זית רענן חלק א רסב

שאין עלי' נדרים והלכה אצל חכם והתיר לה מקודשת כיון שהמעשה אלים בשעתי' יש בה אלימות ג"כ לחזור ולניעור למפרע ואפ"ל עפ"י סברתו דהיכא דהמעשה קלישתא שאינו יכול לקיימו ע"י שליח גם תנאי אינו יכול להתנות דאין בהם אלימות כ"כ לחזור ולניעור למפרע ע"י קיום התנאי וכיון שאף אם יתקיים התנאי יתבטל המעשה הרי התנאי סותר המעשה לגמרי ותנאי בטל ומ"ק אמנם כ"ז בתנאי דלהבא אבל בתנאי דלשעבר ל"ש הכי ויתיישב הא דרבינא דלכ"ע יש תנאי בחליצה כגון בתנאי דלשעבר דבאם נתקיים התנאי אזי המעשה חל מיד

יד רמב"ם פ"ז מהמ"א ה' כ"ג המקדש ע"ת וכו' וביטל התנאי אעפ"י שביטלו בינו לבינה שלא בפני עדים בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם ובהשגות משיג עליו ומצריך לבטל התנאי בעדים ופירשתי דבריו דס"ל כשיטת הרשב"א דמחולה ל"מ בקידשה ע"ת (ומה שמביא הר"ן בשמו דלא ס"ל כרשב"א אם בפירוש מצא כן בדבריו אולי לא זהו הראב"ד שבהשגות ותרי ראבד נינהו) ועי', רשב"א גיטין בפ' מ"ש גבי מחולין לך לא מהני למסקנא אבל אם מבטל התנאי ואומר הרי זה גיטך ובלא תנאי בוודאי מכאן ולהבא ודוקא גבי מחולין לך דקיומי תנאי קא בעי ועיי"ש הרי להדיא דביטול תנאי הוא רק ע"י שמגרשה מחדש דאנן פסקי' כרבנן דא"צ ליטול הימנה ולחזור וליתן לה אבל צריך לומר לה הרי זה גיטך (ועי' בתשו' הרא"ש כלל ל"ה דמתחלת דבריו משמע לכאורה דמקודשת למפרע אבל מסוף דבריו משמע ונראה בעליל דמקודשת רק מכאן ולהבא דהא מביא שם דאף שנתאכלו המעות מקודשת דדמי לאומר הא"מ לאחר ל' יום וכו' דהני זוזי לא למלוה דמי וכו' אכן נראה מדבריו דאצ"ל לה הרי את מקודשת מחדש דמה שאמר לה מתחילה מהני אח"כ כשביטל התנאי אבל מדברי רשב"א גיטין הנ"ל נראה להדיא שם דצריך לחזור וליטול הימנה עיי"ש) ולהכי כיון דביטול התנאי בתורת מחילה ל"מ ולא מידי לדעת רשב"א רק בתורת חזרה ולהכי צריך לחזור ולומר לה לשון קידושין בפני עדים דווקא ועפ"ז יש ליישב קו' הלח"מ שם על רשב"א דהא לעולא אמר ר"א בע"כ צ"ל דבכונס ולא בעיל פליגי ולרב מקודשת ע"י מחילה דאחולי אחיל לתנאי ולהנ"ל צ"ל דהא דפשיטא לי' לרא"ש דאף בנתאכלה המעות מקודשת זהו לשיטתו דמשמע לי דא"צ לקדשה מחדש דהא תנאי מילתא אחריתא וכיון דאתי דיבור ומבטל דיבור ובטל הדיבור הראשון מכאן ולהבא דבודאי אין סברא לומר שיעקור דיבורא למפרע אבל לשון קדושין שאמר מתחילה נשאר בקיומא מכאן ולהבא מעת הביטול ואילך אבל לרשב"א כיון דס"ל שבטל לשון הקדושין שאמר מתחילה וצריך לחזור ולקדשה נראה דבנתאכלה המעות א"מ כלל לדעת הרמ"ה ור"ן (בסי' לא) גבי בזו ובזו דלדידהו ל"ד כלל למקדשה לאחר ל' יום שכבר נגמר לשון הקידושין עיי"ש א"כ מכש"כ הכא שצריך לחזור ולקדשה מחדש וכבר בטל לשון הראשון לגמרי ע"י התנאי שהתנה מתחילה ולהכי פי' הרשב"א בדברי אביי שמפרש רק מטעם אין עב"ז ולא מטעם ביטול התנאי וחלין קידושין הראשונים בודאי דמשמע לי' דמסתמא קידשה בכסף ולא בשטר ולהכי א"מ ע"י ביטול כיון דכבר נעשה מלוה בידה אבל לעולא כיון דס"ל דבבעל לכ"ע צריכה גט לא נשאר לנו לאוקמי פלוגתי' רק בקידשה בשטר וע"י חיבת חופה אמרי' דנעשה כאומר לה הא"מ ונתקדשה ע"י ביטול התנאי

טו עיין גיטין ע"ה בתוס' ד"ה לאפוקי וכו' וא"ת בשלמא תנאי כפול ותנאי קודם למעשה וכו' ילפי' שפיר מתנאי בני גד ובני ראובן מדנכתבו בזה הענין ש"מ בעינן כהאי גוונא אבל שלא יהא מתנה עמש"ב ואפשר לקיימו ע"י שליח היכא ילפי' מהתם כדאמרי' בכתובות דילמא בלא"ה נמי מועיל תנאי אלא דהכי הוה מעשה וי"ל משום דכל הכתובים דמייתי בקדושין הוו בענין זה ש"מ דבעינן ממש כה"ג ואם בחקותי תלכו ואם תאבו ושמעתם נמי רוב מצות ע"י שליח עכ"ל ותמהו כל האחרונים דמשמע מקושיתם ומתירוצם דאפשר לקיימו ע"י שליח קאי על התנאי ומש"ה קשי' להו שהרי כו"כ מצות שצריך לקיים בעצמו ותירצו דרוב מצות יכול לקיימו ע"י שליח ולא כן הוא שלא מצינו זה רק במעשה כגון בחליצה ובקדושי ביאה ולא בתנאי וכן פירשו בעצמם לקמן פ"ד ד"ה ע"מ שתעלה לרקיע וכולם תמהו על דבריהם עד להפליא ונראה לענ"ד ליישב דבריהם בפשטות ודבריהם סובבים בהא דאיתא ב"מ פ"ו ע"ב אמר ר"י אמר רב כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקב"ה לבניו בעצמו וכל שעשה אברהם ע"י שליח עשה הקב"ה לבניו ע"י שליח ואל הבקר רץ אברהם ורוח נסע מאת ה' וכו' שהוכיח זה מכמה כתובים אלמא דמידת הקב"ה כך הוא לעולם ולא ישונה לנצח שכל המצות שעשה בעצמו לא יפרע ע"י שליח והכי קשיא להו כיון דכמה וכמה מצות שצריך לקיימו בגופא וא"כ גם השכר לא ישולם אלא ע"י עצמו ואי אפשר לקיימו ע"י שליח רק כביכול בכבודו ובעצמו וא"כ א"א לקיים המעשה שהוא שכר המצוה ע"י שליח הלכה ה סימן א בדיני כל דמקדש וכו', ולהבין לאשורם דעת רבותינו הראשונים, נ"ע

א דעת התוס' בבא בתרא דף מ"ח ד"ה תינח דבכיון נקטי הש"ס בכמה מקומות כל דמקדש אדעתי' דרבנן מקדש ובעובדא דנרש ובתלוהו וקדיש שבקוהו מטעמי' דמילתא דהיכא דקידש כהוגן אין בידם להפקיע רק משום דקידש אדעתם והיכא דקידש שלא כהוגן אזי לא שייך כלל דקידש אדעתם אמנם בזה בידם להפקיע בלא"ה משום טעמא דאסמכתא דקרא כמבואר בפ' השולח דף ל"ו עיי"ש ויש להבין לדידן דפסקי' דאין כח ביד חכמים לעקור בקום ועשה אם כן היכא דקידש בביאה היכא הפקיעו בתלוי' וקדיש ובעובדא דנרש כיון דלא קידש אדעתם וא"ל דבכה"ג לא הוי כקום ועשה כיון דריעותא נולדה בשעת קידושין תיכף וא"כ נשארה בחזקתה כמו שהיתה דא"כ גם במפריש מן הטמא על הטהור נמי נימא הכי וניהדר לטיבלא כמו שהי' ואפ"ה פסקי' התם כר' נתן בר אמי דהוי תרומה רק דלא עשה כלום לתקן השירים ודוחק לומר דאזלי לשיטתייהו ביבמות פ"ט ע"ב ד"ה כיון ופ"ח ד"ה מתוך דהיכא דחזו טעם הגון יש כח ביד חכמים לעקור אפי' בקו"ע דאיזהו גבול ניתן לזה וראי' לזה שהרי היקשו בגיטין דף נ"ה בד"ה שלא יאמרו וכי יש כח ועוד מדלא הביאו ראי' מעובדא דנרש ומתלוי' וקדיש משמע דניחא גם בלא"ה וגם מסברא יש לחלק דדוקא בע"א במיתה כיון דעפ"י שיקול דעת חכמים מסתמא קושטא קאמר ולא איברי סהדי אלא לשיקרא וממילא מותרת גם מן התורה וגם בנשואי קטנה כיון דדמי למת מצוה שהתירו רחמנא לטמא ולא חידשו בתקנתם אלא בשמא לבד ולכלול אותה בשם זה שהתירה התורה אבל הכא שגם התורה בעצמו לא הפקיע קדושין אפי' בחייבי לאוין ועשה מדוע יגדילו שלא כהוגן לבד מהיכא דעשה להדיא למרות פי עליון (וזה כעין קו' המרדכי ר"פ האומר בקדושין שיתבאר להלן ותירוצו לא שייך לדעת התוס') ולאחר העיון נראה עפ"י דבריהם התם בד"ה קידש בביאה דמש"ה לא דמי לתלוהי ויהיב דכנגד גופה שקנוי לו מתחייב לה בשאר כסות ועונה וא"כ בתלוי' וקדיש כיון שהפקירם הפקר כנגדה ותו אין בידו להתחייב לה מאומה שהרי עשאוהו הכל מה שיש לו ומה שיהי' לו כהפקר **(כל זה אינו מדבר רק לענין קדושין אבל גוף דין הפקר אינו נוהג בזמן הזה)** כנגדה בכל מילתא דתלי באישות והדר דינה לתלוי' ויהיב וממילא אין בקדושין כלום אפילו בקידש בביאה ובעובדא דנרש דלא שייך טעם זה