זית רענן חלק א רכג

אחריו אם בשעה שרצו הוא וחביריו עד קרוב לזאקראטשין הניחו אז את ר"מ שמה אצל הנארעוו וגם כששבו משם ראו עוד את ר"מ שמה דתו לא חיישינן דלמא בתוך הזמן הלך לדרכו ואח"כ שב ובא שמה דבזה אמרינן כאן נמצא וכאן הי' ונמצא כששבו ר' העניך וסיעתו היה כמו שני שעות מעת שנפל למים והוי שיעור שיהה אליבא דכל הדיעות שהרי ר"מ העיד שהנופל טרח ועמל מטפש ועולה מטפש ויורד היה בערך חצי שעה והוא ערך שיעור הפלגתם על הגאלער מעת שנפל הנופל עד שבאו ליבשה והשגיח בטוב ביבשה שני שעות רק שעל עדותו לבדו יש לגמגם מפני חשש בדדמי שהרי לדבריו גוסס היה במים טרם שנפל לעומק המים לגמרי אך עתה כשיעיד ר' העניך ג"כ שבשעת הילוכו משם ובחזרתו ראה בעיניו את ר"מ שעודנו עוסק בזה הרי גם הוא כמעיד עליו בפרט שגם בלעדי זאת נוכל לסמוך בשעת הדחק על מהרי"ט וב"ח שדי בשעה ואיכא שנים המעידים על השיהה ר' רחב"י ור' מענדל, וכבר הכריע הגאון מליסא [מובא בח"ש סי' ך"ד] כמהרי"ט וב"ח וגם הגאון הרב מלונטשיץ מביא כדמות ראי' לזה מדלא הביא הרי"ף בהלכותיו מעשה דבת ר"ח ושפיר קאמר בזה ומה שרצה להעמיס בדברי רש"י ק"ב וז"ל דלמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה נכון הוא ומתקבל, ומה שרצה להעמיס בדברי תוס' בע"א במלחמה וגם בדברי פ"מ וצלל במים אדירים בהקדם דברי רשב"א ריש גיטין והוכיח מדבריו דבמילתא דרבנן נאמן ע"א בזולת דיוקא דידה ול"נ דאם נבוא ללמוד משם עוד מוכח להיפוך דאין ע"א נאמן וראיה דבריש פ"ב דגיטין איתא להדיא במתני' דאין ע"א נאמן לומר בפ"נ רק לשליח דוקא האמינו חכמים דדייק טובא כיון שהוא בעל המעשה ועוד דש"ה דליכא חששא רק מפני ערעורו דבעל אבל במקום דחשו רבנן בעצמותו אפשר דאינו נאמן אפי' היכא דדייק טובא ועוד שגם בגירושין איכא דיוקא דידה שהרי בשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים ל"נ דמהני כשניסת לאחד מעידיה לא אמרינן עד גופא בחנק קאי משום דאשה דייקא ומינסבא מרעה לה חזקת אשת איש ואף כשניסת ואח"כ באו עדים דלא תצא עי' כתובות דף ך"ו תוס' ד"ה אנן רק דתירוצו של הרשב"א דגבי מיתה דייקי טפי כמבואר בש"ס דף ך"ב מיתה אינה יכולה מכחישתו וכו' ועתה מי ימדוד בקבא איזהו דיוקא עדיף אם דיוקא דגירושין או דיוקא דמלחמה ומים שאין להם סוף בתרווייהו דיוקא זוטרתא איכא, אולם מוצא הדין בזה מבואר לקמן סימן קנ"ה סעיף ט"ו דלרמב"ם נשים נאמנות אפי' להקל היכא דלא בעל משהגיעה לכלל שנים שלא הביאה שערות שתמאן ואף לדעת החולקים הוא רק מפני שמעידין נגד חזקה דרבא כמבואר בהג"מ פרק י"א מה"ג ה"ג בשם ר"א וא"ל דאף לדעת הפוסקים דנאמנות הוא דגילוי מילתא בעלמא הוא כמבו' ברמב"ן נדה דף מ"ח, אכן לפום המבואר בר"ן שם בסד"ה ר' יהודא וכו' וז"ל אבל היכא שלא בעל נאמנות דספיקא דרבנן הוא והימנינהו רבנן בדרבנן כדאיתא בפ"ק דפסחים עכ"ל, והאי דפירש הרמב"ן משום דגילוי מילתא הוא לאו משום דחולק על הר"ן בסברא זו אלא דאיירי בלפני פרק ולענין דאורייתא שלא תחלוץ אח"כ אף שנבדקה ונמצאו שערות דאמרינן שומא בעלמא הוא אבל בדרבנן נאמנות בלא זה, וגדולה מזו איתא בסוף סוגיא דשליש ובר"ן שם דפליג עם הרמב"ן בדבר שבערוה ולא אתחזק דלרמב"ן ע"א נאמן ופני יהושע בריש גיטין היקשה ע"ז דא"כ למה ליה לאסוקי ולר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדיינא מיגמר גמירי ורבנן הוא דאצריך והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן תיפוק ליה דמדאורייתא יש להאמין בכה"ג לע"א משום דלא אתחזק איסורא דא"א דרובא וחזקה רובא עדיף ואף את"ל דהוי כפלגא ופלגא משום סמוך מיעוטא לחזקה הדר ה"ל כחתיכה ס"ח וספק שומן דלא אתחזק לא איסורא ולא התירה דנאמן ע"א מדאורייתא (האף אומנם שהקשה סתם אולם המבין יבין דקדושתו אזלא לדעת הרמב"ן דלדעת הר"ן לק"מ כמובן ונראה לפענ"ד דבלא זה יש להבין גם לס"ד משום דע"א) נאמן באיסורין הא באיסורין גופי' ע"א בהכחשה לאו כלום הוא וכשיבוא הבעל ויערער יכחיש עדותו אלא ודאי צ"ל דכיון שכבר נתקבל עדותו הרי הוא כשנים ותו לא מהני הכחשה דבעל כנודע

ועתה ניחזי אנן בעלמא לענין דאין מקבלין שלא בפני בע"ד **(הדברים בכאן אינם רק לראיה ולדיוקי לענין דבר שבערוה אבל מה שנוגע לגוף דיני ממונות בזמן הזה הכל הולך כפי דינא דמלכותא ודינא דמלכותא דינא:)** נראה מסברא דאין מקבלין אפי' היכא שאין שניהם מוחזקים דדוקא להחזיק ס"ל להר"ן [מובא בסי' ך"ח] דמקבלין, ומעתה נתיישב קושית הפ"י הדק היטב דמוכרח לומר דהוי מילתא דרבנן דאל"כ יקשה למסקנא דמסיק דהוי דבר שבערוה האף אומנם דס"ל להרמב"ן דבדבר שבערוה ולא איתחזק נאמן ע"א משום דלא גרע מדבר שבממון ושניהם אינם מוחזקים דנאמן ע"א (כמובא בר"ן פ' גיד הנשה גבי צורבא מרבנן) ודבר שבערוה ילפינן דבר דבר מממון מ"מ קשה בענין זה שכל האמנותו הוא רק מפני דהעיד שלא בפני הבעל דהרי בפניו אינו נאמן בהכחשתו כנ"ל וא"כ אמאי מקבלין עדותו לחובתו של בעל שלא בפניו, ובשלמא לס"ד מעיקרא דס"ל דהוי מילתא דאיסורא ניחא דבאיסורין לא שייך כלל לומר דאין מקבלין וכו' כמובן אבל למסקנא דהוי דבר שבערוה לא עדיף מעד הטומאה וכה"ג אף שנאמן עד אחד מ"מ צריך להעיד בפניהם מפני שהדבר חובה להם כדאיתא באבן העזר סימן י"א סעיף ד' להכי מצרכינן לאסוקי מילתא דמדאורייתא ליכא למיחוש כלל רק דרבנן הוא דאצרכו ובמילי דרבנן מקבלין עדות שלא בפני בע"ד כדאיתא בהגוזל בתרא דף קי"ב והאי דצ"ל משום עגונא אקולי רבנן תיפוק ליה דבלא טעמא דעגונא נמי מהימן, זה אינו חדא דפלוגתא הוא בפרק הגוזל הנ"ל אם מקיימין שלא בפני בע"ד ומסיק הגמרא אפילו לאידך המ"ד ועוד דמילת רבנן הוא דאצריך נמשך למעלה ולמטה דהיינו משום עגונא שחששו דילמא יבוא ויערער ואז יסלק עדותו להכי תיקנו רבנן ועשו הדבר חובה שלעולם יצטרך לומר בפני נכתב וכיון דצריכין לעדותו השתא דזולת זה הגט פסול אזי ממילא לא מהני הכחשת הבעל אח"כ דכיון שכבר עדותו נתקבל הרי הוא כשנים וחומר זה שהצריכו חכמים לומר בפ"נ הוא רק מפני קולא שהקילו בעגונא ועי' היטב בזה

ובזה יתיישב ג"כ קושית הרשב"א הנ"ל דמדוע מסקינן ומשום דרבנן הוא דאצריכו ומשום עגונא הקילו רבנן שהרי אף בדאורייתא הקילו משום עגונא גבי מת בעלה כדאיתא בריש האשה רבה, ולפי הנ"ל ניחא דשאני הכא דאי לאו שהוא רק מדרבנן לא היו מקבלין עדותו שלא בפניו אבל התם לא שייך זה כיון דמעיד שמת, אכן הרשב"א לשיטתו פריך שפיר דס"ל דהא דמקיימין שלא בפני בע"ד הוא דעל כתב ידן הן מעידין והוצאות ממון ממילא קא אתי ליה (ודברי רשב"א המה בחידושיו על ב"ק) וה"נ אף אם היה מדאורייתא היינו מקבלין עדותו כיון דעיקר עדותו על כתב הסופר וחתימת ידי העדים אתי והיא ממילא נתגרשה, אבל הפוסקים חולקים עליו בזה וס"ל דמטעם קיום שטרות דרבנן הוא דמקבלין שלא בפני בע"ד אבל בדאורייתא אין מקבלין אף שעיקר עדותן על כת"י ונסתעף ממילא ההוצאות ממונא כן הכא נמי אף שעיקר עדותו על דבר הנוגע למקום כיון שנסתעף ממילא ע"י זה להפריד בין הדבקים תו לא מקבלין עדותו שלא בפני הבעל ולכי מסיק שהוא רק מדרבנן ועי'

ט גם מה שרצה ידי"נ להעמיס בדברי פ"מ לפי שאין צריכין להעמיד עד שת"נ מדאורייתא האף אומנם דמקצת פוסקים ס"ל הכי אבל רוב הפוסקים ס"ל דאף במים שאין להם סוף מד' רוחות בעינן שיעור שיהה ובטלים הם במיעוטם לגבי רובא דמינכרא ואף למקצת הפוסקים