זית רענן חלק א רלט

כשרים לא מהני, וזה תמוה, דמאי קושי' הא לפי סברת המקשן דבמים שאל"ס מהני הטביעה כמו מים שיל"ס לדידן דל"ש בזה בדדמי כההיא דחסא אלא דפריך דניחוש לשקרא כמו במלחמה וקברתיו ובזה ודאי מהני שני עדים כשרים וצע"ג לכאורה

ולגודל הקושי' צ"ל דס"ל דדוקא במשיל"ס כיון דהעד יכול לעמוד על הבירור מסתמא עומד על הבירור ושוהה עשת"נ, אבל במים שאל"ס דסובר העד דאינו יכול לעמוד על הבירור דאולי יצא ממרחק, ואף להס"ד דגם במים שאין להם סוף מהני עדות הטביעה בשהה, מ"מ העד סובר דלא הוי בירור גמור מש"ה אינו שוהה שם ומיד מעיד שמת, וכן מבואר החילוק בלח"מ, וכו'

אמנם לא אבין את זאת מי יכריחנו לומר כן, ולעשות מזה קו' על הרי"ף הא בפשוטו יכול לומר דבכל ענין אף במים שאל"ס אינו מעיד אלא א"כ שהה עד שתצא נפשו, שוב ראיתי בחדושי הרשב"א שהעמיד דבריו על הרמב"ם במה שכתב, וכן האשה שמעיד לה שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה הרי זה לא תינשא ואם ל"ת, וכתב הרשב"א עלה נראה דטעמא דע"א אמר בדדמי כדברי הרי"ף אבל במים שיש להם סוף דאפשר לו לעמוד על בוריו של דבר לעולם אינו מעיד אא"כ עמד שם עד שת"נ, משמע להדי' דהחילוק כפי הנ"ל דבמים שאין להם סוף מעיד מיד ובמים שיל"ס אינו מעיד אלא א"כ שהה עד שת"נ ועכ"ז לא ידענו מנ"ל דהרי"ף סובר כן, גם מדברי הרמב"ם אין הכרע דהא בפשוטו ניחא דמים שיל"ס כיון דאינו מעיד עד שת"נ מש"ה משיאין אותה אבל במים שאל"ס אף דשהה, הא מ"מ לא מהני דשמא עלה מרחוק ואי משום דמעיד שמת, היינו כיון דשהה עד שת"נ אומר שמת, אבל לומר דבמשאל"ס מעיד מיד מנ"ל הא, וד' יאיר עיני עכ"ל ולאשר ערבים עלינו ויקרים מפנינים דברי קדשו העתקתי כל דבריו, ולאשר לכל אלה האמת אהוב מכל מחמדי נפש לא אכלים ולא אבוש, ואודיע שלא הבנתי בזה דברי מר"ן הגאון הקדוש, שהרי כל עיקר דעת הרי"ף דחשש בדדמי שוה בעדים כמו באשה עצמה, ובמה שנופל חשש בדדמי בדידה, כן נמי חיישינן בעדים ובזה פשיטא לי' ולא איבעי' לי' כלל, רק דמיבעי' לי' אם חיישינן למשקר גם בדבר אשר כפי עדותו לית לן חששא בדדמי כגון במת במלחמה וקברתיו משום שהיא בעצמה לא תידוק רק שירד למלחמה ומחו לי' בגירא ומת ותו לא תחקור ותדרוש עוד אם נקבר אם לא, משום דדמי לה דבודאי מת והדר דינא דכיון דלא תידיק בזה, אנן חיישינן דמשקר בזה אולם במה שאינו נופל חשש בדדמי, אזי גם היא תידיק, ותו ל"ח כלל למשקר, וכ"מ להדי' ברמב"ן וברשב"א, ומעתה אם נצא לדון ולומר דעל שיעור שיהה ל"ח לדדמי בע"א הרי צריכין לומר דגם בדידה ל"ח בדדמי בשיעור זה, ובוודאי שגם היא תידיק אחרי שיעור זה היטב, שהרי היא עצמה וע"א שוים בחשש זה, ולהרי"ף אפי' בשני עדים ג"כ לא נפל מחשש זה מאומה כמו בדידה וכיון שגם היא תידיק אחרי שיעור זה תו לא חיישינן גם למשקר בע"א, שהרי אנן ל"ח למשקר אלא במה שלא תידיק, וגם ל"ח שלא תידיק אלא במה שנופל עליו חשש בדדמי אבל בדברים שלא הגיעו עוד לחשש בדדמי תו ל"ח למשקר שהרי גם היא דייקא בזה, וכיון דנקיטנא עתה דפשיטות הגמרא דמשני ת"ח איירי שאמרו הנשים שטבעו ומתו, א"כ בע"כ צ"ל דגם על שיעור שיהה נופל חשש בדדמי, דאל"כ הרי שגם היא תידיק בטוב אחרי שיעור זה במלואו, ובמה שדייקא שוב ל"ח למשקר שהרי כל הטעמים רדופים וצמודים זה אחר זה בלא פירוד גם כמלא נימא ולכן התפלאו בזה הרשב"א בתרתי והרא"ש בחדא כמובן

יז ואת אשר אחזה בעניי בפירושו דש"ו הזאת, ונראה לדעתי דקו' הש"ס הכי קאי דקס"ד מדקתני והתיר ר' את נשותיהן עפ"נ דקאתי לאשמעינן כחו דהתירא ואין לנו להוסיף בעודתן דבר מהיוצא מהיקש הסתמא בראשית המחשבה, דאל"כ הו"ל לאשמעינן בהדי', ומסתימות הברייתא משמע שלא העידו אלא שטבעו הת"ח האלו ומתו, וקס"ד דכיון שהזכירו בהדי' דמתו מסתמא ראו שפלטם הים או שפתו, או שראו אותם צפים עפ"י המים בלא תנועה והרגשת דבר נידנוד חיות כמו דמצינו בריב"ש ובמרדכי סוף יבמות, ועי' במהרי"ט חלק ראשון סי' מ"ח שמביא בשם מהריב"ל שמתלבט בזה הרבה בא"י שהסל"ת ואמר אין אתם סופדים את ראובן, וכו' ואני מתאונן שבא עבור חיותו חנם כי מקדם הכרתיו שהי' יהודי הגון הייתי בא עמו בספינה והי' אנשי בליעל עמנו והטבעוהו בים ולא הייתי יכול להציל אותו בשום פנים, והשיב הרב שאע"פ שהא"י אמר דברים של מיתה, שאמר שבא עבור חיותו, לפי סברתו וסברת רוב העולם דיבר כך כי כן רגיל מי שרואה אחד טובע בנהר גדול ונתכסה מעיניו, ואיננו שומע כלל שעלה מן הים קורא עליו שמת, וראי' גדולה מהאי דאמרינן מאן איכא בי' חסא וכו' ושוב כתב וא"ת כיון שסח לשונות כוללות המיתה לית לן למידק אבתרי' באיזה ענין יודע המיתה של זה אלא יש לנו לומר שראה שהטבעוהו וכבשם עליו המים והחזיקוהו בידם תחת המים עד שיצאה נשמתו כדי שלא ישוט ויצא, וכה"ג איתא בתשו' מהר"ם שאם העיד העד לאחר ג"י לא אמרינן דלא תהני עדותו כדתנן א"מ אלא עד ג' ימים דכיון דמעיד בסתם שנהרג [צ"ל מסתמא דעתו וכוונתו] כגון שראהו מיד כשנהרג וראה אז והכירו או שהי' עם ההורגים וראה כשהרגוהו ע"כ אלמא אזלינן בתר סתמא ולא דייקינן אבתרי' אלא תלינן דידע בודאי שמת באיזה ענין ומאורע שהוא יש לומר דאין לדמות נידון דידן לנידן דמהר"ם דהתם במסיח סתם שנהרג אינו מסיח בדבר דרגילות עלמא למימר בהו בדדמי, אלא שאנו באים לחוש שמא לאחר ג"י ראוהו, ואמרינן דכיון שמעיד בסתמא שנהרג תלינן דידע שפיר שנהרג אבל בנידון דידן בגוף העדות איכא למיחוש שהרי סיים דבריו דמה שאמ' שבא עבור כו' היינו הטביעה שראה ובטביעה רגילי אינשי דחזי לי' טובע בנהר קורין עליו שם מיתה כדלעיל ע"כ תשובת מהריב"ל בסי' ר"ס מובא במהרי"ט ובנידון זה עצמו קא שקלי וטרי לס"ד ולמסקנא דמעיקרא קסבר כיון שהעידו שטבעו ומת וקס"ד כיון דאמרו שמת ה"ז כאילו העידו בפירוש שהעלום המים על שפתו או שצפו ע"פ המים לאחר שהעלום המים בלי שום נידנוד חיות וראים והכירום וכיון שכן אזי חיישינן בדדמי על איכות המיתה עצמו כיון שלא קברום וגם לא טילטלו אותם ממקום למקום אמנם לדעת תוס' דלא חיישינן בדדמי בע"א, ובזה לא איבעי' לי' כלל רק משום דמשקר, אזי קאי הפשיטות דל"ח למשקר בזה ולומר שלא ראו שהעלום המים, ולכך אמרו בדדמי, דהיינו שהנשים שמעידין עליהם יסברו בדדמי לאחר שיחקרו וידעו שנטבעו במים בשיעור כדי שת"נ דעד שיעור זה גם היא עצמה תחקור עד שתדע אמיתות הדברים דכל כמה שלא הגיע הדבר עד שיפול עליו בדדמי גם היא לא תשוב אחור ותתור אחרי אמיתות הדברים. אבל משם והלאה לא תחקור עוד, וזהו כוונת התוס' בדיקדוק לשונם הצח, בד"ה והא מים כמלחמה דמי, קס"ד שראו הנשים שטבעו אבל לא ראו שהעלום המים הכוונה שלא ראו שהעלום המים מעצמן על שפת הנהר או שצפו ע"פ המים ולכך אמרו הנשים שמעידין עליהם בדדמי, ובזה יתורצו כל הקו' ודיקדוקים שעמדו מכבר רבותינו עליהם) ומה שהוספנו לעיל מובא הכל לעיל באות י"ד ומתורץ הכל על נכון בעזהש"י וגם לדעת הרי"ף אית בהן משום תרתי חדא משום בדדמי על איכות המיתה עצמה וגם משום משקר ומשה"ט דיקדק הרשב"א עליו דתיקשי לי' ולטעמיך דל"ק למשקר ניחוש לבדדמי דפשיטא לי' דחיישינן

יח ועתה נבוא לבאר תי' הש"ס לדעת רבינו אלפ"ס ומשם יפרד והי' לארבעה ראשים גם לדעת רש"י ותוס' ואשר"י והוא שהקשה לס"ד מעיקרא, ותסברא מים שאל"ס וכו' דאף שאמרו שטבעו ומת לא נידון הדבר