זית רענן חלק א רנ

מקהלתכם אשר בעלה הרחיק נדוד למדינות הגר, ועוד אשה אחרת הלכה אתה למקום משכן בעלה והביאה מעשה בי תלתא משם שנתגרשה כדמו"י, וגם כת"י בחת"י הבעל ונתקיים חתימות הבעל שמה ע"י בי תלתא הנ"ל ובקהלתכם לא נמצא מי שיכיר חת"י הבי תלתא הנ"ל רק חת"י הבעל נוכל להתקיים וגם האשה שהלכה אתה אמרה כן בקהלתכם שנתגרשה חברתה מבעלה אולם לא נחקרה אם היתה אתה בשעת גירושין או ששמעה מאחרים וכבר הלכה לדרכה ולא נמצאת שמה עוד והאשה שהביאה המעשה דבי תלתא יושבת גלמודה ושכולה בכבלי העיגון והיא רכה בשנים ועני' ואביונה ומתחילה כשהביאה המעב"ת לא נכנסתם להתירה עד שתשוב שמה ויתקיים המעשה בי תלתא בכל עיר ועיר וכבר עברו וחלפו ארבעה שנים והנה עתה מבלתי אפשרי שתשוב שמה ועד מתי תתעגן ותיתב לכן התעורר מעכת"ה לפתוח בכל עוז בהתירא דידה כאשר נציעם להלן ואת אשר יש להשיב עליהם ומתחילה אגלה לידידי את הנראה לי בזה והוא דבהא דאיתא ב"ב בבעל שאמר גרשתי את אשתי דזיל חושו לה מתחלק לשלשה טעמים לדעת רבותינו הראשונים הא' כמ"ש רשב"ם והנ"י דאם איתא דגירשה קלא אית לי' והשני לדעת הרמב"ם דחיישינן לדילמא מתכוין להכשילה או בגט בטל או פסול גירשה והשלישי מצינן ברשב"א קידושין דהוא משום מיגו במקום חזקה יעו"ש בדף ס"ד ע"א בד"ה אלא אמר אביי דמתחילה כ"ש דטעמי' דרבי אליבא דאביי במוחזק באחים ואמר אין לי אחים דנאמן במיגו דאע"ג דבמיגו במח"ז לא נפשטה האבעי' משום דשאני בין מיגו שע"י חילוף הטענות בין מיגו שיכול לעשות לפנינו בפועל יעו"ש, ולבסוף מסיק הרשב"א וז"ל ומיהו אוקימתא דאביי לאו דסמכא ואביי גופא לא אמר אלא בדרך שו"ט וכו' ותדע דאילו לאוקמתי' דאביי לר' בהיו מוחזקים בו שיש לו אחים ואמר אין לי אחים נאמן ואביי גופי' הוא דאמר בשילהי י"נ דא"נ בההוא דשכיב ואמר איתתי' חזי' לכה"ר ואמר רבה למאי נח"ל וכו' אמר ר"י בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן וא"ל אביי וכו' אמר ר"י בעל שאומר גרשתי א"א א"נ וכו' וא"ל זילו חושו לה וכו' יעו"ש עכ"ל וממה שהוכיח רשב"א מבעל שאמר גרשתי א"א דס"ל לאביי דזילו חושו לה דה"ה במוחזק באחים ואמר אין לי אחים דא"נ לפוטרה בלא חליצה ש"מ דכולה משום חדא טעמא הוא ונראה בעליל דרמב"ם ורשב"א לית להו טעמא דא"א דגירשה קלא א"ל משום דמפשטא דלישנא בגמרא דאמרינן בכתו' כ"ג דעביד אינש דמקדש ודמגרש בצינעה משמע דדבר המצוי הוא לעולם ולא משום ליישב דברי העדים לבד כי היכא דלא ליתכחשו אהדדי ועתה נחזי אנן לטעמא דרמב"ם דשמא נתכוין להכשילה ובגט פסול גירשה,, אף על גב דלעולם ל"ח לזה שהרי בעדי אמירה ובעדי ראי' שראו בידו הגט הרי היא מגורשת גמורה אע"ג שנקרע הגט אח"כ ל"ח לדילמא בג"פ נתגרשה אע"ג דעדים לא עבידי דדייקי בזה ואינם בקיאין בזה כלל אפ"ה ל"ח וגם מבואר בירושלמי דאינו חשוד להכשיל' ב"ש לכן נראה דטעמי' דרמב"ם הוא שהרי חזינן דבנפל חששו גם לחששות רחוקות אפי' בחזקה אלימתא דמוציאין ממונא ע"י כגון לשמא כתב ללות בניסן וכו' ולדאיקרי וכתב ואפי' כשהוא ת"ז ומעשה ב"ד חששו לפרעון והוא כי היכי דלא ליתלי בנפילת אונס דל"ש כלל ולכן מהדרינן בתר כולהו חששי דהוא תחת אפשרי כי היכא דנימא דמשום ריעותא זה דידע בנפשו הופקר להשליכו וכ"ה להדי' ברש"י ב"מ י"ג בד"ה מוקי וז"ל מתניתין בדלא אקנייתא ולהכי לא יחזור כדאמר איתרע ליה וחיישינן דילמא איקרי וכתב והוי ליה מוקדם ולכן הופקר להשליכו עכ"ל ומשה"ט הא דחיישינן בבעל ואשתו שאומרים שנתגרשה לדילמא בג"פ נתגרשה דכיון שהגט איננה בידה וכי היכי דלא נתלי בנפילת אונס חיישינן גם לחששות רחוקות האלו ומעתה בנ"ד כיון שהמנהג פשוט שאין מוסרין הגט בידה תו ליכא ריעותא דנפילה ומעשה בי תלתא הביאה בידה וכל כמה דליכא ריעותא לפנינו הדר דינא דבעל שאמר גרשתי דנאמן במיגו ועי' במהרי"ק שורש י"ט דהיכ' דאית' לכתובה בידה אלא שאינה מקוים דא"נ לומר פרעתי דמידי טעמא אלא משום ריעותא והכא ליכא ריעותא ועי' בב"ש סי' ק' ס"ק ל"ב וא"ל דמ"מ אית לי' מיגו דמזויף וכשיטעון מזויף א"כ לדבריו נאמן לטעון פרוע על מעשה ב"ת משום ריעותא דכתובה דז"א דע"כ לא אמרינן דנאמן כנגד מעב"ת אלא היכא דאיכ' ריעותא ברורה אפי' לדבריה משא"כ היכא דטוענים בריעות' גופא אמנם צע"ק בין לחולקים על מהרי"ק ובין לדעתו ת"ל דלא אמרינן מיגו אלא כשיפטור בטענה אחת מהם אבל לא כשיצטרך לטעון שניהם כאשר הוכיח הג"ת מאשר"י ב"ב ל"ב אות י"ד וי"ל משום דטענינן ליורשים מזויף ופרוע יחד ולא משום מיגו

ועתה נסורה נא לטעמי' דרשב"א משום מיגו במקום חזקה שהוא איבעי' דלא איפשט' נראה בנ"ד שהמעב"ת בידה דמדאוריית' א"צ קיום בפרט לגדולי הפוסקים דקסברי דאפי' מדרבנן א"צ קיום כשהגט יוצא מתח"י ואין חילוק בזה בין הגט עצמו או המעב"ת דעיקר טעמא כמ"ש הראשונים משום דאשה כנכסי הבעל ולא תיקנו חכמים בזה קיום שלא בפניו דמפרשי ליה דהא דאמרינן מכי מטה גיטה לידה איגרשה לה וא"צ לומר בפ"נ כלל אלא דאנן חיישינן לדעת הראב"ד ורשב"א דל"מ בפ"נ לאחר נתינה ומשה"ט אולי קושיית הגמ' מ"מ כיון דעיקר מילתא משום חששא דרבנן וכיון דלא נפשט' האיבעי' במיגו במ"ח אזי בדרבנן נקטינן לקולא ועוד שהרי אית' באשר"י ב"ה כ"ה דאע"ג דבשבועות שומרים אמרו דאפי' בדלא אפקיד ליה בשטרא צריך לישבע משום דמיגו דהעזה לאפטורי משבועה לא אמרינן אבל בשכרו שלא בעדים נאמן במיגו משום דבמיגו כ"ד מוקמינן אדינא וכ"כ הר"ן שם **(כ"ז לא הובא בכאן רק לדיוקא לענין הנדרש פה היינו לענין גרושין אבל מה שנוגע לדיני ממנות בזמן הזה הכל הולך אחר דינא דמלכותא)** והשתא ומה התם דמילתא דפשיט' הוא דל"א מיגו גרוע כזו ואפ"ה לגבי תקנת' מהני כי היכי דלוקמי אדינא ומכ"ש במיגו במ"ח דמספ"ל ואפילו בדיני דאורייתא

ועוד בה שלשי' מטעמא דאם אית', הנה בפשטא דמילת' נראה דקלא הוא במקום הנתינה דוקא בפרט בעתים הללו שאין השי"מ מהתם להכ' ומכ"ש בנ"ד דחבירתה אומרת שנתגרשה לו יהיה ששמעה מאחרים הרי העידה שיצא הקול במקום הנתינה ולזה די אפי' בעדות אשה ועד מפי עד

ועוד אפשר לצדד ולומר כיון שמעב"ת בידה אזי אמרינן דע"י דיוק' דידה איתרע ליה לחזקת אשת איש כמ"ש תוס' בכתובות בסוגי' דתו"ת דלהכי מקשינן הבא עלי' בא"ת קאי ולא בחטאת ובמיתה משום חזקה דדיוקא דידה מרעא לחזקת אשת איש ואפי' בבאו עדים ואח"כ נישאת [ובנישאת ואח"כ באו עדים גם רמב"י מודה) וא"כ כיון שמעב"ת בידה ואומרת ב"ל שנתגרשה בפניהם אזי כבר אזדי ליה לחזקת א"א משום דיוק' דידה ושוב מהימנינן לבעל בתורת עד א' דכל כמה דלא איתחזק גם ע"א נאמן כמו באיסורין ואפי' קרוב ועד מפי עד ומפי כתבו וגם זולת הבעל הרי יכול לקבל העדים ששמעו מפי חבירתה שנתגרשה ואע"ג שלא הוחקרה עדותה מהיכן ידעה שנתגרשה אם מפי שמועה או ע"י ראיה גם זה אינו מעכב בדיעבד כמבואר ברמב"ם פי"ג מה"ג הט"ו שהעד שאמר שמעתי שמת פלוני אפי' שמע מאשה ששמעה מעבד כו' יעו"ש ועי' במהרי"ט ח"ר סי' מ"ח ועי' בר"ן בסוף סוגי' דשליש שמבי' בשם רמב"ן דאם באו קרובות ואומרות לא נתקדשנו דמותרת הנשארה להנשא לו משום דע"א נאמן באיסורין והר"ן חולק עליו דמ"מ הוי דבר שבערוה אע"ג דלא איתחזק, ולכאורה נראה שסותר דברי עצמו מ"ש בקידושין בפ' האומר בקדשתי את בתי וא"י למ"ק ואם בא אחד ואמר א"ק למ"ד דנאמן לכנוס משום דלאו דבר שבערוה הוא כיון שאינו אלא כמברר למי נתקדשה וכן בחולין בפרק גה"נ כתב הר"נ דגבי אבידה דלא הי' מהדרי' אלא לצורב' מדרבנן בטביעת עין זהו לעצמו אבל לאחר נאמן אפי' אינש דעלמ' וערוה ילפי' מממון וכי היכ' דנאמן ע"א בממון