זית רענן חלק א רטז

עכ"ל והרי מבואר דאפי' שאינו שפוי בשעת חלות הגירושין ה"ה מגורשת גמורה אלא ודאי דדבר שלא בא לעולם שאני בזה מדבר הבא לעולם כפירושו דרשב"ם ופוסקים גבי נכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דלא עדיף לר"מ היכא שהקנה לו קודם שבא לעולם מהיכא שהקנה לו לאחר שבא לעולם אבל באם או בלאחר היכא שישנו בעולם לא בעינן שיהיה שפוי בדעתו בשעת חלות הדבר וגם בעל הדרישה לא נתעורר בזה רק גבי לכשתלד כיון שכל יפוי זכותו ויפוי קנינו רק מפני שלא הקנה לו מעתה רק לכשתלד ולהכי בעינן שיהי' שפוי בדעתו בשעה שנולד ועיין

ה עיין מל"מ ספ"ב מה' תרומה וז"ל ודע שראיתי לתו' בפ' כ"ש ל"ג ע"ב שתי' לקושיתם וז"ל וי"ל דדוקא בטבל טמא וכו' אבל בטבל של חמץ מדליקין דלא איירי אלא בשתי תרומות ע"כ ודבריהם נפלאו ממני דדל מהכא איסור חמץ ת"ל דכל טבל אפי' טהור אסור בהנאה של כלוי וכמ"ש בפ' במה מדליקין ובשאר דוכתי וא"כ מהיכא תיתי דבשביל שהוא חמץ שישתנה דינו להתירו בהנאה של כלוי וצ"ע עכ"ל ונראה לפענ"ד דכוונת דבריהם כפשוטן כיון דאיסור הנאה של כילוי לא ידעינן רק מדכתיב משמרת תרומתי ודרשו מזה דבשתי תרומות הכתוב מדבר א' בתט"ה וא' בתט"מ והדר ילפינן זה מזה ואמרינן דכשם דבתרומה טמאה אין לו בו אלא משעת הרמה ואילך אלמא דמיתסר בהדלקה קודם הרמה אף טהורה כן עי' דף ט' בתד"ה כדי הרי שרחמנא לא גילה רק בשתי תרומות שמשונים זה מזה דבטהורה תשרי אף באכילה ובטמאה לא תשרי רק בהנאה אולם בשניהם השיריים מותרין לאחר הפרשתן אפי' באכילה ובשתי תרומות אלו ריבה רחמנא דאסורין בהנאה בעודן בטבלן אבל בחמץ בפסח שגם לאחר הפרשה לא שרי השיריים באכילה והרי היא תרומה שלישית שלא נכלל בכלל שתי תרומות הנ"ל דריבה רחמנא להקשן אהדדי שיאסרו בהנאה של כילוי ומנ"ל השתא שתאסור בהנאה

ו שם בפשטות הגמרא יש להבין לר"ה ברי' דר"י דמפרש טעמא דברייתא אבל הפריש חמץ תרומה ד"ה אינה קדושה משום דאמר קרא ראשית ששיריה ניכרין דא"כ לא תליא מידי במאי שהפריש חמץ רק הכל תלוי בשיריים שאם הפריש חמץ על שיריים שאינן של חמץ דשירי' ניכרים הוי תרומה ולהיפך לא קדשה וכ"מ בספר דו"ח, ונראה ע"פ דברי ר"ן גיטין פ"ב דכתבו על א"ה דכשר דה"מ בדברים שאינו עומד לשריפה אבל בעומדים לשרוף כשרוף דמי ולפ"ז אפילו לריה"ג דמתיר בהנאה אבל מ"מ עומד לשריפה מעשה דתשביתו רק דשרי ליהנות בשעת שריפתן ונמצא היכא שהפריש מחמץ על שאינן של חמץ הרי הוא כמפריש ממין על שאינו מינו וכן להיפך שהרי של חמץ נידון כאפר בעלמא רק היכא ששניהם של חמץ ששניהם שוים צריכין לדון משום דבעינן ששיריה ניכרין אבל בטמאה על הטהור שאינו עומד לשרוף בשעת הפרשתן רק לאחר שהפריש ובשעת הפרשה הרי שוין במינם וגם לאחר הפרשה אינו טעון שריפה רק מדרבנן לדעת רש"י ותוס' בתירוץ ראשון שבת ך"ה ד"ה כך

ז בפ"מ סוף סי' ס' בי"ד שמעורר ברמיזותיו על דברי תוס' בפ' כ"ה דף מ"ט בד"ה שאם נטע וז"ל וא"ת מ"ש גידולי אגוז של ערלה מגידולי טבל ומעשר שני שהן חולין וכו' וי"ל דערלה שאסורה בהנאה יש לאסור הגדולין שגם זה הנאה היא אבל באיסור אכילה אין לאסור הגדולין שאינו אוכל האיסור עצמו עכ"ל והא גם טבל אסורה בהנאה של כילוי, ונראה דבטבל כשם דמותר בהנאה שאינו של כילוי כן מותר בהנאה כשכבר נכלה ונאבד דלא אסרה רחמנא רק בשעת כילוי וכיון דהכא איירי בדבר שזרעו כלה שכבר נכלה ונאבד תו לית ביה סרך איסורא משא"כ באיסורי הנאה עצמן הרי מ"מ נהנה מן האיסור שע"י באו הגדולין אבל בטבל שהוא רק מאיסורי אכילה רק דהנאה של כילוי א"ר כדי שלא יבואו לידי כילוי ועתה כשכבר נכלה לא איכפת לן בהנאת הגדולין הבאין מן הטבל וא"ל שגם בשאר א"ה נימא דכשכבר נכלה יהיו דמי לעפרן וכל הנשרפין אפרן מותר ויהיו הגדולים ג"כ מותרין דמידי טעמא דנשרפין אפרן מותר אלא משום שכבר נעשה מצותן כמ"ש תו' בסוף תמורה וזה לא שייך בגדולין וכיון שלא נעשה מצותן שהרי נטען לא נגרע מנקברין שגם אפרן אסור בהנאה: השמטה

שאלה מהרב המה"ג דק"ק דאברין נ"י והשאלה יתבאר מהתשובה

אחדש"ה אודיעהו שקבלתי שאלתו על נכון ותוכן שאלתו על קהל עדתכם שקבלו עליהם בכתב איסור ובשד"א וטופס הכתב בזה"ל כ"ז קבלנו עלינו באיסור ובשד"א בלשון עבר והכריזו כרוז הלז בבה"כ ובבה"מ שנעשה ע"פ רוב הקהילה ובגזירת מורי הוראות שיתנו סכום ידוע לבנות גדר לבית עלמין וח"י אנשים התחילו לקיים את אשר קבלו עליהם והנשארים לא נתנו וזה זמן כביר פסקו גם הם נלפענ"ד שדינו רק כנדרי ציבור שיסכימו להתיר מכאן ולהבא ומה שפקפק מעלתו כיון שההסכמה הוא סייג לדבר מצוה אין יכולים להתיר כמובא בש"ע סעיף ך"ח ואף שכולם עברו ויש בהתירו דבר מצוה חשש להחמיר ע"פ דברי הש"ך ס"ק ך"ח ואף דגם בצדקה מהני שאלה זהו דוקא בפתח וחרטה גם חשש להחמיר מחמת שחתמו עצמם על איסור ושבועה לצרוך שאלה לחכם דוקא כדעת הש"ך ביו"ד בס"ק פ"ו ואף שכתב בלשון עבר וידוע לכל שלא קיבלו ע"ע בפועל ממש כדאיתא להדיא ברמ"א סי' רל"ב סעיף י"ב עלה על דעתו להחמיר כיון שבצדקה מהני מחשבה שבלב מכש"כ דמהני במעשה קצת עכת"ד מעלתו נ"י, ונ"ל שאין לחוש לזה מכמה טעמים אמנם בקצרה מה שמוכיח רק לדינא שכעת מוטרד אני מכל צד ובפרט שכל מגמותיו בזה רק לידע דעתי בזה לדינא וכבר כתבתי למעלתו תשובה ארוכה בפלפול וסברא אשר הארכתי לרוות צמאונו ונאבדה העתקה ובעיקר הדבר עי' בת"ה שאלה רפ"ד ותוכן דבריו שם שאין שום חיוב על הציבור לעשות הוצאה יתירה כדי שלא ירעו הבהמות על הקברות ומובא בקיצו' ברמ"א סי' שס"ח ואין זה דומה לצדקה כלל ולא שייך בזה כלל לומר דמהני מחשבה בלב, ואף לבנות בהכ"נ דהוי מצוה רבה המוטל על הציבו' לא שייך לחייבו משום דכתיב גבי' כל נדיב לב עולות דדוקא בקרבנות או צדקה לעניים ולא במצוה אחרת עי' שבועות דף ך"ו ע"ב דהוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ואף בצדקה לעניים לא נראה כלל לומר כיון דמהני מחשבה בלב מועיל ג"כ אם קיבל עליו לשון עבר לענין שבועה דמה ענין שמיטה אצל ה"ס דלגבי שבועה ריבתה תורה בפרט לבטא בשפתים ואף דמחויב לקיים מחשבתו אבל שבועה לא חל עליו כלל וזה פשוט ואין להאריך

נמצא לפ"ד רמ"א אין בזה משום שבועה שקבלו עליהם בלשון עבר רק משום נדרי ציבור ואין בזה משום סייג וגדר לעבירה כיון שזהו רק רשות ודרך נכונה ועי' בש"ך ביו"ד ס"ק ך"ח דדוקא במשחק בקוביא ואין לו אומנות אחרת אבל ביש לו אומנות כיון שאינו פסול יכולין להתיר ואף שבודאי דרך נכונה לחדול מדרך שחוק לגמרי והכי נמי בנידון דידן וגדולה מזו נראה דאף בתקנה לדבר מצוה גמורה אם רובם עוברים יכולין הציבור להתיר להם אף **(בואו ונחזיק טובה להממשלה יר"ה בזמנינו אשר תשים עינא פקיחא על דברים כאלה ותכריח את, הממאנים לתת חלקם בהערכה (עטאט) לכל צרכי צבור הנעשים ע"פ ידיעת והסכם הממשלה יר"ה:)**