זית רענן חלק א רסג

דהרי התם מדעתה נתקדשה לו אמנם גם שם ניחא מטעם הפקר דשאר וכסות דהרי אם קידש אשה חוץ משאר וכסות איתא בתוס' נזיר י"א ד"ה האי וכו' וז"ל בתה"ד דגבי קדושין שאני דאפילו אמר בפירוש חוץ משאר לא מהני לי' דבורו דאין קדושין לחצאין וכי אמר הרי את מקודשת מקודשת וכי אמר חוץ משאר לאו מידי קאמר ולכך חייב בכולן וכו' וצריך להבין מאי שנא מגט דאם אמר הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני דאינה מגורשת רק משום דשאני קדושין דממילא פשטא בכולה כקו' הש"ס בקדושין דף ז' ותירוצו דש"ס התם בהמה הכא דעת אחרת לא שייך בזה דמסתמא ניחא לה ולא דמי לחציך מקודשת לי דעיקר החסרון בגופה תלי' ועוד דחיוב שאר וכסות לאו בדעתו תלי' מילתא רק דרחמנא רמי' עלי' כנראה בעליל מדבריהם בכתובות נ"ו בד"ה הרי בסה"ד וז"ל שאני התם דחייבתו תורה וכו' הלכך במקום שאין משעבדים עצמם פטורין עכ"ל וצריך לומר דשאני שו"כ דרחמנא רמי עלי' שלא מדעתו וגם לדעת רשב"א קדושין שמפרש דגבי חציך הוי כמקחת את עצמה וא"כ לענין שו"כ דלא שייך טעם זה שפיר אמרי' דפשטה בכולו וא"כ בעובדא דנרש הפקיעו גם קדושי ביאה מטעם אסמכתא דקרא דמבואר בפ' השולח דף ל"ו עיי"ש מחיובא דשו"כ וכיון שאין הנכסים ברשותו לענין זה והוי כנכסי חבירו לגמרי דאז אי אפשר לפשוט בכולו וממילא נתבטלו הקדושין משום דאין אישות לחצאין כמו בגרושין דגם בשו"כ שייכא עיקר מהאישות כמבואר בדבריהם לעיל

ב אמנם בפרש"י מבואר ביבמות ק"י גבי עובדא דנרש שהוא ג"כ מטעם כל דמקדש שגם שעשה שלא כהוגן בזה משום זה לא נעזב כאיש משולח לצאת מאגודת חכמינו ז"ל לגמרי דאין דנין מפרט על הכלל וכן פרש"י בריש פסחים גבי חיטי קורדנייתא שהוא מטעם כל דמקדש שגם שעשה שלא כהוגן שקידשה באיסורי הנאה וקשה דא"כ מה תירצו בש"ס דמש"ה לא מהני ביטולו בשית ועובר אח"כ מדאורייתא כשם שהפקיעו הקדושין דקדושין שאני משום שקידש על דעתם ואדרבא נוכיח מזה דלא הפקירו לגמרי שהרי לולא זאת לא הפקיעו משום הפקירא לחוד יהי' מאיזה טעם שיהי' מ"מ מוכח שלא עשאו כהפק' בחמץ דרבנן וא"כ מדוע יעבור בב"י מדאורייתא כיון שמדאורייתא הוא ברשותו וגם חכמינו לא הפקיעו רשותו לגמרי רק גבי קדושין משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש אבל לדעת תוס' ניחא כיון דקידש בא"ה דרבנן או בשעות דרבנן וחמץ דאורייתא אזי מסתמא לא קידש אדעתא דרבנן ורק מטעם הפקר לחוד הוא דנפקעו קדושיו וכיון דמשום אסמכתא דקרא הוא אזי נידון כדאוריית' ממש ומש"ה עובר בב"י אח"כ כשביטלו בשית אולם לקושטא דמילתא נראה דאי אפשר לומר דמטעם אסמכתא דקרא לא מהני הביטול בשית מדאוריית' דא"כ איך יעבור בב"י אח"כ כשביטלו בשית כיון שנעשה כהפקר שוב אינו שלו לעבור עליו כמו בהפקר ממש דא"א לאחוז החבל בת"ר, וממ"נ לא יעבור מדאוריית' וא"א לומר שיהי' כהפקר רק לענין ביטול לחוד דא"כ גם במפריש מן הטמא על הטהור נמי נימא דהאי גריוא הדר לטיבלא ע"י אסמכתא דקרא ואפ"ה מוטל עליו לתקנו אח"כ א"ו דכגון זה לא נותן בידם רק באם שיוציאו מרשותו או כלל לא ועי' יבמות פ"ט ע"ב תוס' ד"ה שהפקר דמבואר כן בדבריהם שם דאין כח בידם להפקיר **(כל זה אינו מדבר רק לענין קדושין אבל גוף דין הפקר אינו נוהג בזמן הזה)**. לחצאין ונלפענ"ד בזה דש"ו בפסחים הכי שייטא ואזלי וטרם נציע מה שצריך ביאור במקומו (ואח"כ נציעה לבאר הנוגע בכו"כ סוגיות וכבר העמיקו והרחיבו בזה רבותינו אחרונים רק עודנו נשתארו כעוללת בראש עמיר לצעיר כמוני) והוא דהרי חזינן בכו"כ תקנות ואיסורין דרבנן אשר נשארו בהווייתן ולא נתעלו חוץ ממדריגתם אפס דבר גם בדברים שהי' רשות בידם להתהלך גם נגד חוקי דאוריית' כמו בנכסי לך ואחריך לפלוני דתיקנו דאסור לראשון למכור ואפ"ה אם עבר ומכר מהני וכן במוכר עבדו וכן באיסורי הנאה דתנן אם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ואמרי' בנדרים פ' השותפין מ"ז דלכתחילה לא הרי אף דאסור לכתחילה לכמה פוסקים אפי' בחליפי חליפין אפ"ה לא הפקיעו הקדושין עי' תשו' רמב"ן סי' קכ"ה שמביא שם ראיות אלה ועוד נראה לי ראי' ברורה דהרי אנן פסקינן כרבי דבטלו מבוטל עי' אה"ע סי' קמ"א סעי' ס' אע"פ שאינו רשאי לבטלו שלא בפני השליח ועל מדוכה זו אזדי השו"ט בפסחים אם גם בשעות דרבנן לא יצאו מגדרן ונשאר רק בהווייתו באיסורי דרבנן לחוד וממילא מהני הביטול שלו אז שלא יעבור אח"כ או דילמא כיון שכח בידם בשב וא"ת דכיון שאסרו בהנאה מדרבנן נסתלק ממילא הביטול שלו בשוא"ת כיון שאינו ברשותו מדרבנן ואזי עובר ממילא בב"י כשהגיע זמן איסורו כיון דמצינו כן כמה פעמים דנחתו ג"כ לדברים הנוגעים לדאוריית' כמו בסדין בציצית והזאה ואיזמל אולם באחת משתים יבחן הדבר אם בשוא"ת או במקום דאית בי' משום אסמכתא דקרא דאז אפי' נגד קו"ע ניתן להם מדאוריית' ומצד הסברא פשוטה נראה כשם דניתן להם כח מדאוריית' היכא דאיכא משום אסמכתא דקרא כן בשוא"ת ניתן להם כח מדאוריית' אפי' במקום שיסתעף מזה אח"כ נגד דאוריית' להחמיר ובלבד שלא יסתעף מזה איזהו קולא נגד דבר תורה בקום ועשה ומש"ה במפריש מן הטמא על הטהור לא אמרי' דהאי גריוא הדר לטיבלא משום דלית בי' משום אסמכתא דקרא אע"ג דבשעה שהפריש דומה לשוא"ת ונאמר דנשאר בחזקתו כמו שהי' ויהדר לטיבלא ויהי' כולו באיסורו משום דעתיד להסתעף מזה לסלק את האסור מן התורה בקו"ע אם יפריש אח"כ מיני' ובי' או ממקום אחר אבל במקום שלא יצמח מזה להקל על האסור מן התורה בקו"ע ובשעתו הוא בכלל שוא"ת אזי דינו כדאוריית' ממש לכל חומר שיסתעף אח"כ לכל דינין שבתורה ולכל ענינם בלא מגרעת מן ד"ת אפס דבר ולקמן נביא כמה ראיות לזה בעזה"י ומש"ה גם בביטול בשעה ששית כיון שנאסר מדרבנן ובשעתו הוי שוא"ת אזי ממילא עובר אח"כ בב"י הגם דלית ביה משום אסמכתא דקרא דהא לא צריכין לאסמכתא דקרא אלא במקום קו"ע בשעתיה כמו בירושת הבעל או שיסתעף אח"כ איזהו איסור מן התורה בקו"ע כמו מה"ט על הטהור ומסקינן דגם באיסורי הנאה בשעות דרבנן הזקיקו את עצמם לחפש להם דרך ומסלול בכל אשר בידם לעשות וראיה מדרב גידל א"ר דאמר דאין חוששין לקידושין ע"י אסמכתא דקרא אמנם הא תינח בחמץ דרבנן דנוכל לומר שמפני אסמכת' דקרא לחודא הפקיעו הקידושין אבל בחמץ דאוריית' ושעות דרבנן דא"א להפקיע ע"י אסמכתא דקרא לבד דכיון דאין חוששין לקידושין ונמצא החמץ של המקדש הוא כבתחילה והוא עובר אח"כ בב"י כשמגיע עידן איסורא וכבר ביארנו דאין הפקר לחצאין רק משום דמצטרפינן בהדי' הטעם משום דכל דמקדש כמבואר ברש"י שם ואופני הרכבת שני טעמים הללו בפרטות יתבאר להלן על מכונם) וכיון דחזינן שהזקיקו את עצמם בכל תחבולות האפשרי להפקיע אפי' בקו"ע כדי שלא יועילו מעשיו וחפשו באמתחתם בכל היכולת הניתן להם מן התורה כן ה"ה לענין ביטול הגם דל"ש משום אסמכת' דקרא שהרי זה סותר למטרת כוונתם שהרי רצו להפקיע ביטולו כדי שיעבור ואם יתקפיהו ע"י אסמכתא דקרא אזי לא יעבור רק משום טעמא דשוא"ת לחוד הוא דאתינן עלי' להפקיע הביטול בשעתי' וממילא יעבור אח"כ מדאוריית' גם לדעת התוס' דהיכא דעשה שלא כהוגן לא שייך לומר אדעתי' דרבנן מקדש צ"ל דבחמץ דרבנן ושד"א הוא מטעם אסמכת' דקרא לחודא דהרו בחמץ דרבנן לכ"ע אינו עובר בב"י ובחמץ דאוריי' ושד"ר כיון דאדם טועה בשעה א' ועלול לטעות בזה תלינן בטעותי' (עיי' ר"ן שם) ומש"ה לא יצא בזה מגדרת חכמים ועודנו קשור באגודתם ואמרינן שמסתמא קידש אדעתי' דרבנן כדי להפקיע קידושיו שע"י אסמכת' דקרא לחודא אי אפשר כנ"ל: