זית רענן חלק א רנה

דליכא אונסא אזלי' בתר אח"כ ועי' רמב"ן שם ואף החולקים על הרשב"ם בכה"ג כ"ע מודים וע"י רמב"ן שם טעם של החולקים על הרמב"ם ועוד טעמא אחרינא איכא לפי לשון המגרש כאשר הציע מעל"ה לפני בזה הלשון אם יתנו לי אני רוצה לגרשה נמצא אפי' לרבנן דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן לא גרע מאילו אמר להדי' אינו רוצה לגרשה וחזי' שמגרשה בלא אונס יש לצרף דעת רמב"ן ב"ב מ' ע"ב וז"ל עוד יש לחלק ולומר שאם א' בטל הוא מבוטל אבל באומר אנוס אני בו אלמלא שנאמן הוא בכך הי' הגט כשר שהרי לא ביטלו בפי', ואפי' חשבתי לי ג"ד הא קיי"ל דל"מ וכ"ש דלאו גילוי דעת הוא כלל דכיון דלא אנוס לבטלי' בהדי' אלא רוצה הוא לגרש גירושין גמורים ולקלקל עלי' בלעז כדי לצערה הוא אומר הלכך אין פסולו של גט אלא בשביל שהוא נאמן עכ"ל הרמב"ן וכ"ז דוקא כשאומר להדי' דאונס הוא, אבל לומר בכגון זה מכלל הן אתה שומע לאו ולעשות פירוש לפירושו לפי שהוא אונס במקום דידעינן בבירור דליכא אונסא זאת לא שמענו ואינה עולה על הדעת כלל וגדולה מזאת מצינו דדחקיני' בכל אשר נוכל בכדי שלא להכחיש את הידוע ועי' בט"ז סי' קל"ח דאף דבכל מקום שתיקה כהודאה דמי הכא דאיכא עדים להיפוך מישבים את שתיקתו כי היכי דלא ליסתר הודאתו נגד העדים, אמנם הפוסק לא יצא ידי חיובו כדמשמע ביבמות דף ק"ו דטעמא דהתם ל"ש בנ"ד ועי' ברשב"א ובאשרי שם אמנם בשריותא דאיתתא אף שלענ"ד אין להחמיר מ"מ ישקול מעל"ה היטב וישאל עוד אחד מזקיני הוראה ואם יסכים לדברי אזי אתתא דא שריא: סימן ט ב"ה

בנידון ר' מיכל כהן שקידש אשה בעת שהלך שובב והוחזק לפתי ובשעת גירושין ראינו בו איזה סימני פקחות יותר מאשר היה כ"ז שדר אתה ולאחר הגירושין הלך בדרך שובב כמקדם, מתחילה עלה על דעתי כפי הנשמע מאנשים המכירים אותו שכל דבריו והלוכו הוא כדרך בעלי מרה שחורה ואין זה בכלל שוטה כדאיתא במס' חגיגה דף ג' ע"ב ברש"י שם ואף אם נתחזק ג' פעמים תו לא תלינן דגודרופוס אחדי' הוא דווקא בסתמא אבל במגרש הזה ידעינן שעובר עליו איזה חדשים ואטום אזנו משמוע דברת בני אדם כדרך כל בעלי מ"ש אין זה בכלל שוטים ואף דאם נאמר דאינו מבין בשום דבר על בוריו והוא על דרך הפתאים ביותר המובא ברמב"ם הלכות עדות וח"מ סי' ל"ה הלא החילוק בין פתי לשוטה מבואר היטב בת"ש סי' א' ס"ק נ"א דשוטה הוא בנשתנה דעתו מחמת חולי או רוח רעה והפתי הוא דעתו קלישתא דמעיקרא מתולדתו וכן משמע להדי' מדברי רמב"ם שם וז"ל אלא כל מי שנטרפה דעתו וכו' וא"כ ר' מיכל זה שמתולדתו איתחזק במעשה פתיות כאלה אינו בכלל שוטה רק בשם פתי יכונה ומבואר דדווקא לדין ולעדות פסולים הפתאים והוא כעין תשובת מהריט"ץ סי' י"ו חלק אה"ע ואף שבעל ת"ש חולק ופוסל הפתאים אף לשחיטה הוא דוקא כשאינו יודע דברים הסותרים בין הן ללאו אבל כשמבין דברים הסותרים לא נכלל אף בכלל פתאים, ור' מיכל זה הכל מעידים עליו שמבין היטב דברים הסותרים, וראיה שהביא מהרי"ט י"ל על איש שלא יבין עניני הדברים כדרך שאר העם ומ"מ מכיר הדברים שסותרים זה את זה על הן הן ועל לאו לאו אלא שיש בו טפשות דברים שלבו חפץ כמו פתן חרש יאטם אזנו והוא מכלל הטפשים עקשי לב לא מפני זה יהיה בכלל הפתאים שהזכיר הרמב"ם ם ז"ל, ועוד נראה דלא אמרו כן אלא לענין עדות שצריך להעיד ע"ז שעבר כבר ויש לחוש שמא נדמה לו באותו שעה שהדבר כן ואינו כן ונתחלף לו דבר בזולתו מאחר שלפעמים אין מכירים דברים שסותרים זה לזה וכו' אבל כשאנו באים לקיים דבר עמו במקח וממכר או בגיטין וקידושין ומסברו ליה וסבר ואנו מכירים שהבין הדברים כגון זה לאו שוטה הוא והרי הוא כפיקח לכל זה שהוא עושה בדעת שפוי' לפנינו וראי' מההיא דפ' מ"ש דף קנ"ה שמכר נכסים ואלפוה דניכול תמרי ונשדי קשייתא בי רבא דמסיק מסברו ליה וסביר זביני' זבינא וה"ה לענין גיטין וקידושין וחליצה עכ"ל, והקשו על ראי' בספר אור הישר וגם הרב הגאון רב דק"ק פראגע הלא התם לא נתחזק כלל לשוטה רק דחיישינן דילמא אינו בקי בטיב מו"מ וכיון דמסברו ליה וסבור הוא בחזקת יודע אבל בנתחזק לפתי מנ"ל דמועיל מה דסבור, ועוד הקשה בספר ת"ג דמהתם משמע להיפוך דהא אמרינן התם דהא דשדי קשייתא בי' רבא חוצפא יתי' היה בו הרי דוקא היכי דאיכא למיתלי ועיי"ש, ולפענ"ד הכי אזלי ראיתו דבוודאי רבא שכ' שטר מכירה לפחות מבן ך' בודאי על סמך שיבדקנו אם בקי הוא בטיב מו"מ אם לאו וכיון שאמר דברי חכמה כדי להפחית שכר הסופר כדאיתא התם ואף דלקוחות אגמרוה ושוב לא בודקו בבדיקה אחריתי ונקיט לזה בדיקה זו כבדיקה מעליותא שיודע שפיר בטיב מו"מ כיון דמסברא ליה וסביר וכן מבואר ברשב"ם שם ה"נ באיש אשר ידענו שלא נטרפה דעתו מחמת חולה ולא מחמת רוח רעה שכבר יצא מכלל שוט' ולכלל פתי לא בא כיון דמסברו ליה וסבור דאם מועיל הא דמסברו ליה להחזיקו כיודע בטיב מו"מ אף שיש פקחים שאינם יודעים בפחותים מבני ך' מכ"ש שיועיל שלא להחזיקו לפתי מעודו רק דעתו קלישתא אית בי' ולא היה בכלל פתאים מעודו עד עתה, ואף דבשוטה לא מהני מה דמסברו ליה זהו בדידעינן שנטרפה דעתו כמבואר בת"ש הנ"ל וא"כ המגרש הזה שהוא כן מתחילתו וגם מבין דברים הסותרים וסברו לי' וסבור בודאי יש לסמוך על מהרי"ט וגם בעל המחבר ג"כ הביאו בסתם בלי חולק אף באינו מבין לפעמים דברים הסותרים כנ"ל בתוך דבריו וגם בשוטה גמור איכא פלוגתא דרבוותא מהר"ש שפירא ור"א במרדכי ומהרי"ק וכן משמע בתשו' ריב"ש סי' שמ"ח ותשובת רשב"א סי' שפ"ה דדווקא בהנך סי' שוטה המפורשים בחגיגה דינו כשוטה לכל הדברים אבל בשאר עניני שטות לא ורמב"ם פוסק שאין חולק ובכל עניני שטות מחזקינן אותו לשוטה וא"כ מותרת ממ"נ ולדעת שאר פוסקים הוי גיטו גט ולדעת רמב"ם לא הוי קידושיו קידושין ותו ליכא למיחש רק דילמא בשעה שדר אתה או בשעה שנתקדשה לו נתפקח לגמרי א"כ ליכא רק חד ספיקא לאיסורא ותרי ספיק' להתירא אף שספק אחד הוא בפלוגתא דרבוותא וקצת מרבותינו אחרונים פיקפקו בס"ס דפלוגתא אמנם לפענ"ד נראה ראיה נכונה מרמב"ם פ"ט מה' תרומות ד' ה' וז"ל מעוכב ג"ש אינו אוכל בתרומה (והוא בעי' דלא איפשטא ובדין וי"ו שם וז"ל הכותב נכסיו לאחר זיכה לו ע"י אחר וכו' הרי זה ספק אם זה שצוח הוכיח סופו על תחילתו וכו' לפיכך אין אוכלין בתרומה בין שהיה רבו ראשון כהן והשני ישראל בין שהיה רבו ראשון ישראל והב' כהן עכ"ל הטהור ודיקדק בלשונו הצח דוקא באחד מהם ישראל אבל אם ב' כהנים אוכל בתרומה אף דיש לספק דילמא לא הוכיח סופו על תחילתו והרי הי' הפקר כמבואר בכריתות וגם הוא מעוכב ג"ש שאינו אוכל בתרומה א"ו דאוכל מטעם ס"ס דילמא הוכיח סופו על תחילתו ואת"ל שהיה הפקר דלמא מעוכב ג"ש שם אוכל, אבל לומר תרי ספיקי במציאות חדא דלמא בשעת גירושין היה פיקח ואת"ל שהיה שוטה בשעת הגט דלמא גם בעת קידושין היה שוטה ובכהאי גוונא הקשה בס' אור הישר בשם הרב הגאון רב דק"ק פראגע על ריש פ' החרש בהא דאיתא התם לר"א דחרש ספיקא הוא קידושי מצי מקדש גירושי לא מצי מגרש יבמות דף קי"ג אמאי הא איכא תרי ספיקא לקולא וכן קשה על ב"י בסי' קכ"א ומתרץ שם בדוחק דלכתחילה לא סמכינן אס"ס ולדבריו אם כבר נתגרשה מגורשת, ולפע"ד הקלושה לא נראה כלל