זית רענן חלק א רסד

ג ועתה רצינו לבאר דעת רש"י יבמות צ' ע"ב וכן בפ' ב"ש ק"י שהרכיב שלשה טעמים כחדא לס"ד דרבינא דאמר תינח דקדיש בכספא והוא משום כל דמקדש תולה בדעת חכמים דהא כדת משה וישראל קאמרינן ואפקעינהו רבנן ע"י גט זה לקידושין מינה ושוינהו למעות דקידושין מתנה למפרע ע"י אסמכת' דקרא וכן בגיטין ל"ג ובריש כתובות פרש"י ג"כ משום דקידש אדעתם ושוינהו מעות מתנה ושבקי) לטעמיה משום אסמכת' דקרא והוא משום דעיקרא דמילתא לקושטא רק משום דשווינהו למתנה מעיקרו ואולם טעמא דמילת' ליכולת הזה לתת את שלו לאחרים הוא על יסוד ומצב הזה משום אסמכת' דקרא כמו שמבואר בש"ס טעם זה וכשם שהי' יכולת בידם להוציא מרשות אחד לגמרי כן יכלו לזכות לאחרים אפי' בלא קנין כלל ובלא כוונת קנין **(כל הדברים בכאן אינם רק מהכח שהיה ביד הסנהדרין מעתיקי הדת בימי הבית ובזמן הזה אין לנו נפקותא מזה רק לדברים הנוגעים לאיסור והיתר כגון קידושין גטין וכדומה אבל מה שנוגע לעצם דיני ממונות הכל הולך ע"פ דינא דמלכותא כי דינא דמלכותא דינא)** כדאי' בחידו' רשב"א גיטין דף ל"ו גבי פרוזבול וכיון שהוא רק נתינות טעם למתנה זו אינו מן הצורך כ"כ לפרש להדי' בכל מקום וילמוד סתום מן המפורש אולם בעיקר' דמילת' צריך להבין דלמה הוצרך לעבותות חבלי שלשה אלו דגם בחדא מינייהו סגי או משום אסמכת' דקרא או משום דכל דמקדש וממ"נ אי לס"ד דרבינא קא מפרש סגי בהפקר לחוד ואי למסקנא דמילתא בודאי בכל דמקדש לחודא תלי' מילת' דהרי בקידשה בביאה הוא רק משום טעם זה לחוד וכשתדייק היטב בלשונו ובציון מקומו בכל מקום תראה דמעובד' דנרש ביבמות ק"י לא קשי' כ"כ דהאי דפי' דכל דמקדש תולה בדעת חכמים קא מציין על מאי דאמרינן מעיקרא וזה קאי למסקנא דרב אשי ובאמת בטעם זה לחודא סגי והא דפירש מטעם מעות מתנה ע"י אסמכת' דקרא קא מציין על קו' רבינא ובאמת הא גופא קשי' לי' לרבינא כיון דעיקרא דמילת' משום דשווינהו למעות מתנה למה לן לטעמא דכל דמקדש כלל שהרי בלא זה בידם לעשות כפי חפצם אף שלא קידש על דעתם ובקידש בביאה לא מהני גם טעם זה לדעתו דרבינא כיון שעובר מיד עיין תוספ' ריש כתובות שם ומהרש"ל ומהרש"א בתד"ה תינח וכן ברש"י ריש כתובות ובפ' השולח יש לפרש כן אמנם ביבמות צ' ע"ב שהרכיב רש"י כל הטעמים הללו קודם קושי' רבינא קשי' דמה הועילו בהרכבת הדברים הללו הסותרים זה לזה ועוד יש להבין בכל המקומות הנ"ל למה הוצרך לפרש משום מתנה ולחזק בדקו ע"י הפקר ולא סגי לפרש משום הפקר עצמו ולשבוק טעמא דמתנה לגמרי ובפסחים בחיטי דקורדניית' מפרש שם משום כל דמקדש ומשום אסמכת' דקרא ושבק טעמא דמתנה לגמרי אמנם לאחר עיון היטב יתבונן טיב כוונתו בפירושו כוונה נמרצת ומדויקת דמטעם הפקר לחודא דא לא סגי דלא מיבעי' היכא דלא נולד שום ריעותא בשעה שקידש כגון בביטלו מבוטל דמצד עיקר הדין הגט בטל מדאורי' רק דחכמים חזו בטעמא דמילת' מפני תקנות עגונות שמן הראוי לקיים את הגט רק דכח זה לא ניתן להם וחזרו לפסוע על קידושין דמעיקר' אשר כבר כלו והלכו ואין זכר למו היאך אפשר לומר ששווינהו הפקר למפרע ועל מה חל ההפקר, וכן גבי אונס בגיטין דמן הכרח לומר דנעשה הפקר למפרע ודבר זה רחוק מדעת ומסברא הפשוטה וגם רחוק לומר דתיכף בשעת קידושין עשאוהו כהפקר על תנאי שבאם יזדמן אח"כ שיתן ג"פ ויבטל או שיקרה לו איזהו אונס בתנאי שיתנה בגירושין יהיה המעות הפקר למפרע וא"כ בכל קידושי אשה צ"ל דנעשה על תנאי גם זה הוא דרך רחוקה ממישרים ועוד אפשר לצדד דלא מהני כלל הפקר ע"ת כיון דא"א לקיים המעשה דהפקירא ע"י שליח כמובא בר"ן ריש פסחים ובב"י א"ח סי' תל"ד וא"כ התנאי בטל ומעשה קיים ולקמן נביא ראי' ברורה דלא תקנו חכמים לעשות הפקר למפרע כלל אלא גם בקידושין שנולד ריעות' ע"י המקדש תיכף לפי דעת חכמים וראו שמן ההכרח להפקיע הקידושין אפ"ה א"א להפקיע ע"י הפקר לחוד כמו בעובד' דנרש דמה בכך שהפקירו ועשאוהו כאינו שלו דמ"מ תתקדשה כיון שמכיא לה הנאה זו מכחו דמקדש ודמי להושיט לה דבר של הפקר אף שלא כיון המקדש לקנותו דמקודשת לדעת רש"י ורוב הפוסקים עי' ע"ג נ"ד ומש"ל בפ"ה מה"א ודוחק לומר דיפקירו גם ממנה שהרי היא לא פשעה מאומה בעובד' דנרש וכדומה ועי' יבמות דף צ' בתד"ה אזיל דכל אימת דלא פשע ל"ש להפקר כלל ומש"ה ניחא בעובד' דנרש לס"ד דרבינא סגי בטעמ' דמתנה לחוד וכח זה היה בידם משום אסמכת' דקרא אבל משום הפקר לחוד לא אפשר לסלק הקידושין דמ"מ מטי' לה הנאה זו ע"י המקדש אבל כשעשאוהו מתנה דהיינו שחכמים לקחוהו ממנו ונתנו לה אזי במה תתקדש אע"פ שבגרמת המקדש נעשה זה א"א שתתקדש רק כשאומר בפירוש בשעת קידושין שתתקדש בהאי הנאה כיון שכסף קידושין של אחרים הוא ולכן בעובד' דנרש תו ל"צ לטעמא דכל דמקדש לס"ד דרבינ' והא דפי' רש"י שם משום כל דמקדש לפי שתלה בדעת חכמים קאי למאי דאמרינן מעיקרא והוא למסקנא דר"א דגם בקידש בביאה הפקיעו משום טעם זה לחוד והא שהרכיב לכל הטעמים יחד ביבמות צ' גבי בטלו מבוטל קא מפרש לס"ד דרבינא והוא דהתם כיון שבשעת קידושין לא איתרעי כלל רק ע"י ביטול שאח"כ וא"א להפקיר או לעשותו כמתנה למפרע כיון שכבר כלו ונאבדו כסף הקידושין כנ"ל רק דאמרינן דמש"ה נתקשר' דעתו בדעת חכמים לגמרי לבל יטה מדבריהם ומרצונם שהרי בידם לעשות כאלו לא נתן לה מאומה ע"י אסמכת' דקרא אם יהיה להם איזהו גמגום בקידושין ומש"ה נעשה דיבורו כתנאי גמור במה שאמר כדת משה וישראל וכיון שכבר עשאוהו כתנאי גמור מש"ה גם בכל זמן שנולד להם איזהו ריעותא באישות יכולים לבטל הקידושין כיון שלא נתקיים התנאי אבל לולא זאת שרשות בידם לבטל את הקידושין כשנולד להם איזהו ריעותא מי מכניסו לתגר הזה לומר שעשאהו כתנאי ממש, אכן כיון דידע דיכולת בידם לבטל הקידושין כשיולד להם אז איזהו ריעותא ואפ"ה אמר בפירוש כדמו"י הרי שתלה בדעתם אפי' בביטול והירוס מעשה הקידושין ותו ליכא נפקותא אימתי גילוי דעתם אם לקרב או לרחק אכן גם בעיקר התנאי שהיה מפני ההכרחי שהרי ביכולתם להפקיע כשיולד איזהו ריעותא בשעת קידושין היינו מפני שעשאוהו כמתנה ע"י אסמכתא דקרא דאילו מחמת הפקר לחוד א"א דסוף סוף מטי' לה הנאה זו וכסף קידושין הללו ע"י המקדש כנ"ל והשתא א"ש בחיטי דקורדנייתא דפירוש מטעם אסמכת' דקרא ותליות דעתו בחכמים משום דהתם בהפקר לחוד סגי שהרי גם ממנה הפקירו כמוהו שהרי לשניהם נאסר בהנאה רק דא"א להם לעשותו כהפקר גמור דא"כ לא יעבור אח"כ בב"י כנ"ל באות ב' מש"ה צריכין להכניס ג"כ בתליות חכמים והכוונה כיון שמתיירא לנפשו שאולי יולד להם איזה גימגום הרי יכולת בידם להפקיר לגמרי ומש"ה עשאהו כתנאי גמור לכן גם כשאינם חפצים להפקיר מפני שלא רצו להקל עליו מ"מ כבר נתקשר בתנאי זה למי יתירנו: סימן ב בדיני דכל דמקדש וכו'

א עיין במרדכי ריש פ' האומר בקידושין שהיקשה דגם בחייבי לאוין ועשה ושניות אמאי לא אמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ותירץ כיון דחזינן להדי' שקידש נגד סוגי התורה וחכמים תו לא שייך לומר בי' כל דמקדש וכו' שהרי יצא מן הכלל ודוקא במילין דחציפי כגון בתליו' וקדיש או בעובדא דנרש דלא עביד איסורא להדי' הוא דאמרינן ביה כל דמקדש, וקשה לכאורה דא"כ בתלוי' וקדיש חייבי