זית רענן חלק א רמג

כשראה הטביעה, וזהו נלמד ממנהגא דמתירין ע"י ע"א בט"ע לחוד ואפי' כשראה הטביעה אבל כשלא ראה"ט ונשחת קצת צ"פ אזי בעינן מיהת חדא למעליותא דחזינהו לאלתר אזי מהני בט"ע לחוד בלא צירוף סי' והיא עובדא דדיגלת דע"כ איירי בלא סי' כמ"ש לעיל ומסקינן עלי' והוא דחזוהו בשעתי' וכו' וה"ה נמי דמהני סי' בהדי ט"ע אפי' בדאישתהי כמבואר בטור גם נשמע מדברי הרא"ש דלדעתו ודעת הרז"ה וגם לדעת תוס' דמחלקים בין ראה"ט ללא ראה הטביעה אזי בלא ראה הטביע' בכולהו גוונא גם כשנשחת מצ"פ לא בעינן דאסקינהו קמן דלא שייך בדדמי על המיתה עצמה כיון שלא ראה הטביעה ובמה שנשחת צ"פ ליכא ריעותא לענין המיתה עצמה רק לענין הכרה לחוד נמצא דגם רבינו האשר"י מסכים לתוס' בכל חלוקים הללו כדמוכח מדיגל' וכמ"ש רק כשראה הטביעה ס"ל דאפי' בגופו שלם בעינן לכולהו מעלייתא דאסקנוהו קמן ולאלתר וסי' בהדי ט"ע אבל הרי"ף בהלכות ס"ל דאפי' כשלא ראה הטביעה בעינן קברתיו, או דאסקינהו קמן דהיינו קברתיו אבל לענין הכרה לעולם ל"ח לדדמי אפי' כשראה"ט ומחולקים הרי"ף והרא"ש בסברות הפוכות דלדעת הריף אפי' כשלא ראה הטביעה ונמצא מת על שפת הנהר לעולם חיישינן לדדמי לענין המיתה עצמה ובעינן קברתיו או דאסקינהו וטילטלוהו ממקום למקום אבל לענין הכרה ל"ח לדדמי אפי' כשראה הטביעה דל"ש בדדמי כלל לענין הכרה רק דמיבעי' ליה אם חיישינן למשקר בזה וכיון דנפשוט מדיגלת דל"ח למשקר, ונפקותא רבה גם במלחמה היכא דאמר שנפל במלחמה וגם לאחר שנפסקה המהומה מחיצים ובלסטראות ראוהו מת והכירו בט"ע שהו' בעל האשה הזאת אזי לדעת הרי"ף וסייעתי' אם טלטלוהו ממקו' למקום מותרת ולדעת האשרי עדיין יש לחוש לדדמי על הכרה גופי'

כב אמנם לקושטא כיון דחזינן לדעת רה"פ דל"ח לדדמי על הכרה הלא המה מבוארים בסוגי' דעת רש"י דל"ח לדדמי על הכרה רק במים משום שיש מקום לתלו' בשינוי קצת שהמים משנים צה"פ לענין שיפול עליו איזה הדתמות, ודעת תוס' דדווקא כשנשחת קצת צ"פ אז הוא דחיישינן לדדמי לענין הכרה ודעת הרי"ף אע"ג דלדדמי בוודאי חיישינן ולא מיבעי' ליה בזה, אבל לענין הכרה פשיטא ליה דלא שייך דדמי וא"כ מסתבר לומר דגם לדעת הרא"ש הוא דווקא במים ומשום טעמא דרש"י אבל במלחמה לכ"ע ל"ח לדדמי לענין הכרה, ולמשקר לכ"ע ל"ח למסקנא ונשמע מזה דלענין הכרת בגדים דל"ח לדדמי לכ"ע, וכדעת מהר"ם מפאדווי בתשו' סי' ל"ו ולית לן לאהדורי אחרי חומרא שחוכך בעל נ"ב בתשו' אחת לחלוק עליו קצת בזה בפרט שגם הוא מסכים אתו לדינא בתשו' אחריתי יוע"ש

כג ועי' בתשו' הגאון האמיתי הקדוש מרן מוהע"א זצ"ל בסי' ק"ז וז"ל גם ראי' מדברי תשו' הרא"ש הובא בטור אה"ע ס"ס קי"ח וששאלת על יהודי שנהרג בדרך ולבסוף ט"ו ימים הכירו ראשו שעדיין שלם בסי' מובהקים אינו עדות להתיר אשתו דתנן אין מעידין אלא עד ג"י עיי"ש, והרי הרא"ש ס"ל דבספק ג"י מעידין וכפשטא הטעם כמ"ש הריטב"א והנ"י דג"י אין מעידין הוי דרבנן והאי מובהקים היינו ע"כ אמצעי' והרי מוכח דאפי' בחששא דרבנן לא מהני ס"א ובאמת הדבר פלא על הגאונים שו"ת עבודת הגרשוני ותשו' נ"ב דדנו דאחר ג"י מעידין ע"י ס"א והרי מפורש בהיפוך בתשו' הרא"ש הנ"ל עכ"ל ואפ"ל דלאו תרוצי קא מתרצינן דס"מ ל"ד תריץ נמי דס"מ היינו ט"ע בבירור גמור שכן מצינן דשם זה מושאל לט"ע גמור וכן מפורש להדי ברשב"א יבמות דף קט"ו בעובדא דשומשמי וז"ל הא דאמר רבא מי דמי התם קאמרי סימנים לאו סימנים מובהקים קאמרינן כדדחינן לעיל דא"כ אפי' בב' עדים בעינן סימן מובהק אלא סימני דהכרת פנים וטביעות עינא קאמרינן עכ"ל אמנם בפרישה מבואר בפי' תשו' הרא"ש הנ"ל כדברי הגאון הנ"ל סימן ה שאלה

אחד"ש אשאלה מאת מעכ"ת שאלה קטנה דלגבי' מילתא זוטרתא הוא וגדולה הוא אצלי בהיותי בק"ק ראדשיץ שאלו ממני שאלה זאת בנידון האשה האלמנה עצובת רוח להתיר לה אשר לא תשאר עגונה וזה לשון הגביית עדות המונח פה באגרתי אך הייתי מסתפק בדבר ואמרתי אעלה נא דברי עלי גליון ואדרוש נא מאת גאוני ארץ קדושי ישראל ותפארתו המה ידעו דרך ה' ומשפטיו ואבקש תורה מפיהם המה יבחרו ולא אני כי להם משפט הבחירה והנה שאלה זאת כבר מבוארת הוא בספרי הפוסקים בב"ש ובמוהרי"ט ובנודע ביהודע מהדורא תנינא חלק א"ע סי' קמ"ד וקמ"ה והרב הנודע ביהודה סי' קמ"ד כתב שאינו אומר לא איסור ולא היתר ובסי' קמ"ה התיר מכח ס"ס אך האחרונים הבאים אחריו בס' ישועות יעקב על א"ע התיר, גם בס' מקור מים חיים חלק ב' הנדפס מחדש סי' ג' נזכר שאלה כזאת ממש וכתב שם שיצא הדבר בהיתר עפ"י כמה גדולים ובתוכם הגאון מוה' מרדכי זאב ז"ל, בהגאון בעל ישועות יעקב וכן הרב בעל מקור מים חיים מסיק להלכה להתיר, עוד יש לי ספק בענין זה לפי המבואר בכל הפוסקים וכן העיר בזה הנודע ביהודה סי' קמ"ד דאם האשה מאמנת לדברי חמי' אזי אסורה הנה צ"ע אם צריכין הב"ד **(מלת ב"ד הכוונה שלשה בעלי הוראה היושבים ומעיינין בדין איסור והיתר)** לשאול אותה אם מאמנת לדברי בעלה הגם שבכל הפוסקים ראשונים ואחרונים לא נזכר דבר מזה רק כתבו סתם אם מאמין לדברי העד צריך להוציאה, בא"ע סי' קט"ו וביו"ד סי' קכ"ז ולא כתבו שום אחד מהם שהב"ד צריך לשאול אם מאמין לדברי העד אך מדברי הש"ס קידושין דף ס"ו בעובדא דהאי סמיא שאמר לו מר שמואל אם מהימן לך זיל אפקה מבואר הדבר להיפוך ששאל אותו אם מהימן לך ואדרבה הי' לו לומר שעד אחד אינו נאמן ואם יאמר לו מעצמו שמהימן לו כבי תרי אזי יאמר לו שהיא אסורה ולמה פתח לו פתח אם מהימן לך זיל אפקה אך מסתימות הפוסקים לא משמע כן ואף שמבואר בפוסקים שעד אחד היודע באשה שזינתה שמחויב להגיד לבעלה שמא יהי' מאמין כמבואר ברמ"א סי' כ"ח וזה נובע מסמ"ג והגה' מיימנות מעובדא דהאי סמיא היינו משום שהבעל אינו יודע משום דבר לכן צריך העד להודיעו שמא יהי' מאמין אבל נ"ד שאשה זאת כבר יודעת מהגדת בעלה שיש לו אח יכולין אנו להתירה מסתם ואם תאמר מעצמה שהיא מאמינה לדברי בעלה אזי אנו אומרים לה שאסורה אבל אין אנו חייבים לשאול אותה אי בעלה מהימן לה כבי תרי וקי"ל ועוד נ"ל דאפי' אם נאמר להחמיר לשאול אותה כפי משמעות הסוגי' שאמר אי מהימנא לך היינו בעד אחד שעכ"פ הוא עד כשר והרי אביי ס"ל שעד אחד נאמן באיסורין ואסורה על בעלה כמבואר בסוגי' לכן אף לרבא דאין צריך להוציאה עכ"פ שואלין אותו אם מהימן לו צריך לאפוקה אבל בנ"ד הוא תרתי לריעותא שזה שהגיד מהאח הוא בעלה והוא פסול לעדות לאשתו וגם הוא עד אחד נראה שאין מן הצורך לשאול אותה אי מהימן לה הגם שמבואר בא"ע סי' קט"ו אי מהימן לי' קרוב אפי' אשתו אמרה שזינתה צריך גוף הדין אבל להוציאה היינו לענין שיהי' מן הצורך לשאול אותה היכא שהעד הוא קרוב לה נ"ל פשוט שאין אנו צריכין לשאול אותה וקצת דוגמא לזה יש להבי' ראי' לסברא זאת מסי' כ"ב בקיבל עליו קרוב או פסול ברמ"א עי"ש, כן עלה לפי ענ"ד אך לא אדון אנכי בדברי ואצפה לדברי מעכת"ה מכל אשר בחרו וכאשר יורו כן יקום: זהו נוסח הגביית עדות

באתה לפנינו אשה עצובת רוח אלמנה מרת פייגל בת כ"ה יעקב ז"ל אשר בעלה כ"ה צבי הירש בר