זית רענן חלק א ריז

דאינו ניתר בפתח וחרטה בשאלה אבל הם בעצמם יכולין להתיר מכאן ולהבא כדין נדרי צבור והטעם דהא דאין החכם יכול להתיר לעובר מפני שאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך וכן מבואר בתשובה המיוחסת להרמב"ן רנ"ב וז"ל תשובה מסתברא שאין נזקקים לו דשחוק בקוביא עבירה היא ואין מתירין נדר לעבירה ואם מפני שלא יכשילנו יצרו ישבע ליצרו ואין אומרים לאלו שיזדקקו לעבירה קטנה שלא יעשה עבירה שלא אמרו בעירובין ניחא ליה לחבר דליעבד איהו איסורא זוטא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה אלא לאיסור שבא לאחרים ע"י החברים עכ"ל הרמב"ן וא"כ ממילא בנדרי ציבור כיון שהם בעצמם מתירים לעצמם לא שייך זה וגדולה מזו איתא בהשולח ל"ח בשפחה שכפו את רבה לפי שנהגו בה מנהג הפקר ועיין תוס' שם ועירובין ל"ב ד"ה ולא דכגון זהו מצוה הוי דרבים וה"נ כיון שהוא מכשיל לרבים ובפרט שהמתירין הם בעצמם העוברים נמצא דאף הש"ך שחולק על הרמ"א הוא דוקא בשאלת חכם אבל לא בנדרי ציבור שהוא בעצמו הביא תשו' רמב"ן בש"ך ביו"ד ס"ק ך"ח עוד לאפושי מילתא דהתירא נראה דבודאי לא עלתה על דעת' שהחתומים יקבלו על עצמם באיסור ושבועה והנשארי' רק באיסור לחוד דאיתא להדיא בתשו' רא"ש כלל ז' ס' ט' וריב"ש תס"א ורשב"א שאין הצבור יכולין להשביע רק כשענו אמן וכל גזירתם רק בכח איסור לבד או בשאר תקנות והצבור מצווים ועומדים לשמוע בקולם הכי יעלה על דעת דלדידהו כיילי ליה בקבא רבה ולכ"ע בקבא זוטא וסברא זו מוכרחת מבעל נ"ב דס"ל דשבועה מהני ע"י שליח ומבואר בש"ע דחרמי ציבור ניתרים ע"י עצמם אף שגזרו באיסור ושבועה כגון שענו אמן כיון דבאמת ליכא איסור שבועה אבל אם הי' חל איסור שבועה כגון שענו אמן צריכים שאלה לחכם לדעת הרא"ש כלל ז' י"ג ועדיין קשה מה מועיל התרה לגבי המצווים ובנדרי צבור ל"ש נדר שהותר מה"כ ובפרט בכגון זה דאף גבי שאלה לחכם לא אמרינן ה"מ ה"כ כמבוא' בתשו' מהר"ם מפדאווה ס' ס"ט א"ו משום דאמרינן שלא עלה על דעתם לברור לעצמם איסור חמור מכולם וה"נ נראה שהחתומים בעצמם לא חתמו רק להכריז ברבים ועל דעתם ועוד נראה ראיה להתירא דאף אם גזרו הדבר שהיא מצוה גמורה ורובם עוברים לאחר שקיבלו הגזירה עליהם דמהני התרתם ומצוה להתיר נדרם דלכאורה יש להסתפק בנודר עד"ר על שני דברים באחת יש מצוה בשאלתו ובשני הוא דבר רשות דלכאור' הוא נראה דאין לו התרה כיון דע"י התרה זו יפקע ג"כ נדר השני שהוא דבר רשות ושב ואל תעשה עדיף אבל לקושטא מוכח מש"ס דמתירין עיין מכות דף ט"ז במדירה על דעת רבים שם ע"ב אבל אונס לא וכו' דלדבר מצוה יש לו הפרה ועדיין משכחת לי' בביטלו ולא ביטלו כגון שנדר בצירוף דבר רשות או שגירש מחייבי לאווין דאיכא עבירה בשאלה א"ו כיון דלגבי חדא איכא מצוה מסלקינן איסורא וכמאן דליתא דמי ואף דלגבי נדר השני איכא עבירה ומכ"ש בנידון דידן דהא מבואר בריב"ש תס"א כשיש מכשול לרבים מיקרי דבר מצוה מובא בש"ך ביו"ד ס"ק ס"ד ואף שע"י זה נפקע המצוה שקבלו עליהם מתחלה ועיין

ואף שלכאורה יש לחלק אבל לאחר עיון נראה דאם בשני דברים מועיל התרה כש"כ בנידון דידן שגם בלעדי התרה כבר הורס המצוה שקבלו עליהם: שו"ת אבן העזר הלכה א סימן א בדיני יחוד

בדבר שנשאל קדמנא בזקן אחד שליט"א אשר כבר נתבטלו כל כחותיו לקישוי ולזרע אם מותר ביחוד דבר זה אינו מבואר בש"ע ובפוסקים ראשונים ולכאורה יש להוכיח זה מדברי הרמב"ם פ' כ"ב מהא"ב ה' יו"ד מובא באה"ע סי' כ"ב סי' י"א וז"ל תינוקת מבת שלש ולמטה ותינוק בן תשע ולמטה מותר להתייחד עמהן שלא גזרו אלא על יחוד איש הראוי ואשה הראו' לביאה עכ"ל ונידון השתא לנידון דידן כיון שאינו ראוי לביאה דמי לקטון פחות מבן תשע אולם מרחק רב ביניהן דשאני קטן דאינו ראוי לביאה כלל אבל בנידון דידן כיון שיש לו רפואה כדאיתא להדיא בשבת קי"א ע"א לענין סירוס ואלא בזקן והאמר ר"י הן הן החזרוני לנערותי יעו"ש אמנם גם כן אין ראי' משם לאיסור דשאני לענין סירוס דלא גרע מקטן אבל לענין יחוד עדיין איכא למימר דכ"ז שלא עסק ברפואות תעלה מותר ביחוד נמצא דעודנו לא נשמע מכל זה לא היתר ולא איסור אמנם לפענ"ד ראי' ברורה לאיסור דאיתא בירושלמי סוטה ב' ע"א על משנה ב' וז"ל מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחת ר"י אמר במחלוקת מאן דאמר מקניא לה מאבי' ובנה מקנא לה משני ב"א כאחת עכ"ל ופי' הפ"מ דאיבעי' אזלי הכי אם דין קינוי וסתירה דווקא היכא דאיכא איסור יחוד א"ד דלאו באיסור יחוד תלי' ולהכי פשוט לי' דתלי' בפלוגתא אם מקנא לה מאבי' ובנה בבהנהו ליכא איסור יחוד נמצא תוכן הדברים אף דמבואר ופ' הארוסה דמכל עריות מקנין אפ"ה איכא למימר דדווקא דעריות דאיכא איסור יחוד איתא נמי לדין קינא ופליגי בזה במוראי אם דין קינא אגוד לגבי איסור יחוד אם לא ועיין סוטה כ"ו ע"א ושאינו איש למעוטי מאי אילימא למעוטי שחוף (ועיין פירושו ברש"י וברמב"ם ם פ"א מה' סוטה ותמצא מבואר דהיינו נידון דידן) והאמר שמואל שחוף מקנין ע"י עוד שם בש"ס מקנין ע"י פשיטא והשתא אם נאמר דשחוף מותר ביחוד א"כ ליכא צד פשיטות לאיסור קינא וסתירה וקמ"ל שמואל דלא תלי' זב"ז א"ו אף בשתוף איכא איסור יחוד אמנם עדיין איכא למימר דזהו דווקא ביחוד א"א דאסור מדאורייתא אבל בפנוי' דליכא איסורא אלא מדרבנן בכה"ג דל"ש לא גזרו רבנן וא"ל דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו דהאי דאמרינן דל"ש לג"ר זהו היכא דעיקרו מדרבנן אבל בגוונא דאיכא איסור מדאורייתא אמרינן דכעין דאורייתא תיקנו אין זה מוכרח דמוכח מכמה דוכתא דלא פסקינן כן חדא בגיטין ס"ה לענין שתופי מבואות (ויש לחלק דהתם לית לי' עיקור מה"ת כלל אבל לענין יחוד מיקרי יותר דאית לי' עיקר מה"ת אף דגבי פנוי' אסור מדרבנן מ"מ איכא איסור יחוד מה"ת) ועוד ביבמות ד' י"א ע"א בהא דאמר רב צרת סוטה אסורה וכו' ודקארי לה מאי קא"ל קסבר כל דתיקון רבנן כעין ד"ת משמע דלקושטא סבר דל"א כד"ק אמנם נראה כיון דסתם פנויות נידות הן ואסורה ביחוד מדאורייתא כשאר עריות ובאיסור דאורייתא כבר נתברר לנו דליכא לאפלוגי בין שחוף לכל אדם ועוד כדמות ראי' מפ' א"מ כ"ה ע"ב מאי בינייהו א"ב אשה חשובה יעו"ש בפי' רש"י ותוס' ולא אמרינן ג"כ נפקותא להיפך ובשחוף ודוק: הלכה ב סימן א בדיני מינקת

שאלה על דבר מקר' בלתי טהור אשר קרה בקהלתינו שנערה אחת נתעברה בזנות וילדה בן והיא דיימא מעלמא והקול הומה שמופקרת לזנות כאשר נודע עתה מפריצתה ומדרכי' הרבים לא טובים וכאשר ילדה לא התחילה להניק