זית רענן חלק א רסה

לאוין ועשה או שניות תהיה מקודשת דמידי טעמא דאינה מקודשת אלא משום כל דמקדש וכו' וכיון דחזינן דעביד איסורא הרי דלא קידש אדעתם וזהו נגד המושכל דהיכא דתלוי' וקדיש אשה הכשירה לו אינה מקודשת ואשה הפסולה לו תתקדש ונראה כיון דהא דתלוי' וקדיש מתקדשת מדינא הוא מפני דדמי לתלוי' וזבין דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה ולכן אמרינן דמסתמא נתרצה לבסוף ברצוי גמורה במאי דאמרה רוצה אני ועיין רמב"ם בפ"ב מה' גירושין ה' ך' בגט מעושה וז"ל ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס וכו' שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מה"ת וכו' אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שיעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו עכ"ל ומשום האי טעמא אף בתלוי' וקדיש אמרינן דמסתמא נתרצה היינו כל היכא דליכא עבירה בקידושין עצמן אבל היכא דתלוי' וקדיש קידושי עבירה אזי אמרינן דמסתמא לא נתרצה ומדינא אינה מקודשת אמנם היכא דהיא לא ידעה דאיכא איסורא בקידושין של זה ואח"כ נודע לה ומעיקרא נתקדשה באונס ואמרה רוצה אני יש לספק אם נימא כיון דעיקר הקידושין היו באונס אע"ג שנתרצה אח"כ מ"מ אלו ידעה דאיכא איסורא לא התרצית מעיקרא דבשלמא היכא שקידושין היו מדעתם ולא ידעה מעיקרא שאסורה לו דצריכה גט כמו שנראה מפשטא דשמעתא בכתובות ק"א ור"ן שם היינו משום דכסבורה שיערב לו המקח אבל היכא דמעיקרא היה באונס אזי יש מקום לומר דמדינא נתבטלו הקידושין למפרע ואח"כ ראיתי בנב"י מה"ת א"ע סי' נו"ן דמספקא ליה קצת גם כשנתקדשה מדעת שניהם ואח"כ נודע לבעל שהיא אסורה עליו יעו"ש, ואין להקשות לדעת המרדכי לתירצו הנ"ל א"כ היכא שקידש ח"ל או שניות ושניהם לא ידעו לא תתקדש משום דכל דמקדש כקו' הנ"ל ותירוצו הנ"ל ל"ש רק בדידעו שנאסרה לו דז"א דא"כ מיחזי כחוכא דהיכא דידע דאיכא איסורא ועבר במזיד תתקדש והיכא דלא ידעו דעברו רק בשוגג לא תתקדש, אמנם בעיקר תירוצו דמרדכי נראה להדי' מרש"י ותוס' דלא ס"ל הכי שהרי רש"י בר"פ בדינא דרב גידל במקדש בח"ק פירש משום כל דמקדש וכו' אע"ג דעבר להדי' ובתוס' ב"ב מבואר להדי' דגם בתלוי' וקדיש ובעובדא דנרש ל"ש כל דמקדש ואפ"ה אפקעוהו משום דעשה שלא כהוגן

ב ובעיקר קו' המרדכי אפ"ל ע"פ סברת הט"ז בי"ד סי' קי"ז ס"ק א' ובא"ח סי' תקפ"ח ס"ק א' דאין כח ביד חכמים לאסור מה שהתירה התורה בפירוש רק בדבר הרשות שלא נאמר בפירוש להיתרא וכיון דבריש תמורה ילפינן מלא יחלל דקידושין תופסין באיסורי כהונה וכן בפ' האומר בקידושין ילפינן דבכל ח"ל קידושין תופסין מקרא דכי תהיינה וכיון דבאיסורי תורה ריבה רחמנא דקידו' תופסין תו א"א לחכמים לבטל משום איסורא וגם בשניות א"א להחמיר יותר מאיסורין דאורייתא רק בדברים דאית בהם משום תיקון עולם בהדי' כגון בתלוי' וקדיש או בעובדא דנרש וראיתי בשעה"מ פ"ה מה' סה"ת דף ב' ע"ב שהקשה על הט"ז מתוס' כתובות נ"א ע"ב ד"ה אונס וכו' וז"ל אע"ג דאבוהו דשמואל חיישינן קאמר משמע ליה דמדאוריי' קאמר דאי מדרבנן וכו' ואם כדעת הט"ז מאי קשי' להו אפי' נימא דמדרבנן חיישינן קאמר אפ"ה פריך שפיר אונס דשרי רחמנ' המש"ל דכיון דמפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור וכן נראה מדברי תוס' חולין י"ב ד"ה פסח וכו' כמו שיראה המעיין שם עכ"ל וראייתו מבשר תאווה דתירצו בתו' דחיישינן למיעוטא מדרבנן אע"ג שהתירו רחמנא בפירוש יש לדחות דאיכא לאוקמי קרא היכא דבדק הוושט מבחוץ ונתגדלה אצלו וידע שלא נדרסה כמבואר לקמן ד"ח תו' ד"ה אתי' רק שהקשו דמכולה שמעתא ל"מ הכי וע"ז תירצו דחיישינן למיעוט' הוא מדרבנן ועוד הא דחל"מ הוא סוג הכולל כמה ענינים ומש"ה גם כשנוגע בפרט אחד נגד דבר שהתירו רחמנא בפי' אפ"ה לא יצא מהכלל וע"כ לא קאמר הט"ז אלא בדבר שהתירו בפי' רחמנא לא יכלו לאסור דבר זה בפרט, ומה דקשי' לי' מכתובות לק"מ דאכתי הוכיחו תוס' מתירוצו דגמרא דמשני כגון דקאמרי עדים שצווחה מתחילה ועד סוף דמשמע להדיא דדוקא בזה האופן התירה התורה בפשיטות הוי לי' לשנוי' דמשכחת ליה היכא דקאמרי עדים וכיון דאפשר שלא התירה התורה רק על אופן אחד שוב יש כח ביד חכמים לאסור כיון שלא התירו רחמנא בפי' אלא וודאי שמואל מדאורייתא קאמר

אמנם קשי' מהא דאמרי' בפ' כל שעה דאמר ר' אבהו כ"מ שנאמר לא יאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד א"ה וכו' מדהתירה רחמנא בפירוש בנבילה וקשה דילמא לגופא איצטרך כי היכי דלא יוכלו לאסור בשום אופן כמ"ש בסוכה ל"ט לפי פירושו של הט"ז שם בתוס' ד"ה וליתיב בסה"ד דמדכתיב או מכור לא"י א"א לומר דחכמים אסרו למכור בנבילה שלו והוכיחו מזה דבע"כ צ"ל דגם בשביעית דתנן שם בהדי נבילה אסרו חכמים כשקונה על מנת למכור דאלת"ה אלא כשלוקט משלו ע"מ למכור הוא דמיקרי סחורה בשביעית תו ליכא לאשכוחי מילתא דיתסור בכולהו בחדא גוונא שהרי בנבילה מותר בשלו מדכתיב בהדיא להתירה וא"א לחכמים לאסרו א"ו דבקונה ע"מ למכרו מיתסר גם בשביעית וא"כ מנ"ל לר"א אליבא דר"מ לילף מנבילה דבכל אסורין אסור בהנאה דאיצטרך קרא לגופי' וצע"ק

ג גם קשי' מחולין קי"ג דר"ע סבר חי' ועוף אינו מן התורה שנאמר ל"ת גדי בחלב אמו שלש פעמים פרט לחי' ועוף ובהמה טמאה ולפי דעת הט"ז האיך יכלו לאסור מה שהתירה התורה בפירוש ודוחק לומר כיון דלא כתיב בהדי' רק מיתורא דרשינן כן מש"ה יש כח בידם לאסור שהרי גם על קושיתם של ראשונים במילה בשבת אמאי לא אסרו כמו בשופר משום חששא דרבה תירץ כן בט"ז סי' תקפ"ח בא"ח משום דכתיב וביום ודרשינן אפי' בשבת וי"ל דפריך שם בגמרא הני הא אפקתהו לכדשמואל ומתרצינן שם קסבר ר"ע איסור חע"א וכו' ומש"ה לא הוי כמפורש בקרא כיון דאיכא למימר דיתורא דקרא לכדשמואל אתי' רק דס"ל לר"ע כן מצד הסברא משום דא"ל אחע"א עוד יש לחלק דדרך שלילה שאני דמ"מ לא כתיבה ההיתר בפירוש, תדע דכל מידי דכתיב בי' אכילה מותר שלא כדרך אכילתן ואפ"ה אסור מדרבנן אולם מסדין בציצית קשי' דכתיב בהדי' ל"ת שעטנז גדילים תעשה לך ואפ"ה פטרו חכמים סדין בציצית עי' מנחות דף מ' איברא לאחר עיון נראה דדוקא בדבר דכתיב בהדי' בקרא להתירא הן בדבר רשות הן בדבר מצוה אזי שוב אין כח בידם לגרוע אבל במקום דכתיב בקרא גופא רק בתורת דחוי' כיון דבקרא גופי' בקושי התירו שוב יש כח בידם להחזיר הדבר לאיסורו ונודע דבכ"מ דעשה דוחה לל"ת שהוא רק בתורת דחיי' עי' יבמות ך' ע"ב בתוס' ד"ה אטו שכתבו להדי' כן ואע"ג דבמנחות כתבו ד"ה כיון וכו' וז"ל אבל מדאוריית' שרי דכלאים ממש הותר בציצית ולאו משום דחוי' וכו' עכ"ל הרי דכלאים בציצית שאני מכל ל"ת עי' חולין קי"א בד"ה טלית שהאריכו בזה וגם במנחות בתירוצם השני שם משמע דגם בכלאים דחוי' וז"ל שם א"נ לא קאי במסקנא הכי ואע"ג דיותר מסתבר להם בחולין מכמה ראיות דבכלאים הותרה מ"מ כיון דבכל שאר עשה ול"ת מתורת דחיי' הוא וגם בכלאים יש להסתבך בי' שוב לא נכלל במידי דכתיבי בפירוש להתירא ובני הרב החריף נ"י הביא ראי' לסברת הט"ז הנ"ל מתוס' יבמות ך' ע"ב בד"ה א"ה וכו' וז"ל כל הני פרכי לא פריך שיעקרו חכמים לגמרי מצות יבום וכו' וה"ט משום דכתיב בהדי' גם תירץ עפ"י דברי הט"ז קו' קצה"ח בסי' צ"ב ס"ק א' יוע"ש: