתם ליתא כוותי' בדאו' כלל משא"כ הכא דאיכא קדושת הגוף, אולם עדיין יש ליתן מקום לדבריו ע"פ דברי תוס' שם ך"ט ע"ב ד"ה רב אשי וכו' וז"ל וא"ת לרבנן אמאי לא מעל הרי הקדש יכול למכרו לא"י ע"מ שיסיקנו לפניו וי"ל דגזרינן שמא יאכלנו הא"י וא"כ גם באין פודין איכא תרי דרבנן, אולם החילוק שבניהם מבואר דהתם בא"פ כולי' חדא מילתא הוא ואי לא הא לא קיימא הא וגם יש לו עיקר בדאוריי' משא"כ בחמץ דרבנן ושעות דרבנן: סימן ה בדיני קידש בדבר שאינו שלו מדרבנן

א עיין במשנה למלך פ"ה מה"א ה"ז וז"ל ונסתפקתי במי שקנה חפץ מחבירו וכו' ולא משך וכו' אם קידש המוכר בחפץ זה היכא לידיינהו דייני מי נימי דהוי מקודשת גמורה ואם בא אחר וקידשה לא תפסו בה קדושין כיון דמדרבנן לא יצא החפץ מרשותו או דילמא ראוי לחוש לקידושי שני כיון דמן התורה קידשה ראשון בדבר שאינו שלו וצד זה נראה בעיני עכ"ל, והן דברי המחבר מש"ל נודע ודבריו מתקבלים וערבים מנופת צופים זה דור אחר דור בכל גדולי ישראל אשר היו מלפנינו וממימיו אנו שותים בצמ' בכל יום ויום, אמנם לאשר קוטב דבר אמת אהוב מכל הוכרחתי לברר את הנראה לפענ"ד בזה, וטרם נבונה מה שהתמיך בימין צדקו את צד הספק דאזלינן בתר דינא דאוריי' דמנין לו זה, ונראה דמקורו הערה מתוס' ע"ג דף ס"ג ד"ה והא וכו' על הא דהקשה הגמ' דתניא בא עלי' ואח"כ נתן לה וכו' ורמינהו בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה אסור אמר ר"נ וכו' ל"ק הא דאמר התבעלי לי בטלה זה הא דאמר התבעלי לי בטלה סתם ופריך וכי אמר לה בטלה זה מאי הוי הא מחסר משיכה וז"ל התוס' ואפי' לר' יוחנן דאמר ד"ת וכו' הכא גבי אתנן לא קנו כיון שהפקיעו וכו' ואוקמי' אמשיכה גם ממנה הפקיעו ואין כאן אתנן כלל ולא דמי לההיא דפ' הזהב דף מ"ח נתנה לסיטון מעל שקניית הכסף מועיל דכיון דמעל מה"ת מי יפקיע המעילה ממעות ההקדש עכ"ל, והסוגיות סתרי אהדדי דגבי מעילה אזלינן בתר דינא דאורייתא וגבי אתנן בתר תקנתא דרבנן, ודבריהם בתירוצם מרפסין איגרא ונראה לפענ"ד דבכל ענין דרבנן שמנגד לענין דאורייתא והענין דרבנן כבר חייל טרם שנובע ממנו לענין דאו' אזי כיון שכבר חייל הענין דרבנן אשר גם עליהם הוזהרנו מדאו' דכתיב לא תסור וכו' אזי הענין דאו' שמתגלגל אח"כ נגרר בתר דינא דמעיקרא כיון שכבר חייל בשעתיה טרם שנוגע הניגוד לדאו' אבל היכא שבשעה שנולד הענין דרבנן הוא מתנגד מיד לענין דאו' בזה אזלינן בתר דינא דאורייתא, ולפ"ז דברי התוס' מבואר דפשיטא להו דלענין קניות מעות דנתבטלו לאו משום תורת אסמכתא דקרא הוא שהרי לא נתבטל לגמרי שעודנו חייב במי שפרע ותו' כתבו ביבמות דף פ"ט ע"ב ד"ה שהפקר דלא היה כח בידם להפקי' לחצאין רק אם שיוציאו מרשותו לגמרי או כלל לא וכ"מ מרש"י ב"מ מ"ח ד"ה קאי שפירש שם דהנפקותא בין ר"י ור"ל בקידש הלוקח אשה בחפץ שקנה במעות לחוד דלר"י הוי קידושין דמדאורייתא קני' ודידי' הוי, ולר"ל לא הוי קידושין, ואם נאמר דירדו בו מתורת אסמכתא דקרא המבוא' בפ' השולח אזי גם לר"י א"מ ומדוקדק בדבריו הקדושים והטהורים שציין עצמו בזה על הא דקאי באבל ולא פירש כן לעיל גבי פלוגתייהו בעצמם א"ו דלעיל הוי מ"ל דמתורת הפקר הוא וכיון דיצא מתורת הפקר רק מתקנתא דרבנן בלחוד שיכלו לבטל בשוא"ת ומש"ה גבי מעילה שתקנתא זו נסתעף ונתגלגל בשעה שנתנו לחבירו ואז מנגד לענין דאוריי' אזי אזלינן בתר דינא דאו' ומעל משה"ט אבל באתנן דתקנתא דרבנן כבר חייל בשעה שבא עלי' וכיון דיש כח לעקור בשוא"ת חייל כבר הפקעתם ואח"ז נסתעף הדבר שהקדישתו לגבוה ואז דנין עליו אם יש בו משום אתנן אם לאו אזי כבר נידון הדבר ע"פ תקנתא דרבנן כיון דכבר חייל תו לא פקע זהו כוונת התוס' בתירוצם ועי' בלח"מ פ"ג מה"מ ה"א שפירש כן בדבריהם בקצרה

ב ועדיין לכאורה צריך להבין דכמו דאמרינן גבי אתנן כיון שכבר חייל תקנתא דרבנן טרם שהגיע לכלל דאו' אזלינן בתר דרבנן שכבר נקבע דא"כ גם בטמא על הטהור נמי נימא הכי ונאמר דהדר לטיבלא דבשעתיה הרי הוא בשוא"ת וכולה אסור אף לכהנים ואפ"ה אמרינן כיון שיסתעף מזה בקו"ע אח"כ כשיפריש עליו ממקום אחר או מני' ובי' אזי לא חיילא תקנתא דרבנן כלל גם קודם שהגיע לזה, אולם לקושטא ל"ק דסתם טבל עומד להפרשה ונמצא עומד הנידון לדבר שיתעקר בקו"ע אבל גבי אתנן דסתם בהמה לאו לגבי מזבח קיימא ולהכי אף שנסתעף אח"כ במקרה לידי קו"ע כשהקדישתו לגבוה אזי אמרינן כיון שכבר חייל תקד"ר בשעתי' שוב לא נפקע דמשום קו"ע שאפשר שיפול במקרה רחוקה אח"כ לא נעקרה תקד"ר בשעתי' ואז ממילא גם שנולדה אח"כ המקרה ההוא כבר נידון הדבר בתר תקד"ר אבל בטמא עה"ט שעומד להפרשה ויסתעף מזה דבר שהוא בקו"ע מש"ה ל"ת גם בשעתי' לענין זה משום קו"ע שיסתעף אח"כ, ועיין כי הדברים ברורים ופשוטים

ג ומכאן יצא לו לבעל משנה למלך לענין קידושין למיזל בתר דינא דאורייתא כיון שבשעת קניות החפץ איננו עומד ממרחק פני הנידון לענין קידושין ג"כ ויסתעף מזה לענין קו"ע שיתעקר אח"כ אזי לא חיילא תקד"ר כלל ואזלינן בתר דינא דאו' והכריע בזה כדעת רש"י הנ"ל דהפקעות קנין מעות לאו מתורת אסמכתא דקרא הוא כנ"ל אות א' ודלא כריטב"א ב"מ שחולק עליו משום דלהחמיר אזלינן ועוד יש לחלק עי' לקמן

אמנם לפענ"ד הדבר מוכרח מקושיי' הש"ס יבמות צ' דבכל דבר שבממון אי אפשר לחלק כלל דאלת"ה