זית רענן חלק א רלז

ישראלים הכירו בשעה שהביאו הא"י בט"ע ושנמצא לבוש בכל הבגדים שלקח אשר לבוש בהם בצאתו, ולא לקח אתו גם כתונת אחת רק בכתונת שלבוש בצאתו מביתו ושהיא הכירה כל הבגדים היטב בט"ע, אולם בשעה שהביאו כבר נתפח, ועתה זרח לה השמש לרפאותה מצלעה ולהעלות ארוכה לשברה ופתחי התירה דידה פתוח ברוחה בעזה"ש שהרי אף בראו הטביעה וננקוט לדינא כדעת הר"ח מובא בתוס' שם קט"ו ע"ב ד"ה וקאמרי סימנים דלא מפליג בין ראו הטביעה ללא ראו מדנקיט בסתמא דאין עד אחד ואשה נאמנין בספינה שטבעה, אלא ע"י ט"ע בהדי סי' וכתירוצו דש"ס בריש הא"ש מ"מ נקוט מיהת בידך דמהני סימן אמצעי בהדי ט"ע כתירוץ השני בתוס' שאין להחמיר לדידהו כתירוצם קמא דאיירי בסימן מובהק, דכל זה ניתן לומר ולדחות למאי דבעי למיפשט מעובדא זו דע"א נאמן משום מילתא דעל"ג, ועל זה קא משני לי' כיון דגם לדידך אי אפשר לנקוט כפשטא דרבי התיר ע"י נשים שהעידו שטבעו ומתו אלא מצרכינן להוסיף על עדותן ולומר דאסקנוהו לקמן וחזינהו לאלתר זיל כרוך ואוסיפת נמי דקאמרי סימן מובהק דלא עליהו סמכינן אלא אסימן מובהק שהי' במקום מוצנע ואפי' לאח"ז כמבואר בב"ש ובתשו' הגאון הקדוש מוהע"א זצ"ל, אכן לדינא בע"ב צ"ל דמהני גם סימן אמצעי בהדי ט"ע כדחזינהו לאלתר, שכן מוכח מעובדא דדיגלת, דקתני שם בהדי' שהתירו עפ"י א"י וה"מ בשעתי' אבל לאחר שעה מיתפח תפח, דאי אפשר לומר שהתירו ע"י סימן מובהק דא"כ אפי' אישתהי נמי אי אפשר להחמיר יותר, אלא לומר דעובדא דדיגלת איירי בסי' אמצעי בהדי ט"ע כמבואר בב"ש ס"ק קמ"ג ובתשו' הגאון מוהע"א סי' ק"ז, ובעובדא דידן שהכירו הא"י תיכף בהעלותו מן המים, הרי איכא ט"ע, ומה שהכירה כל הבגדים גם לדעת החולקים על מהרי"ט וגם לדעת הב"י דבמיתה לא מהני כלים דל"מ מ"מ לא מיגרע גרעי מסי' אמצעי, ובפרט שגם הבגד של ציצית הי' בתוך הבגדים שהכירה, ומובא בתשו' ב"י ומהרי"ט עי' בסי' ל"ה ח"ג דבגד של ציצית עדיף מכלים דלמ"ש מדסמכינן ע"ז במקדש אחת מבנותיו שאין הבוגרת בכלל אע"ג דשויתי' שליח ונתנה לו הכסף קידושין מטעמא דלא שביק איניש מצוה דרמי' עלי', ול"ח בזה לשאלה דמצוה דידי' לא משאיל לאחרינא, ועל הכרה דבגדים בוודאי ל"ש בדדמי כמבואר בתשובת מהרם פאדווי סי' ל"ו וכאשר נוכיח לקמן מהסוגי' ופוסקים וגם לדעת ר"ש ור"ן דסברי דל"מ ט"ע במסל"ת, מסתברא דמודים בנידון זה, דמידי טעמא דידהו, אלא משום דכיון דלא נתכוונו להעיד, לא עיינו היטב בתואר קלסתר פניו איברא הכא הרי הוכיח סופו על תחילתו שביקשו להרויח בזה ושתו לבם לעיין היטב, כיון שכבר נשמע שנאבד בעל האשה ההיא, כדי שישיגו שכרן

יג (כעין זה איתא בק"ע סי' צ"ד בשם מהריב"ל דהיכא שנטפל בו לקברו משום אהבתו אליו מכבר אזי מסתמא שת לבו לעיין היטב כדי שלא לטרוח בכדי ומכ"ש בעובדא דידן)

יג ומעתה לא נשאר לנו איזה פרצה כל דהו רק אם נאמר כדעת הרא"ש דגם בתוס' מחלקים בין ראו הטביעה ללא ראו הטביעה, ונימא נמי דר"ח מחלק ג"כ בזה, גם ס"ל לר"ח דאפי' כשצורת פניו שלימה לא מהני ע"א כשראה הטביעה, ותוס' מחלקים כזה מסברא דנפשי', ותו לא מצינן להוכיח מידי מעובדא דדיגלת דש"ה שלא ראו הטביעה, ותקשר עוד נימא בנימא ותימר כדעת מהרש"ל דכששמעו הטביעה דמי לרה"ט, מ"מ בעובדא דידן לא נשמע בכל הג"ע שנשמע הטביעה על בעל האשה הזאת, ומבואר במהרי"ט סי' ל"א ח"ג דגם כשנשמע שנטבע הספינה שאיש זה הי' בתוכו, אפ"ה נידון כאלו לא נשמע הטביעה ול"ח לבדדמי דאולי ניצל ע"ג דף וכדומה יוע"ש, ועוד שהרי מהרי"ט בח"ג סי' ל"ג מיקל גם בראה הטביעה היכא דהוי מילתא דרמי' עלי' וז"ל שם דכי אמרינן היכא דראה הטביעה אמר בדדמי היכא דלא איכפת לי' כלום דמילתא דלא רמי' עד"א ל"א, אבל הכא מילתא דרמי' עלי' הוא לחזור אחריו לחמדת הממון אשר שם בחגורתו אשר במתניו וטרח טובא לבקשו ולהכירו, ומסתמא לא הי' פורש משם אם לא שמצאו בוודאי והכירו יפה עכ"ל מהרי"ט, ומכ"ש בנ"ד דחזינן להדי' שלהוטים אחרי שכרם וגם משום שלא הגידו א"י שמו ושם אביו וש"ע דבכל כה"ג מסתמא על הידוע להם קאמרי כמבואר בתשו' מיי' מובא בב"י סי' י"ז ובמהרי"ט ס"ס ל"ה ל"ו בח"ג, ומביא שם בשם מהר"ש דהתיר בשביל שהגיד בהא הידועה

יד ועתה נבוא בארה לצרף וללבן בפירוש הסוגי' שם ובזה יתברר היטב דדעת רה"פ דל"ת בדדמי על הכרה רק על המיתה עצמו, ומש"ה מצרכינן שיאמר קברתיו, או שיטלטלוהו ממקום למקום דדמי נמי לקברתיו כמבואר בתשו' ר"ן וריב"ש ומהרי"ט בח"ג סי' ל"ג והנה הסוגי' שם בריש הא"ש מוקשה ותמוה בראשונה ממה שהקשו הגמרא והא מים כמלחמה דמי דבאיזה ענין תדמוה למלחמה דהא לס"ד דלא העלוהו מן המים רק שהעידו שנפלו לים וטבעו ומתחילה אמינא דעל שיעור שיהה קאי וכ"מ באחרונים [א] אומנם עודנו לא עלתה ארוכה שהרי גם לקושטא דמילתא אינו צריך להעיד בפירוש על שיעור זה רק במעיד או במסל"ת שטבע בים סגי לדידן דל"ת וכ"מ להדי' מרמב"ם פי"ג מה"ג ובהג"ה סעי' ל"ד פסק דבעינן שיאמר בפירוש ששהה כדי שת"נ ומ"מ קשי' גם לדידי' כמובן ובעל מהרי"ט ירד לדקדק בזה והעלה דדעת כה"פ שוים בזה דבטבע לחוד סגי דמסתמא שהה כדי שת"נ יוע"ש בח"ג ס' ל"א ואיך ננקוט ונאמר להיפוך דגם במעיד בפירוש ששהה ל"מ מפני חשש בדדמי לדעת רשי' ורז"ה ואשר"י וגם לדעת תוס' ורי"ף מפני חשש דמשקר מידי טעמא אלא משום דאיהי לא דייקא ותחלה בדדמי ומש"ה לא ירא לשקר וכי יעלה על הדעת באשה עצמה שאומרת שנפל בעלה לים ונטבע שתצא כשנשאת כמו במלחמה דבאומרת מת בעלי סתם דאפי' אם נישאת תצא וע"כ לא מצינו דמשום חשש בדדמי לא מחמרינן רק דלכתחילה לא תינשא זהו בספק בדדמי כגון למסקנא דלא איפשטה בע"א במלחמה או בע"א בקטטה אומנם לצד ספק זה דאמרינן בדדמי ומים כמלחמה דמי אם ניתי ונימא דגם על שיעור שיהה נופל זה אמאי ל"ת וביותר לדעת הריף דס"ל דגם בשני עדים חיישינן לדדמי הרי דחשש קרובא הוא ואמאי ל"ת אלא ודאי דעל שיעור שיהה אינו נופל זה דאם גם בזה נסתפק לו הרי לא ידע מאומה וגם לטעם דמשקר משום שהיא תתלה בדדמי אבל בזה מסתמא כי היא תחקור ותדרוש היטב לא גרע מאילו העידה בעצמה שנפל לים וטבע דדנין דמסתמא שהתה שמה עד שת"נ כמ"ש [וראיתי במ"מ בפי"ג מה"ג שהשוה דעת הרמב"ם לדעת הרי"ף דאיבעי' קאי באומר מת במלחמה וקברתיו אבל בלא קברתיו פשיטא לי' דחיישינן בדדמי ואעפ"כ פוסק הרמב"ם בע"א במלחמה דלא תצא משום דאינו בודאי רק דחיישינן מ"מ הא תינח בעד דעלמא אכן כשהיא עצמה אמרה מת בעלי במלחמה לכ"ע תצא וא"כ עודנו קשי' כנ"ל דאם נאמר דגם על שיעור שת"נ נופל טעם זה כנראה מקו' הש"ס שם וא"כ כשמעידה בעצמה שנפל בעלה לתוך הים ושהתה כדי שת"נ נמי נימא דתצא] ועוד קשי' ללישנא בתרא דר"נ התיר לכתחילה משום דחסא גברא רבה הוא אם איתא דסליק וכו' עודנו ניחוש לדדמי שהרי לחשש זו לא מצינן סברא זו כגון במת בעלי במלחמה דנחלוק בין גברא רבה והסברא פשוטה חדא כיון דמדאוריי' ל"ח במשאל"ס שניצל ונגד חשש דרבנן בעלמא סמכינן גם על טעם קלוש כזה לר"נ משא"כ כשלא שהה בשיעור שת"נ וחשש בדדמי חשש גמור הוא ובדידה כשהיא מעידה בעצמה חיישינן גם מדאורייתא חיישינן שהרי גם אם נישאת תצא וגם כשניצל דרך ניסא יתירא הוא דאית לי' קלא, אבל כשלא שהה כדי שת"נ, ואיפשר שעלה מיד וניצל לא שחו בו יושבי שער ולית ליה קלא כולי' האי [ג] גם קשיא לדעת הרי"ף דס"ל דגם