זית רענן חלק א רמט

א"כ בכה"ג צריכין לאוקמי האי דיש לי בנים דתרווייהו בחדא מחתא מחתינהו ואיירי ג"כ במוחזק באחים ולא מוחזק בבני ואיירי נמי בכה"ג דלא שהה ולא נתברר לעולם דומי' דאין לי אחים הרי דאף לרבי דאית לי' הואיל הוא דוקא במקום דליכא חזקה המנגדת לדבריו אבל במקום דאיכא חזקה המנגד' לדבריו לא מוכח מידי והיכא אמר ר' יוסף השתא דאמרינן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הלא גבי גרשתי איכא חזקת איסור דאשת איש כנגד דבריו אלא ודאי דגם ביש לי בנים איירי ג"כ היכא דשהה בכדי אומד וע"י זה נבנה חזקת איסור ואפ"ה נאמן ש"מ דאמרינן הואיל אף נגד חזקה וכיון דיש לי בנים בע"כ איירי בכה"ג גם בבא דאין לי אחים איירי נמי בכה"ג דהיינו שלבסוף שהה בכדי אומד אבל מ"מ אשכחנא פתרי באופן שיאמר יש לי אחים בשעת מעשה טרם ששהה ואח"כ הבריא ושהה בכדי אומד דאז אם לא אמר מקודם שאין לי אחים הרי הוא נאמן דיש לו אחים כיון שעדיין לא נתבררה החזקה לפנינו

עוד יש סניף להתירא של העלובה הזאת כיון שכבר הגיע לגבורות ומצינו בגיטין דף כ"ח בהגיע לגבורות חיישינן והג"מ מביא בשם ראב"י לפסק הלכה אף דהתם לחומרא מ"מ דספיקא הוא לדידיה וכן בתוס' ב"מ דף ל"ט ד"ה דילמא שכיבא סבתא אך אפשר לומר דהתם מדרבנן בעלמא. סיומא דמילתא אשר לפענ"ד נראה אם יתברר הדבר ע"י שכנים שלא נשמע כלל שיש לו אחים טרם שרצה לסדר לה ג"פ וגם מה שאמר להזכיר נשמת אחיו נלפענ"ד לסמוך על פסק הש"ע בלא שום חולק וכאשר הארכנו למעלה שגם רש"י ורשב"ם ורשב"א מודים לזה והדברים ברורים ונכוחים לכל מעיין בצדק, אך לאשר שאינני רוצה לתקוע את עצמי לדבר הלכה ישים נא רום מעלתו את עיונו היטב בסוגי' זו, וכאשר ישקול בדעתו את כל הדברים הנ"ל ויציע הדברים לפני גדול אחד מגדולי וגאוני הזמן, ולדעתי נכון הדבר לשלוח הדברים האלה מול כבוד הגאון הגדול ידי"נ אב"ד דק"ק קאליש וכאשר יסכים גם הוא להתירה אזי גם אני מתיר את העלובה הזא' מ' פיגל להנש' ויודיעני נא את כל ונוכחת ומה עלתה בה ואת אשר העיר מעלתו הרמה אם צריך לשאלה אם מאמינו כבי תרי יפה העיר מכ"ת בזה ולא מצאתי גילוי וראי' מוכרחת לזה אך לפענ"ד נראה דתלי' אם שוי' אנפשי' חתיכה דאיסור' הוא מטעם נדר או משום דאדם נאמן על עצמו וכבר האריכו בזה המהרי"ט ומהריב"ל ואחרונים בספריהם דאם נאמר דשוי' אנפשי' ח"ד הוא מטעם נדר למה לן לדחוקי שיקבל נדר על עצמו והא דשמואל דאמר אי מהימן לך כבי תרי אין ראי' שהב"ד **(מלת ב"ד הכוונה שלשה בעלי הוראה היושבים ומעיינין בדין איסור והיתר)** מוכרחים לשאלו רק בדרך עצה לאפרושי מאיסורא החמיר עליו אבל כיון שכבר רובם ככולם הסכימו דלאו מדין נדר הוא דא"כ יתשל על דבורו א"ו מטעם דאדם נאמן על עצמו ואין צריך עדים וממילא כל כמה דאיכא לברורי ולשאלו צריכין לברר דמ"ש היכא דאיכא לברורי ע"י עדים או ע"י עצמו כיון שלגבי עצמו הרי הוא כעדים ומה שרצה מכ"ת לחלק בין עד כשר לעד פסול אף דלכאורה היטב אשר דיבר והדברים ראוים למי שאמרם אכן מדברי רמב"ם פכ"ד מה"א הי"ז לא משמע כן וז"ל מי שראה אשתו שזינתה או שאמרה לו אחת מקרבותיו או מקרבותי' שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזינתה אשתו בין שהי' האומר איש בין שהיתה אשה הואיל וסמכת' דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי זה חייב להוציאה וכו' עכ"ל הרי דלא חילק בין קרוב או אשה לעד כשר וכן בפ"א מה"ס ה"ט איירי להדי' בעד כשר ונקט ג"כ כהאי לישנא אם הוא נאמן לו ודעתו סומכת עליו ובפ' י"ח מה' א"ב ה"ח וז"ל אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי וכו' או שבא עד אחד והעיד לו עלי' שזינתה בין באונס בין ברצון הרי זו אינה אסורה עליו שמא עיני' נתנה באחר ואם היא נאמנת לו או העד נאמן לו וסמך דעתו לדבריהם הרי זה יוציא כדי לצאת ידי ספק [וצע"ק דלעיל פכ"ד מה"א פסק ואמר דחייב להוציא סתם ומשמע דזה דין ברור בלא ספק] ומדכייל לי' בח"מ ש"מ דחד דינא אית להו לעד כשר או לעד פסול ומי הוא השומר פיו ולשונו בדיקדוק נמרץ כמו רבינו הגדול בספרו

אמנם עפ"י דבריו נראה ליישב קו' המ"ל שם פכ"ד אשר מרמז שם ברמיזותיו על רשב"א דפוסק אפי' בא"י המתכוין להעיד אם מאמינו חייב להוציאה ובסי' א' רל"ז פסק הא דחייב להוציא אי מהימן לו אלא בשאינה מכחישתו אלא שותקת הא מכחישתו לא דע"א בהכחשה אפי' בעלמא לא כלום הוא וכ"ש בדבר שבערוה והוא תמוה דלמה יגרע ע"א בהכחשה מא"י המתכוין להעיד ולענ"ד נראה בכוונת דברי רשב"א אי דייקינן בלישנא וז"ל הרשב"א שם ועוד דמסתבר לי דלא אמרינן אי מהימן לך אלא בשאינה מכחישתו אלא שותקת הא מכחישתו לא דע"א בהכחשה אפי' בעלמא לאו כלום הוא עיקר כוונתו היכא שאינו מכחישתו אז אמרי' לי' ושאלינן לי' אי מהימן אבל במכחישתו אזי לא שאלינן לי' כיון שרואה שמכחישתו ואינו אומר מעצמו שסומך רק על דברי העד וכן בא"י דלא עדיף מע"א בהכחשה אם אמר מעצמו דמהימן אזי אסורה אבל אנן לא שאלינן לי' וזהו כוונתו דמסתבר לי' דלא אמרינן אי מהימן לך אבל אם אמר מעצמו דמהימן לי' אף במכחישתו אסורה אמנם בנידון דידן נראה לי ברור כיון שרבינו הגדול הרמב"ם בהלכות אישות ה' כ"ד ובה' סוטה פ"א ופ' י"ח מה' א"ב נקטי בהאי לישנא וסומכת דעתו עליו וכן בש"ע סי' קט"ו קע"ח נקט ג"כ בזה"ל משמע דוקא היכא שדעתו סומכת על עצם איסור אבל בנידון דידן שעפ"י שיקול דעת בני אדם רחוק מאוד שיחי' עד מאה ועשר שנים א"כ מסתמא אין דעתה סומכת שתהי' עוד זקוקה לו, בנידון מה שהארכתי לעיל דיבמה לשוק הוי דבר שבערוה אף אומנם בנ"ב סי' נ"ד האריך בזה דיבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה והוכיח מדברי המרדכי בפ' מ"ח שכתב וז"ל וגם היתר יבמה לשוק היא ערוה כשמואל ורב דאמרי תרווייהו בפ' האשה רבה בעניותינו צריכה גט והולד ספק ממזר ואין דבר שבערוה פחות משנים ותמה שם על דבריו דהא אנן פסקינן דלא כרב המנונא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה יעו"ש ולדידן הולד כשר מדאוריית' ועל זה בנה דיק דיבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה דהא אנן פסקינן דלא כרה"מ וכבר הוכיחו האחרונים דלא כדעת נב"י מדברי נ"י ורשב"א וריטב"א בהאי דחלצה בינו לבינה אמנם כוונת המרדכי לא פירשו ולפענ"ד נראה דהכא כיון דבשלמא אם אין הדבר נוגע רק לאיסורא בעלמא אזי ע"א נאמן אבל כיון דחזינן שע"י החליצה הוי הולד ממזר ודאי כשנחלצה ונתקדשה וזינתה וכ"ז שלא נחלצה ונתקדשה וזינתה אזי הולד רק ספק ממזר דמותר מן התורה וכיון שע"י החליצה נתגלגל כן לעשות ממזר ודאי ולגרום שיתפוס קידושין וודאין אזי בודאי הוי דבר שבערוה ואין ע"א נאמן: סימן ו שאלה מהרב המופלג החריף ובקי החכם השלם המפורסם מהר"י נתן חד ממורי הוראה בקהל עדת ישורון ומקהלת קודש זאלאשין יע"א, והשאלה יתבאר מתוך התשובה שהשבתי לו

, תשובה בדבר שאלתו שאלת חכם, בעסק עגונה בקהלתו אשר מעכת"ה התחכם בכל עבר ופינה, לחפוש ולתור להתירה מכבלי עיגון, ע"פ מוסדי הפוסקים ראשונים ואחרונים וחזר על כל צדי צדדים בכחו דהתירא כמידת חכמים וכמצווה עלינו ונלפענ"ד שיש מקום להתירה ברווחא בעזהש"י והנה עיקר תוכן שאלתו באשה אחת