זית רענן חלק א רסח

ולכמה פוסקים אסור גם מדאו' ונמצא רק דאיסורו גורם למיעוט שוויו ודמי לא"ה דמתני' ולתירוצם השני דאיירי בדלא ידעה אפ"ל דבכה"ג דמי לנזדמן ויש לדון גם בזה לדעת הפוסקים ותוס' דסברו דמדאורייתא אסור וגם בנזדמן לא התירו אלא לצייד קבוע מפני המסים שעליו עיין בר"ש פ"ז דשביעית רק בתשובת רמ"ע סי' ך"ט חולק בזה (ועיין שם דבעבר וקנה מותר בהנאה וכן מובא בש"ך יו"ד סי' קי"ז ס"ק ו', הכוונה דחכמים לא קנסוהו לאסרו גם בהנאה דהיינו שאר הנאות אבל למכרו בודאי אסור כמ"ש)

לכן נראה לדעתי הקלושה כיון דחזינן דקניני אישות נשתנו מכל קנינים דעלמא שהרי מבואר להדי' בכתובות דף ך' דקתני במתני' אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכה"ד ממזרת וכו' יש לה כתובה ולר"ה שם מפרש לסיפא אפי' בלא הכיר בה ולר"י דפליג עליו בכתובה אבל לענין קדושין מודה דצריכה גט מדינא וכ"מ מפשטות הפוסקים ובכל קנינים דעלמא ונמצא שהוא אסור מה"ת הרי זה מקח טעות א"ו צ"ל דשאני קניני אישות דמשום איסור לא נעשה כקדושי טעות למפרע והטעם דנשתנה זו מכל מקח וממכר דעלמא משום דאין דרכן לקנותה בשוויו שהרי אפי' בנתי' דרבי ינאי מתקדשת בפרוטה וכפי רצונם ודבריהם שביניהם אפי' בפחות' שבפחותים משא"כ כל מו"מ דעלמא דדרכן לקנות' בשוויי' אפי' בדברים שאין בהם אונאה ומש"ה כל שיש בו סרך איסור ונפחת הדבר ללוקח משוויו ה"ז מקח טעות משא"כ באיש ואשה דלא נקנו אהדדי בשוויין לכן משום איסור שבו או להיפך לא נדון כמקח טעות ולכן גם כשקידש ממזר בת ישראל והיא לא ידעה או להיפוך הוויין קידושין מדאורייתא כיון דבח"ל תפסו קידושין מדינא ומשום צד איסור שבהם ל"ש לומר דנפחתו משוויין והאיסור בעצמותו אינו עושה הדבר כטעות למפרע רק דע"י האיסור הופחת משוויו לכן בכל מו"מ דעלמא דעיקרו הועמד על שוויו לכן כשנמצא שאסור מדאו' דינו כטעות לגמרי משא"כ באישות, ולכן לא מיבעי' במוכר לחבירו דבר לאכילה ונמצא שאסור באכילה דדינו כמקח טעות אלא אפי' כשמכר לו לסחורה ונמצא שאסורה לו לסחור בהם הגם דשוה כל שוויו כמו שפסק אתו כיון שאסורה לו להביאנו אל שוויו מפני שאסור מדרבנן לסחור בהם הרי זה כמקח טעות **(כל זה אינו רק לפלפולא לענין קדושין כדמסיק אבל לענין דיני ממונות כולם הולכים בזמן הזה ע"פ דינא דמלכותא)** שגם ע"י איסור שבו נידון כהופחת משוויו

ו ומעתה נשקול הדבר אם קידש אשה בבשר טריפ' ולא הודיע לה או שסברה שמותר לסחור בהם וכסבורה ששוה כך וכך וכן הוא שוה כשתמכרם לא"י רק דטעתה בזה דמדינא אסורה לסחור בהם ולהאכילם לבעלי חיים יפחות משוויו אבל מ"מ יש בהם שיעור פרוטה לקידושין אזי נראה דמקודשת מדינא כיון דלא היטעה בשיעור שוויין דהרי כך שוים כאשר סברה מאי אמרת כיון דאגודה באיסור דרמי עלי' מהביאן לידי שווים מ"מ לא עדיף בצע כסף הזה מאלו כל גופו דבעל אסור עלי' ואפ"ה לא נעשה הדבר כדין קדושי טעות למפרע, אמנם כל זה ניחא כשקידשה באיסורי אכילה לחוד אבל כשקידשה באיסורי הנאה אפילו בא"ה דרבנן והיא לא ידעה, ואי לא איסורי הנאה הוא היה עולה שוויים לשיעור ידועה ועתה דא"ה נינהו אין בשיעורו כ"כ אבל מ"מ יש בו שיעור קדושין לשלא כדה"א אזי אינה מקודשת והטעם מפני דבאיסורי הנאה אין בהם זכיה וקנין כלל ונמצא דלא זכתה כלל בשיעור שפסק לתת לה לכסף קידושין או בשיעור שכסברה לזכות בהם דדמי כאלו אמר לה בפי' שבכך תתקדש לו והיא לא זכתה כלל בשיעור כזה למה הדבר דומה לנותן לה כיס צרור ואמר תתקדש לי בק' דינרים שבתוכו ונמצא פחות מזה דא"מ וה"ה כן בא"ה דאזי לאו משום איסור שבו לבד נדונו כטעות רק משום זכי' עצמה שהרי לא זכתה כלל בכל הפסיקה שפסק לה ועיין זבחים ע"א בתוס' ד"ה אפי' שכתבו בשם ר"ת דבא"ה אין הלוקח זוכה בהם יותר משאר ב"א (והא דכתוב בתוספ' שם ומיהו מה שאמר ר"ת דאין לו מכר ואין לו בעלים זה לא נוכל לקיים לאו דהשיגו על ר"ת בזה בכל א"ה אלא בשור הנסקל דוקא דלא נאסר מחיים לפירושו יעו"ש) ובגוף הסברא ל"מ מי שיחלוק עליו בזה הגם דלדעת הריטב"א בסוכה גבי אתרוג של ערלה דא"ה חשוב כשלו היינו לגבי בעלים ראשונים ותדע שהרי ריטב"א בקידושין נ"ו גבי קידשה בערלה וכו' ס"ל התם דמש"ה אינה מקודשת משום אפר שבו משום דלא זכתה בהם יותר מאחרים רק דתוספ' ושאר פוסקים סברי דמ"מ יש לה זכיה לדבר המותר שבו ומצינו זכי' כה"ג גם לענין הפקר בתוס' כריתות כ"ד ד"ה דאמרו לו נרבע שורו וז"ל והא דקאמר הכא כל המחזיק בו זכה בו דמשמע דאפקרי' משום שהוא אסור בהנאה לא וה"פ אלא ז"ב בדמי השור במה ששוה בחייו יותר מאחר מיתה דלא אפקרי' רק שיעשה לו וכו' אבל לא מדמי הנבילה עכ"ל וריטב"א קסבר דלענין אפר ל"ש זכי' כהאי כל זמן דלא שרפו כיון דאז ישתנה הדבר לגמרי כסברת רשב"א קידושין הנ"ל וכן מוכח עוד מתשו' רשב"א סי' תשמ"ו וז"ל ככרי עליך ונתנו לו במתנה אסור ואינו קנוי כלל לשום דבר ואם קידש בו את האשה אינה מקודשת עכ"ל דיקדק וכתב ואינו קנוי כלל לשום דבר אף שיש לו בו זכיה לענין אפר א"ו כנ"ל וגם מדברי רמב"ם בפ"א מה' חמץ דבקונה חמץ בפסח לוקה **(מלקות אינו נוהג בזמן הזה כידוע)** לא נשמע דפליג על ר"ת הנ"ל רק לענין עונשין שאני כיון דמ"מ הוא עשה את שלו וקנה בק"ג ולא גרע מכל מילתא דאמר רחמנא ל"ת דאי עבד ל"מ ואפ"ה לא נפטר מחיובו מפני דמ"מ עבר על מימרא דרחמנא גם מע"ג דזכה בו ישראל דאין לו ביטול לא נשמע דיש לו זכי' בא"ה וטעמו דאין לו ביטול מבואר בר"ן ע"ג דף קצ"ה ע"ב בד"ה ומצא טבעת וכו' וז"ל דאי הוא מגביה לה מקמי הכי הוי ע"ג של ישראל שאינה בטילה לעולם והכ' אמרינן בהדי' וכו' ואע"ג שאסורה בהנאה ואין בו דין ממון אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י אחרים מצי זכי בה ומכאן לחמץ בפסח של א"י שאפשר לישראל לזכות בו הוי חמץ של ישראל ואסור לעולם עכ"ל פירושו נראה דדוקא בא"ה שאין בהם צד ממון כלל הוא דאין בהם זכי' אבל בא"י דכ"ז שלא זכה בהם ישראל יש בו צד דין ממון באם יתבטל וכן בחמץ בפסח שהרי יש בו שיווי לאחר ימי פסח ומעתה הרי זכייתו ודין ממון שבו סותרים אהדדי שאם נאמר שלא זכה בהם ויועיל ביטול או בחמץ אזי יותר לאחר פסח ונמצא שזכה בהם לענין זה ואזי כיון שזכה בהם אזי נגרר ממילא דלא מהני ביטול ובחמץ נידון כחמצו של ישראל שעבר עליו הפסח או מטעמא דרשב"א וריב"ש בתשו' ת"א דכיון שרצה לזכות בו נידון כשלו להחמיר עליו בע"ג לענין ביטול וכן בחמץ לענין ב"י אמנם כ"ע מודים דאחרים אין להם זכי' באיסורי הנאה כלל ומשה"ט נידון כקדושי טעות למפרע משום דלאו משום מילתא דאיסורא לחודא נעשו קדושי טעות אלא משום דלא זכתה בעצמותו אלא בכדי שוויו שלא כדרך הנאתו

ז ולפי זה מתורץ הכל על נכון דלא מצי למיתני באיסורי אכילה דלא מבעי' לתירוצם השני דאיירי בדלא ידעה ושגם עכשיו שו"פ לשלא כדה"א רק משום קדושי טעות הוא דנתבטלו הקדושין הא תינח בא"ה אבל באיסורי אכילה דלא נפקע זכיות קנינה רק איסורא דרמי עלי' שאסורה לסחור בהם והרי אם מתה זוכין היורשים ממילא שהרי אצלם הוא כנזדמן כמבואר בתוס' בפ' כ"ש ך"ד וכיון שקנתה בכל שוויין רק משום איסורא לחוד לא נעשה בזה כקדושי טעות כמש"כ לעיל וגם לתירוצם הראשון ניחא דמוקי למתניתין כשקידשה בשו"פ מצומצם דהא תינח בא"ה כיון דלא זכתה בשו"פ כלל דבא"ה אין לו זכי' אבל באיסורי אכילה ממ"נ אם גם במכירה אינו שו"פ שישראלים לא יקנוהו ולא"י נפחת השער מפרוטה כבר כתבנו דזה אינה מכלל