זית רענן חלק א ריח

כלל והבן הוא אצל מינקת עברית שרוצה להניק תמיד כי אין לה בעל וכן אבי הנערה איש אמיד קצת ורוצה להתקשר עצמו בחיוב גמור להחזיק הולד כל ימי הנקתו ולע"ע עברו ארבעה חדשים מלידתה ונתקשרה בשידוכין רק באופן שישאנה מיד וכאשר יהרס זה השידוך יוכל לצמוח מזה דברים לא טובים אשר יהיה לקלון בת ישראל כאשר גם הראשונים ז"ל חשו לתקנות בת ישראל בכיוצא בזה לכן מאוד אבקשהו לעשות עבורי זאת לכתוב לי תשובה למעשה ולמי אפנה לעזרה אם לא אל הוד כבודו אשר מלאה הארץ תהלתו והפצת ענן אורו עכ"ל השואל

תשובה הן היום לעת ערב קבלתי שאלתו בדבר נחוץ ולולא למלאות שאלתו לא השיבותיו דבר לאשר מעודי רחקתי עצמי למאוד להכניס א"ע בעניני מינקת חבירו ידרוש נא בספר תפארת למשה בהקדמה ויראה עובדא מאת רשכבה"ג הגאון אמיתי מו"ה העשיל אולם לאשר שאלה כזו כתובה וערוכה בכל ספרי האחרונים ובפרט בתשו' רב הגאון מוהע"א זצ"ל בסי' צ"ה והסכים להתיר באופן שתשבע המינקת שלא תחזור בה ותמסמס להוולד בבצים וחלב עד מלואות כ"ד חודש וגם שאבי הזונה ישליש כל דמי ההנקה עד כ"ד חודש ואם בלתי אפשרי יניח משכנות בטוחים הן מטלטלים או להכתב ביתו אצל הרייענט על שכר הנקה באופן שתתרצה המינקת ותקבל על עצמה בשבועה עד"ר, ועוד מה שכתב לגמגם על דברי מהר"י מינץ וז"ל והנה ע"י שבועת המינקת לא בלבד שיש לנו ע"י סיוע דעת המתירין הובאו בר"ן ובמ"מ דבכל מ"ח מותר בנתנה למינקת ונשבעה אלא דמרווחנא עוד ביסוד ההיתר דמופקרת לזנות דכתב הר"י מינץ לדמות לההיא דח"ש וחב"ח דאמרינן שהיו כופין לשחררה כי היכא דלא ליעבדי בה איסורא דבזה יש לגמגם דדילמא התם מותר לעבור על איסור עשה דשחרור להציל רבים ממכשול איסורא ובזה במכשול רבים אמרינן חטא בשביל שיזכו רבים אבל הכא דהוי תקונו של ולד יש לומר דא"א להפקיע זכותו דהולד משום מכשול רבים אבל בזה י"ל דבנשואה ליכא חשש קלקול בולד זה ורק טעם האוסרין דגזרינן נתנה אטו לא נתנה וכו' ולא הוית רק בגדר כל איסורין דעלמא ודמי שפיר לההיא דגיטין הנ"ל דמתירין בשביל להציל רבים עכ"ל ולענ"ד דדברי מהר"י מינץ נכונים דכיון דחזינן בחצי שפחה שהיו כופין את רבה כדי להציל ממכשול רבים ומפסדינן ליה ממונ' משום זה דמי פתי יסור הנה לבטוח על משענת קנה רצוץ מנתינת שטר על דמיה של העניה הזאת ופגיעתן רעה אלא עיקר היסוד הוא כדי להציל ממכשול רבים הוי כפינן ליה ומפסדינן ליה ועתה תו לית לן לחלק לבין המופקרת לזנות דכתב הר"י מינץ רק דקטן שאני דלאו בר כפי' הוא בפועל ה"ה דלא מזדקקין לחוב לו אפי' בדבר הנוגע למכשול רבים, אולם כדדייקינן היטב נמצא להדי' סוגיא ערוכה כדברי מהר"י מינץ בסוף פ' חרש במת פיקח בעל פיקחת מה יעשה חרש ב"ח מוציא את אשתו בגט וא"א א"ל ומקשינן שם בסוף פ' ואמאי קטן אוכל נבילות הוא ואין ב"ד מ"ל דלאו איסורא דידיה איכא ולאו איסורא דידה איכא וקתני מוציא את אשתו בגט אמר ר"ש גזירה משום התרת יבמה לשוק ועדיין קשה דלו יהיה כעבירה גמורה מדאוריי' מה איכפת ליה לחרש וחרשת בזה ואין הדבר מוטל עלינו להזדקק לכפותו בזה שהרי קטן אוכל נבילות אין מ"ל א"ו משום מכשול דרבים שאני והרי מבואר שמפסידין זכותם שיש להם זע"ז מחמת קידושין משום מכשול רבים וחרש וחרשת לא עדיפא מקטנים דעלמא ואם את אשר יש להם כבר כופין לבטל ולהרוס מפני מכש"כ מכ"ש דלא מהדרינן לחפש בזכותו דקטן במקום מכש"כ לכן במופקרת להדיא נראין דברי מהרי"מ וכהכרעת רבינו משה בש"ע אכן בעובדא דידן דרק דיימא מעלמא אין אנחנו יכולין לדמות למופקרת להדיא לכן אין בידי להתיר רק בהצטרף כל הנ"ל: הלכה ג סימן א תקנות עגונות

תשובה מה שהשבתי לכבוד הרב המאה"ג החריף והבקי מוה' סיני חונה בק"ק בערזין יע"א

א והנה עיקר מוסדי התירה של העלובה הזאת מדברי בעל פ"מ סי' מ"ח, ולפענ"ד נראה שגם בדברי קדשו יש לשדות נרגא ומני' ובי' אבא וכו' דעיקר יסודו בנוי מדברי תוס' שהקשו שם וז"ל תימא דהא קתני בה גוסס אע"ג דחיי וכו' ותנן נמי אין מעידין על הגוסס וי"ל בגוסס שהוא מגויד כיון שהוא גוסס ע"י אדם לא חיי ומזה הוציא היכא דחזינן במים שאינו יכול לדבר עוד שהוא מסימני גוסס שהוא ג"כ כגוסס ע"י אדם דמותרת ומשמע משטחיות דברי קדשו דאפי' בלא שהה כדי שת"נ היתה מותרת מטעם זה והנה מקודם צריכין להבין מה שהקשו תוס' ותנן נמי דאין מעידין על הגוסס דהיכא נשנית משנה זו וחפשתי בתוספתא ולא מצאתי א"ו צ"ל מדקתני במתני' דאין מעידין אלא עד שתצא נפשו משמע דאתי למעוטי גוסס ומצאתי אח"כ שמביאים האחרונים בשם רח"ש שפירש כן בדבריהם וא"כ כיון דקתני במתני' דלקמן במעשה דסומא במים שיש להם סוף ושה' כדי שת"נ דוקא ומשמע נמי למעוטי גוסס א"ו דאין זה גוסס בידי אדם ואף אמנם דשאני בין היכא דקתני, בדרך שלילה כגון הכא דקתני במתני' אין מעידין דמשמע דזולת זה לית בי' ממש לבין התם דקתני רק עיקר הדין דרך חיוב כמובן אבל עדיין יקשה למה לן שיעורא רבה כ"כ במים שיל"ס דהרי טרם שימות כבר נעשה גוסס תוך המים ודומה לזה היקשו בש"ס לעיל דף ע"ט ע"ב ע"ש, וא"כ לסגי לן בשיעורא זוטא עד שיעשה גוסס והרי מבואר בכל הפוסקים דבעינן עד שת"נ דוקא א"ו דע"י מים לא דמי לגוסס בידי אדם ואין לומר דחיישינן דלמא היה אז אצל שפת המים ויצא אח"כ בעצמו או שבא אחר והצילו דא"כ גם במים שאין להם סוף נמי דאף שאינו יכול לראות מארבע רוחותיו מ"מ יכול להציל עצמו לרוחבו של מים אל שפתו

ב ועוד שהרי לדעת רוב הפוסקים הא דמעידין על המגויד לרבנן הוא במקום שנעשה שם טריפה ומשמע מדבריהם דלית להו כלל הא דר' שמעון ב"א דאית להו רפואה ע"י כוי' דא"כ לא נעשית טריפה דכל היכא דאי בדרא ליה סמא דחיי אף שלא נעשה לה רפואה זו ולא נודע לנו טיב הרפואה ההיא אפ"ה לא נכלל בשם טריפות עי' חולין דף נ"ד גבי דבי יוסף רישבא מחו בגידא נשיא וקטל וכו' והא קא חזינן דקא מתה גמירי דאי בדרי לה סמא חייא ור' שמעון ב"א לטעמי' דס"ל דנחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה כשירה כדאיתא בריש א"ט דף מ"ט ע"ב ועיקר מילתא דמגויד הוא רק בנחתך ברגליו דבשאר מקומות במקום שנעשה טריפה מחמת נקב או מחמת חסרון בזה גם רשב"א מודה דלא מהני כוי' כמבואר בריטב"א יבמות שם וגם בפ"מ בתשו' זו כיון לדעתו בזה, ובזה נדחה ראיתו של הריב"ש שמביא ראיה דאין מעידין על המגויד הוא חשש דאורייתא דאל"כ מאי מקשה הש"ס מהאי דארכובה ולמעלה דהא לתירוצו דאביי דמתניתין רשב"א ולדידי' ליכא בין ארכובה ולמטה או למעלה כלום ועיין ברשב"א ובריטב"א שפירשו כן להדיא דקושית הש"ס קאי הכא לשיטתו דרשב"א כה אמרתי בהשקפה ראשונה והצעתי הדבר לפני בני נ"י והראה לי שהמחבר מראות הצובאות הרעיש בזה על הריב"ש וגם דעת הב"ח מובא בח"מ סי' י"ז ס"ק נ"ח ע"ש נתיישב בזה היטב ומצאתי כ"ז בספרו אולם דעת הרמ"ה דס"ל דאף